לפני 54 שנים, בדצמבר 1963, כשהיה בן 11, עלה רפי דהן עם משפחתו ממרוקו לישראל. במשך חמישה ימים עשתה האונייה את דרכה מנמל מרסיי לארץ ישראל, ארץ הקודש. הקליטה בארץ לא הייתה פשוטה לדהן ולמשפחתו. הם שוכנו במעברת 'עלומים' בכפר סבא והתגוררו במשך תקופה ארוכה בצריפים ללא חשמל ומים, זאת בנוסף לקשיי שפה וקשיי קליטה אחרים.
דהן, שלא הפסיק לחלום לרגע, הצליח להגשים כמעט את כל החלומות שלו. להיות איש חינוך, להבקיע את שער הזהב בטורניר כדורגל, להוציא תואר ראשון ושני בחינוך והיסטוריה, להיות חבר מועצת עיר בפתח תקוה ומועמד לראשות העיר. כיום דהן הוא ראש מינהל חברה ונוער מחוז מרכז במשרד החינוך. ובימים אלה הוציא את הספר 'שער הזהב', שבו בתור נער הבקיע במשחק כדורגל את 'שער הזהב' שהוביל את קבוצתו לניצחון. השער הזה במשחק כדורגל פתח לו את הדרך להיכנס לחברה הישראלית, להיות חבר בתנועת נוער, איש צבא, איש עסקים, פוליטיקאי ובעיקר איש חינוך.
"אני חושב שמה שהוביל אותי לכתוב ספר זה הרצון שלי להעביר מספר מסרים ערכיים", הוא אומר בראיון למלאבס. "ראשית על הנוער במדינת ישראל, שעם כל הביקורות שיש לנו עליו, יש לנו נוער נפלא. אני מלווה את הנוער לאורך 50 שנה ויש לנו נוער שבכל מבחן אמיתי הוא שם, אם זה במקום הראשון בהתנדבות, טובת הקהילה, החברה והצבא וחשוב לי שיראו את הנוער האחר. המסר השני זו המערכת החינוכית שלא תמיד היא נמצאת בקומה העליונה. החינוך הבלתי פורמלי עושה ימים ולילות לטובת הילדים והנוער, ללא כותרות ותהילה, עם נוער מאתגר, חבורות רחוב וחשוב להציג את האנשים הללו. והמסר השלישי הוא שקיומה של מדינת ישראל אינו מובן מאליו ונראה לי שהדור הנוכחי קצת מקל ראש בכך שיש לנו מדינה עצמאית ודמוקרטית".
"במשך שנים רבות חלמנו"
בספר מגלגל דהן את קורות חייו מהיותו נער צעיר במרוקו ועד ימים אלה, כששלושת ילדיו הגשימו את עצמם, כל אחד בדרכו הוא. "בתור ילד, אבי הבטיח לנו שנגיע לארץ ישראל 'ארץ, זבת חלב ודבש', הארץ המובטחת. במשך שנים רבות חלמנו וציפינו לעלות לארץ ישראל, וכשהגענו לארץ המובטחת, היה שבר גדול מאוד, בעיקר אצל ההורים. במרוקו הם היו דמות בעלת סמכות משמעותית ובארץ הם נשברו, משפחות התפרקו והגיעו לתופעות קשות מאוד שלא הכרנו במרוקו ולא בצפון אפריקה, תופעות של זנות, פשע וסמים. אני לא זוכר ילד יהודי גנב או זונה יהודייה מופקרת במרוקו ופה פתאום היו רבים שנכנסו לכלא ופתאום הייתה אוכלוסייה שלא הכרנו ולא תארנו לעצמנו שתגיע למצב כזה".
מה הסיבות המרכזיות לכך?
"קודם כל בגלל חוסר השוויון המובהק שהיה בארץ בין מי שעלה לישראל לבין מי שהתגורר בה. לדוגמא, משפחות שעברו ממרוקו לצרפת ולקנדה, המצב הכלכלי והחברתי שלהן היה מצוין לעומת אותה קהילה שהגיעה לארץ, אבל היום בפרספקטיבה של הזמן אני יכול להבין את זה. מדובר היה במדינה צעירה, שהיה לה קשה לקלוט מאות אלפים של עולים ומטבע הדברים נעשו שגיאות וטעויות בקליטת העולים של צפון אפריקה, נעשו טעויות בהתעלמות מהמורשת, מההיסטוריה והספרות. אני זוכר שכאשר הייתי סטודנט צעיר, לא היה פשוט לי להיכנס לאוניברסיטה ולאחר מכן להיות מורה שמלמד היסטוריה, אבל לא מלמד את ההיסטוריה שלך, של המשפחה שלך. זה שלב שאין לך מורשת ומה שיש לך אתה שואף למחוק על מנת להיות ישראלי, להיות צברי ואני שילמתי על כך מחיר יקר. הייתי ילד דחוי, לא רלוונטי ושקוף, עד שלשמחתי הגיעה המדריכה אורית ששינתה לי את הדימוי, שגילתה את החוזקה והכישורים שלי בכדורגל ואפשרה לי להצליח. והגול הזה שהבקעתי, גרם לי להתקבל לחברה הישראלית, גרם לחברה לקבל אותי ומבחינתי 'שער הזהב' היה השער להתקבל לחברה הישראלית. מאז אני מנסה לפתוח הרבה שערי זהב לנערים בחברה הישראלית".
דהן מוסיף שהיום, אחרי 40 שנה של חוסר צדק, ואחרי שהשמיע וכתב את זה בכל מקום אפשרי, ועדת ביטון משנה את תוכן לימודי ההיסטוריה ועושה תיקון לעבר. "אני שמח שיש תיקון, זה צו השעה, להראות שלכולם יש היסטוריה מפוארת ומורשת".
אתה רואה דברים משותפים בין הקליטה אז לבין הקליטה של העולים מאתיופיה?
"אני חושב שיש הרבה מן המשותף לצערי. בחוויה האישית שלי כילד עולה, תמיד רציתי להתערות בחברה הישראלית. במסגרת תפקידי אני שומע את בני הנוער יוצאי אתיופיה שלא רוצים להיות נבדלים ורוצים להיות ביחד. במשך שנים רבות ראינו את בית הספר נר עציון שהיו בו רק תלמידים אתיופים וזה היה בושה וחרפה. אני עשיתי הכל על מנת לשלב את הנוער ושיהיו ביחד במסגרת השונות, תמכתי במיזם של מסע לאתיופיה לנוער אתיופי ובכך שיש צורך לחזק את המורשת והמסורת שלהם תוך כדי ההטמעה שלהם בארץ ישראל. גם היום, אחרי שבית הספר נר עציון נסגר, אני חושב שצריכה להיות חשיבה מחודשת לגבי המגורים שלהם, בתי הספר ופרויקטים רק של אתיופים שאני מתנגד להם. גם אם ינסו לשכנע אותי עד מחר, אני חושב שהם צריכים להיות משולבים. בחוויה של העלייה שלי היה תמיד הרצון להיות ישראלי וכמו שאני הייתי, כך גם היום הילדים רוצים להיות משולבים. אני מדבר עם מאות בני נוער שרוצים פשוט להיות ישראלים".
כיום אתה מרגיש קיפוח כלפי העולים ממרוקו? יש כאלו שטוענים שהקיפוח עדיין קיים.
"אני שומע המון פוליטיקאים, סופרים ומשוררים שמספרים על חוויה לא חיובית, אבל אני חושב שזה כבר לא כך. יש נישואי תערובת, רופאים, רמטכ"לים, טייסים ובני העדה נמצאים בכל המגזרים. היום אנחנו חברה מגוונת, משלבת, והיום הילדים שלי לא יודעים האם הם מרוקאים או אשכנזים, כי אנחנו כבר לא שם".
אז אין בכלל פערים?
"יש עדין פערים, אפליות ושוני, אבל אנחנו כבר לא בשנות החמישים, השישים וגם לא בשנות התשעים. החברה שלנו היא סוג של פסיפס מדהים ואסור שהפוליטיקאים ייקחו אותנו למקומות כאלה, כי אין לנו ארץ אחרת. בקלות אפשר להתסיס ולהביא למקומות לא טובים, אבל יש לנו אחריות ואני הלכתי לעשייה ולעשות שינוי בחברה".
רפי דהן. צילום זאביק זמין
"יכולתי להיות מיליונר"
דהן בן ה־65 הספיק דבר או שניים בחיים שלו. הוא זכה בשני פרסי חינוך ומילא שורה של תפקידים בתחום החינוך, ביניהם הדרכת נוער חבורות רחוב, ניהול מרכזיים קהילתיים, מפקח במשרד החינוך ועוד. "בתחילת הדרך הייתי קבלן חשמל", הוא מספר. "יכולתי להיות מיליונר ו־ויתרתי על זה בשביל להרוויח חמשת אלפים שקלים בתור מורה על מנת לעשות שינוי בחברה".
החיבור של דהן לעיר פתח תקוה לא מסתכם רק בתחום החינוך. בין השנים 1993 ל־2004 היה חבר מועצה, בתחילה מטעם סייעת נאה, שעסקה בעיקר בתחומי רווחה וקהילה, ומשנת 1998 עד שנת 2004 מטעם הליכוד. בספר נותן דהן לתקופה הזו משקל רב. הוא מספר על הפניות הרבות שקיבל לאורך השנים, טלפונים באמצע הלילה מאנשים שנותק החשמל בבתיהם, אנשים עם מקרר ריק, נוער שהדרדר לסמים ובעיקר אי אימון של אנשים במערכת הציבורית. "רבים מחברי הופתעו כאשר פניתי לעסוק בפוליטיקה המקומית", הוא מסביר. "מדובר היה בעולם בעל דימוי שלילי, אבל היתרונות היו ענקיים, כי זה מקום שאפשר לעשות בו שינוי ולכן גם היום אני קורא להרבה צעירים להגיע לפוליטיקה, אומר להם שאפשר לעשות פוליטיקה נקייה ושם המגרש של השינויים והחלומות", הוא מסביר.
רוצים להישאר מעודכנים?
בשנת 1998, החליט דהן לעבור מתנועה חברתית בלתי מפלגתית לתנועת הליכוד. אחרי שלמד את הכללים, החל לצרף אנשים לתנועה, במטרה שבבוא היום הם יצביעו עבורו בפריימריז והוא יתמקם במקום הראשון ובמקום השני של גיורא לב. אך ההצלחה שלו וגיוס החברים למפלגה לא עזרה לו ולמרות שזכה במקום הראשון בפריימריז של המפלגה מצא את עצמו כמספר שלוש של ראש העירייה גיורא לב. בסופו של דבר, לב הפסיד בבחירות לאיציק אוחיון. "למרות ההפסד הצורב והבגידה הפנימית במפלגת הליכוד והעברת תפקיד ראש הסיעה לחבר אחר, החלטתי לאסוף את השברים למרות שאיבדתי מעט מהאמון באנשים".
חמש שנים לאחר מכן, התמודד דהן על ראשות העיר נגד איציק אוחיון. הוא נבחר לעמוד בראש הליכוד בפתח תקווה. למרות הצעה של ראש הממשלה דאז אריאל שרון להעביר את התפקיד לחבר ליכוד אחר ולתת לדהן מקום בעשירייה השנייה של הליכוד ברשימה לכנסת, והצעה לתפקיד סגן שר בעתיד, החליט דהן לוותר ולהתמודד על תפקיד ראש העירייה. "ויתרתי כי ענייני העיר היו חשובים לי יותר, לא הייתי מוכן לוותר על המרוץ לראשות העיר, למרות כל השליחים ששלחו אלי. לצערי הפסדתי בבחירות, המשבר היה קשה, אלו היו רגעים לא פשוטים, אבל משברים הם חלק מהחיים שלנו וצריך לדעת לקום. לקחתי אחריות ולא הפלתי אותה על אף אחד, גם לא על החברים שבגדו או לא בגדו בי. אחרי ההפסד, עשיתי שלוש שיחות, לאמי ז"ל שאמרה לי שדלת נסגרת, דלת אחרת נפתחת, שנייה לראש העיר אוחיון, לא היה לי פשוט לאחל לו מזל טוב, ולאחר מכן לחברים ולפעילים ואמרתי להם שלמרות הכישלון ממשיכים הלאה".
בשנת 2013, הודיע דהן על התמודדות למועצה עם סיעת "קול החינוך", רשימה שהייתה אמורה להוביל את נושא החינוך בעיר, אך לא הצליחה לעבור את אחוז החסימה.
היום היית מתמודד לראשות העירייה?
"אני מקבל המון פניות ואת האמת יש לי המון מחשבות, אבל אני עדיין לא מגובש. אני מבין שנוצר חלל גדול במערכת הפוליטית, הרבה פרשו ונשאר חלל ענק, אני מאוד רוצה להמשיך להשפיע בעיר, אני אוהב את העיר שלי וגידלתי בה דורות, אני אוהב את האנשים ואנשים אוהבים אותי והייתי רוצה להחזיר, אבל אני עדיין מתלבט".
מה ההבדל בין התקופה בה אתה היית חבר מועצה לבין היום?
"המועצה דאז הציגה אלטרנטיבה, למשל כשראש העירייה היה מביא תקציב מסוים, תמיד באנו עם תקציב חלופי, אלטרנטיבי וזה דרש מאתנו השקעה. בתור אופוזיציה היינו מביאים מיזמים, למשל הקמנו את רחוב מלכה, את הספורטק ואני חושב שהיום מי שעושה עבודה טובה זה רמי גרינברג. אבל לדעתי היום המועצה לא מגובשת, אין לה אופי וכל אחד עושה לבד והם לא עובדים כקבוצה. הציפיה שלי כאזרח בעיר לראות את הנבחרים שלי עם חזון. אני ישבתי באופוזיציה גם של גיורא וגם של איציק אוחיון והיו דברים שתמכתי בהם, גם אם זה שירת את ראש העיר, כי חשבתי מה טוב לאזרח".
מה החלום שלך?
"ברמה האישית, קודם כל בריאות טובה ושילדי יממשו את עצמם. ברמה העירונית, הייתי רוצה להשפיע על החינוך בעיר, להשפיע על מערכת החינוך שתבטיח לילדינו ונכדינו איכות חיים, חברה טובה, סובלנות, כבוד אחד לשני ושלכל אחד יהיה את המקום המיוחד שלו בחברה. כך נבנה חברה טובה ואיכותית ולא פחות חברה שבה בני הנוער שמחים ומאושרים, לא פחות מאשר משכילים".
אביבה
לא ידעתי שגם ב1963 עדיין שיכנו במעברות בלי מים וחשמל חשבתי שרק בשנות החמישים כשאנחנו הגענו לארץ למעברת באר שבע ב1963 כבר הייתי בקיבוץ ולקראת גיוס וחשבתי שהמעברות כבר נעלמו מעל פניי האדמה אבל מסתבר שלא. איזו בושה.