קוראים כחול לבן – המדור של מאירה ברנע גולדברג

לווייתנים שרים בעמק / רונה שפריר, הוצאת ע"ע

רומן מתח המתרחש בקיבוץ המסתיר סוד גדול שחשיפתו תעלה לכולם ביוקר.
"הרבה אנשים בקיבוץ בית ראשונים סבורים שמרגלית בן שושן היא נפש לקויה קצת, שהקיבוץ בטובו מציל אותה ומאפשר לה חיים הגונים. 'אנחנו עושים מצווה בעניין של מרגלית בן שושן', אמר פעם חיים אהרון באחת הישיבות, שבה שוב נשמעו טענות מצד ההורים והאורחים על התנהגותה המפחידה והמראה הדוחה שלה. 'מילא אם לא הייתה מסתובבת ככה', טענה שולה צלקוב בנימה מודאגת במיוחד, 'עם הקרחת הבולטת הזו, עם העיניים המאופרות בכבדות. הבריכה שלנו היא לא, תסלחו לי, בית זונות'. אבל אהרון סגר את הדיון במהירות ואמר שהם לא יוציאו אותה משם אלא אם תלך מרצונה. 'אני חייב לאבינועם', אמר ביבושת-מה, 'הבטחתי לו שמרגלית שם כל עוד היא רוצה וזה מה שיהיה, ויש לנו עוד כמה בעיות יותר דחופות, נדמה לי, מאשר מרגלית בן שושן'.
אלא שמנקודת המבט של מרגלית, היא זו שעושה מצווה לקיבוץ, וזו מצווה בעלת ערך עמוק במיוחד, מצוות חילוץ אנשים משעמום".

בת דודתי לילי / איל חלפון, הוצאת אחוזת בית

קורותיה של משפחה ישראלית החל במלחמת ששת הימים ועד ראשית שנות האלפים. הספר שופע דמויות בלתי נשכחות ואירוע אחד, במקלט אחד שעליו לא מדברים.
"… אבל אז דודה אלגרה שמה לב בפעם הראשונה לחולצת הגופייה של לילי, זאת עם הפופיק בחוץ, ואמרה לה 'מה זה צריך להיות? לכי תלבשי משהו אחר.'
'לא רוצה' ענתה לילי, בלי בכלל להתייחס לאמא שלה.
'לילי!' אמרה דודה אלגרה בקול שהפחיד אפילו אותי, אבל לא את לילי.
'מה את רוצה? לא מחליפה. מה תעשי לי?'
דודה אלגרה הרימה את היד ועוד רגע הייתה מחטיפה ללילי סטירה כהוגן. לילי לא זזה מהמקום, ולמזלה אבא שלי וגם דוד טוביה התערבו ועצרו את אלגרה לפני הסטירה. לילי המשיכה לחייך כל הזמן, אבל ראו שעוד רגע יורדת לה דמעה מהעין. אולי כדי שהיא לא תרד, לילי עשתה קול כזה של גיחוך מול אמא שלה. 'זנזונת', אמרה דודה אלגרה כאילו לעצמה, אבל כולנו שמענו את זה טוב-טוב. ואז ירדה ללילי הדמעה שכל הזמן היא ניסתה לעצור. דוד טוביה חיבק את לילי ואמר לה שאמא שלה לא התכוונה לשום דבר, ופשוט כולם מתח בגלל המלחמה, שבכלל לא תהיה".

סע הביתה,ינקי / אודי מירון, הוצאת כנרת זמורה ביתן

כשינקי היה ילד קטן, אמו נטשה אותו ולקחה עמה גם את כל הסודות מתקופה אפלה. כגבר בוגר ינקי רוצה רק דבר אחד – לדעת.
"רציתי להאמין שהוא טועה, אבל אבא כדרכו צדק. אמא לא שבה, לא באוניה 'תיאדור הרצל' ביום בו היתה אמורה לשוב ולא ביום אחר או באוניה אחרת. להפתעתי, המשיך העולם כמנהגו. השמש זרחה, הציפורים צייצו, אנשים בירכו זה את זה לשלום, ילדים שיחקו בכדורגל. בלילות יללה החתולה המיוחמת של במבו ובבקרים, בעקביות של שעון קוקיה, נבח דוצי, כלב הזאב של מונטק על החלבן היקה.
רק אני נותרתי במחאה הקטנה שלי. את יום הולדתי השמיני לא חגגתי, ונדרתי נדר שלא אחגוג ימי הולדת ולא אקבל אף מתנה עד שתשוב אמי ותביא לי את משאית הצעצוע המובטחת.
בניגוד אלי, נראה שאחי הגדול אריק מוותר על אמא בקלות. כאשר ניסיתי לשתף אותו בתקווה שלי שיום אחד היא תפתיע אותנו ותחזור, הוא ליגלג, טען שאני פתי וממילא אמא אגואיסטית שאינה ראויה שיחכו לה וגם אם תחזור הוא לא מתכוון לדבר איתה".

תימהון / אהרון אפלפלד, הוצאת כנרת זמורה ביתן

על הטוב ועל הרע, ועל ניסיון של אישה אחת להתבונן למציאות האכזרית בעיניים אך יחד עם זאת לברוח ממנה כמה שיותר רחוק, הבעיה היא שלא בטוח שיש לאן.
"אירנה הגישה לו על פי הסדר את המרק, את הצלי, תפוחי האדמה וירקות. 'טעים?' שאלה.
'מתקבל על הדעת' לאחר הפסקה רצתה להוסיף ולשאול, אך המילים נחסמו בפיה. אחר כך נפתח פיה והיא אמרה, 'הרגו את השכנים שלנו'.
'מה?' הוציא את ראשו מהצלחת.
'הרגו את היהודים שלנו'.
התשובה לא איחרה לבוא. 'לא סבלתי אותם'.
אותו לילה הייתה בעילתו קשה. בתחלה רעדה מרוב כאב ולבסוף השתתקו איבריה כמו חנקו אותה. אחר חצות חזר ובעל אותה שנית. היא התאפקה ולא צעקה. לאחר הבעילה השנייה הסתובב בגבו אליה והתחיל לנחור. נחירתו ניסרה את צדעיה. אירנה לא עמדה בזה עוד. היא ירדה מן המיטה ונכנסה למטבח. המטבח היה מאז נישואיה מקלטה. בלילה הייתה נמלטת אליו, חובקת את התנור החם ובוכה. אנטון לא חש בהיעדרה. הוא התחפר יותר ויותר בשנתו השבעה. 'בבוקר אמלט' אמרה לעצמה".

רווקים ואלמנות / ירמי פינקוס, הוצאת כתר

ארבע נובלות שבכל אחת מהן יכול כל אחד מאתנו למצוא את עצמו בקלות. ולא רק את עצמנו, גם את השכנים. מצחיק ופרוע כמו שרק פינקוס יודע לכתוב.
"נעשה להם את המוות, לקליינטים", גיחך עכנאי. ושני שקי העור התלויים מצדי חוטמו כלחייו של כלב דני רטטו מהתרגשות. 'אני בתור שכן אוביקטיבי, יכול למשל לספר להם על מעון למפגרים שהולכים לפתוח פה ממול. נגיד להם שאירמה חירשת ונדליק את הטלווזיה על הכי חזק. נלך שנינו להלשין בעירייה על העמוד הקורס ונוציא צו על מבנה מסוכן למגורים. יבוא קונה עם כיפה על הראש? בבקשה. תכף ומייד אני אומר לו שכל יום, בפרניציפ, אני זורק לחתולים פה בחצר מעיים של חזירים שאני קונה אצל הרוסים בשוק הכרמל, ושלא יחשוב לרגע שאוותר על הזכויות שלי בתור אזרח חופשי. נראה את הבעל בית שלך בעוד חודשיים. סמרטוט רצפה נעשה ממנו: הוא עוד יתחנן שתיקח ממנו את הדירה במיליון שש מאות'.
'במיליון שבע מאות אני גם קונה', העיר מלכי המהורהר.
'מה אתה קופץ?' נזף עכנאי. 'שב בשקט! מבצע אברמסון יוצא לדר – על ארבע הוא יזחל אחרי שאני אגמור איתו. יש לי קשרים!"