הנאבוק, הסומוח, הקולגוגו וקללת התותים הלבנים

שלמה צדוק צילום זאב שטרן

יש חוק כזה!!. נשבע לכם אמיתי. יש חוק כזה שנקרא: "חוק הזרעים". הוא נחקק ב-1956. אפילו בן גוריון חתום עליו. בשביל מה הוא טוב?! הוא מסדיר את ענין גידול הזרעים בישראל. יעני, החוק טוען שלא כל זב חוטם ומצורע יוכל לזרוע בשטחו, ואולי בעציצו, מה שבא לו, ולא כל דכפין יוכל לגדל ולמכור זרעים בחווה. עיון מדוקדק בחוק מלמד שאין מדובר רק בזרעי על ובזני זרעים, אלא גם ובעיקר בתתי זרעים. ודבר חשוב: אין זרען ללא רישיון. ואיך מקבלים רישיון? יש ועדות זרעים ואפילו יש ועדות ערר לענייני רישיון זרענות. בראש הוועדה עומד שופט. מומחה בזרעים?! וואללה, לא ברור. ויש אפילו אגרת זרענות והיטל זרענות. ואם בכלל אתה רוצה לגדל זרעון מהונדס אז תצטרך לעמוד בתנאי ערוגות מחמירים. יעני, האדמה מחייבת בדיקה ואישורים. והחוק גם מסמיך מפקחי זרעים ומסדיר את תפקידם. בעיקר חשוב לדעת שהם יכולים להיכנס לשטח פרטי ולקחת דוגמיות של זרעים כדי לבחון את טיבם. אוקיי – ומה העונש על עברייני זרעים?! שנה אחת מאסר או 2000 לירות קנס.
המעצמה הזרעינית. ישראל היא מעצמת על בענייני זרעים. לא בטוח שידעתם אבל עגבניית השרי היא כולה ישראלית. אבל זה לא נגמר בשרי. הידעתם שישנן חברות סטרטאפ לענייני זרעים?! והם נרכשים במאות מיליונים על ידי חברות אגרו טק בינלאומיות ששוויין מיליארדי דולרים?! גאווה. ומה למשל המציאו הישראלים?! אבטיח במידות, למשל. דלעת בצבעים, למשל. עובדה – יש דלעת כחולה. אנחנו המצאנו פלפל עם צבע שדוחה מזיקים והמצאנו טכניקה לקירור וחימום שורשים בעומק של שני מטרים!!. והפאנצ'?! אנחנו המצאנו אבטיח כתום. ואגב – אנחנו מעצמה עולמית גם בענייני הינדוס צמחים ועצי יער.
המצאות בלתי מתורבתות במעברה. אוקיי. ולמה נזכרתי פתאום בענייני זרעים, צמחים ומאכלי שדה מתורבתים? כי ט"ו בשבט השבוע ואני נזכר דווקא במאכלים ובצמחים הבלתי מתורבתים שנהגנו לאכול במעברה. ואני נזכר בהם בעצב יען כי אם היה לנו איזה סטרטאפ שהיה מתמחה בעשבים שאכלנו אז בטוח היינו כולנו מיליונרים.
בכללי. העשבייה של המעברה הייתה מקור מצוין לאבות מזון וויטמינים שילדים היו צריכים לענייני תחזוקת הגוף והנפש. אגב, אבותינו לא היו סטרטאפיסטים לענייני זרעים ועשבי מאכל ועד עתה לא ברור כיצד בחרנו אילו עשבים לאכול. הרעלת עשבים? עובדה שנשארנו בחיים.
הקולגגו הבלתי מתורבת. שיח הקולגוגו (בעברית: קינרס סורי) צמח חופשי בשדות. יעני, לא היה בו מחסור והשדות היו חסרי בעלים. אחרי הכל, מי רוצה להיות בעל בית של מטע שיחי קוצים חדים?. שני סוגי קולגוגו צמחו בשדות השכונה. קולגוגו עם תפרחת אדומה וקולגוגו בעל תפרחת לבנה. הלבנה הייתה אסורה למאכל ולמראה. וכי מדוע? מישהו סיפר שבקולגגו הלבן מתחבאים שדים לבנים שעלולים לחטוף ילדים לעבר הבלתי נודע. כמה אהבלים היינו. וכי לאלו שדים היה זמן לחטוף ילדים מהמעברה?!. אגב, עם הרעד הזה אנו חיים עד היום. מעבריסטים שרואים קולגוגו לבן עוברים מדרכה.
הקולגוגו האדום. וואיי וואיי. דבש ניגר מפי בזוכרי את הקולגוגו הזה. כדי להכינו לאכילה היה צריך ידיים של אומן קילופים. ראשית, קוטפים אותו עם גבעולו באורך של כ-30 ס"מ. מניחים אותו על הקרקע ובמיומנות של לוטשי יהלומים היינו מסירים את הקוצים הדוקרים מהתפרחת. שנית, בתום מלאכת ההסרה היינו מסירים את השיער האדום מהתחתית ואז מתחילים בחאפלת הבליסה של מעדן הקוצים הזה.
תותים תותים. ענין השדים תפס אותנו גם למראה התותים הלבנים והתותים השחורים. עצי התות היו בעיקר בחצר של סבתי חנום עליה השלום. מהעצים הללו אכלנו רק את התותים השחורים. הם היו מלאי עסיס וגדולים כמו ביצי יען. אכלנוהום נא. יעני, עם התולעים ובלי פיסטור. והתותים הלבנים?! ה' ישמור. אפילו לנגוע בהם לא יכולנו. ואם נפלו על ראשנו בטעות היינו משולים לטמאים. וכי למה?! יען כי מישהו אמר שהלבנים היו כמו עץ החיים אשר בגן העדן ומי שיאכל ממנו יפתח חשבון עם בורא העולם. אשקרה עמדנו בפיתוי. שום נחש ואף חווה לא יכלו לנו.

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את האפליקציה לאנדרואיד

הורידו את האפליקציה לאייפון

עקבו אחר דף הפייסבוק של "מלאבס"

הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ של "מלאבס"

סומוח זאדה. שיח בר שהיה מוכר רק לנו. הוא צמח ליד מקורות מים. את עליו היינו מייבשים וטוחנים דק דק. עם אבנים אלא מה. הסומוח זאדה היה שחור והארומה שלו יכלה להפיל סוסים. את החומר הטחון דק דק היינו מערבבים עם מלח ומסניפים לריאות. אומרים שהוא טוב לכל מיני בעיות שבינו לבינה. לך תדע. אני חושב שבוטניקאי טוב היה עושה מהסומוח הזה מעדן סטרטאפ מושלם.
הנאבוק. פרי גן עדן ברישיון ובהיתר מבורא העולם. גודלו כגודל ג'ולה וצבעו אדום. רק שני עצים כאלו היו בימים ההם. אחד ליד כיפת הגומבז (קרוב למשרדי כביש 6) והשני בחצר החרבה של סבתי. לימים למדנו שמדובר ב"דומים" אבל עבורנו לעולם יישאר כ"נאבוק". ויש הסבר – הנאבוק היה קוצני ואפשר היה לקוטפו רק עם זריקת אבנים כבדות על הענף. וכאשר זרקנו אבן והפרי לא היה נושר היינו מקללים: "יינעלאבוק…".