כל העולם כולו בחטיבת ביניים אחת

64 תלמידים שלא נולדו בישראל לומדים בחטיבת אחד העם רמת ורבר, מתוכם 17 תלמידים שעלו לישראל בשנים האחרונות. חטיבת אחד העם היא סוג של קיבוץ גלויות שלם. זה לצד זה לומדים תלמידים שעלו מאוקראינה, רוסיה, אתיופיה, מולדובה, אזרבייג'אן, ארצות הברית, קנדה, פיליפינים, גרמניה, נורבגיה, קזחסטן ועוד. בחטיבה אפשר למצוא תלמידים יהודים דתיים, חילונים וחרדים, לצד תלמידים מוסלמים, נוצרים, בודהיסטים, ועוד.

שרית קיצוני, מנהלת חטיבת אחד העם. צילום זאב שטרן

"זה היתרון שיש כל כך הרבה שונים"
המנהלת שרית קיצוני

"הפרופיל של בית הספר הוא בית ספר פלורליסטי ויש לנו תלמידים ומורים מכל הקשת", מסבירה מנהלת בית הספר שרית קיצוני.
מה ההסבר להרכב המיוחד של התלמידים?
"הסיבה נעוצה בכך שמצד אחד אזור הרישום של בית הספר הוא מרכז העיר, מדרחוב ההגנה, התחנה מרכזית. מצד שני בבית הספר יש כיתת מופת, כיתה על אזורית, שבה לומדים התלמידים החזקים בפתח תקווה מבחינה ריאלית, מתמטיקה, פיזיקה ומדעי המחשב".
בחטיבת אחד העם רמת ורבר, יש ערב רב תרבותי, הוא עתיר עולים, יש בו אולפן שפועל במהלך שעות הלימודים בקבוצות של חמישה תלמידים בכל פעם, בהתאם לרמה הלימודים והשפה שלהם. "התלמידים שזכאים לשעות אולפן הם תלמידים שעלו לארץ בשלוש־ארבע שנים האחרונות והם מתוקצבים על ידי משרד החינוך. אבל מצד שני, יש תלמידים שלא נחשבים לעולים כי הם כבר יותר מארבע שנים בארץ, אבל הם עדיין זקוקים לעזרה", מסבירה קיצוני, "או לחלופין יש לנו ילדים של עובדים זרים שלא זכאים לשעות אולפן כי הם לא עולים יהודים. יש לנו בבית הספר ארבע בנות שהן יוצאות הפיליפינים, יש תלמידים מאפריקה ותלמידה מאריתריאה שבקושי יודעת עברית ועל פי החוק היבש הם לא זכאים לשום עזרה, כי הם לא יהודים ומשרד החינוך לא מממן אותנו. אבל אנחנו חייבים לעזור להם, כי הם פה ואנחנו משלבים אותם במערכות, נותנים להם שעורי עזר, עזרה בסוף שעות הלימודים במה שאפשר. זו בעיה גדולה שיש יותר צורך בשעות אולפן מאשר שעות אולפן בפועל. יש יותר ילדים שצריכים אולפן מאשר מה שמשרד החינוך מקצה ובנוסף, לא פעם יש עולים חדשים, שנולדו בישראל והם יהודים, הם עזבו את הארץ אחרי שנולדו וחזרו עכשיו ומאחר והם נולדו בישראל, הם זכאים רק לשעה בודדת, למרות שהם לא מדברים את השפה. יש פה בעיה כלכלית ומחסור שעות, אבל אנחנו עושים כל מה שניתן".
קיצוני נותנת דוגמה: "יש לנו מורה דוברת רוסית שמלמדת מתמטיקה. היא מלמדת את ילדי האולפן בשפת האם שלהם ומשלבת מושגים גם בעברית, על מנת שהתלמידים שגם כך מתקשים, יצליחו ללמוד". ומוסיפה שבבית הספר יש הוראת רוסית כשפה זרה שניה, על מנת להקל על התלמידים: "הם מדברים בבית רוסית, בבית הספר עברית וללמד אותם שפה נוספת ערבית זה לא יהיה פשוט עבורם ולכן החלטנו להכניס כשפה שנייה רוסית".
כולם מקבלים את כולם כשווים בקרב התלמידים?
"כן. זה היתרון כשיש כל כך הרבה שונים, אז זה עוד סוג של שונות. הילדים יש להם פחות שקיפות למעמד האזרחי של הבנאדם, לא מעניין אותם עם האבא עולה, אזרח, פליט או מתאזרח, מבחינתם זו ילדה בכיתה שלומדת איתם ואנחנו מלמדים אותם שכולם בסדר וכולם שווים. כל שנה אני מקבלת כיתות ז' חדשות ואז צריך להתחיל מהתחלה, ילד ראשון שיעליב על רקע מוצא או גזע ייקרא לסדר".
חטיבת אחד העם רמת ורבר היא אחת החטיבות הוותיקות בעיר. היא הוקמה בשנת 1977 ובארבע שנים האחרונות מציעה מענה לימודי רחב מכיתות מופ"ת, מדעים ודרך כיתות נושא (אומנות, אנגלית ומח"ר- חשיבה יצירתית וחדשנות). החטיבה מוכרת על ידי המשרד להגנת הסביבה 'כבית ספר ירוק' ונחשבת לבית ספר מאוד קהילתי שמקיים פעילות עם הקהילה המתגוררת בסביבה. "כל תלמיד בוחר את ההתמקצעות שלו", אומרת קיצוני, "יש כיתות כמו מופת ומדעים, שצריך להיבחן על מנת להתקבל אליהן, אבל שאר הכיתות זו בחירה ומבחינתו זה ערך עליון ואנחנו מכבדים ומקשיבים לילדים".
בשנים האחרונות לאור השינויים הדמוגרפיים, אזורי הרישום בחטיבה משתנים. אם בעבר למדו בו תלמידי בית הספר בר לב משכונת אם המושבות ובשנים האחרונות תלמידי נווה גן, לאור הקמת חטיבות בתוך השכונות הדבר השתנה והחל משנת הלימודים הבאה ילמדו בו רק תלמידי בית הספר קפלן, קרול, פיק"א וכיתת מופת. "בכל פעם שיש שינוי, אנחנו צריכים להבין מי האוכלוסייה שמגיעה אלינו ולראות איך אנחנו נותנים מענה יותר טוב", מסבירה קיצוני. "הסיפור של חטיבת אחד העם זה סטיות התקן, יש לנו מצד אחד את התלמידים הכי חזקים ומצד שני את התלמידים הכי מתחילים שבקושי יודעים לדבר עברית ובעיני זה פוטנציאל והזדמנות נהדרת".
ומה לגבי המיצ"בים?
"אני תמיד אומרת שיסתכלו על המיצ"בים שלנו במקצועות המתמטיקה, אנגלית ומדעים, בהם יש לנו ציונים גבוהים. בעברית אנחנו נמוכים, כי מדובר בתלמידים שהם עולים חדשים ולוקח להם זמן ללמוד את השפה" .
קיצוני מדגישה שבחטיבה מכבדים את המקום של כל אחד מהתלמידים. הם מקיימים כל שנה שבוע עליות, חוגגים את חג הסיגד של הקהילה האתיופית, משתתפים בצעדת הווטרנים, מזכירים את ראש השנה היהודי, הנוצרי והמוסלמי. בערב שורשים משלבים את כל הקהילות ונותנים להדליק משואה לנציג של כל אחת מהן. "אנחנו נותנים לכל ילד להרגיש שייך", הוא אומרת, "למשל עכשיו ברמדאן יש לנו תלמידות שצמות ואנחנו מכבדים את זה ומתעניינים איך הן מרגישות ואיך עובר הצום".
"יש לנו בבית הספר גם מורים רבים עולים", מספרת קיצוני, "ויש לנו עבורם פינה חמה. הדר – מורה חדשה מארצות הברית שהגיעה לישראל לפני שלוש שנים, ויקטוריה המורה לרוסית שעלתה מאוקראינה ורימונה שעלתה השנה מהודו".

"זה בית טוב לעולים"
המורה רימונה אליס, עולה מהודו

רימונה, זו רימונה אליס המורה לאנגלית שעלתה לישראל מהודו. היא בת 38 ועלתה לישראל בגפה. "בהודו יש קהילה מאוד קטנה של יהודים ולכן החלטתי לעשות עליה", היא מספרת. "הייתי מורה בהודו שבע שנים והחלטתי לעלות לישראל כי אני יהודייה וזו המדינה שלי".
אחרי שסיימה את לימודיה באולפן היא החלה לחפש עבודה, שלחה קורות חיים והתקבלה לעבודה באחד העם. "הגעתי לבית ספר שהוא כמו משפחה", היא אומרת, "בבית הספר עוזרים ומסייעים לי לאורך כל הדרך, אם זה בדברים הבסיסיים היום יומיים, החל מבנקים וכספים ועד מה שקשור לעבודה בבית הספר. הם עוזרים לי לתרגם דברים מאנגלית ועברית, להכיר את התרבות בישראל. אני עובדת עם קבוצת העולים, אנחנו עובדים בקבוצות קטנות ומקיימים פעילויות בבית הספר ובחוץ. אחד העם זה בית טוב לעולים, זה משפחה".

התלמידה ולדה בנגולה, צילום זאב שטרן

"באולפן הכל השתנה"
התלמידה ולדה בנגולה, שעלתה מאוקראינה

ולדה בנגולה, תלמידת כיתה ח' בחטיבת אחד העם רמת ורבר, עלתה לישראל מאוקראינה לפני פחות משנה, באוגוסט האחרון. אחרי תקופת התאקלמות מלאה בחששות היא מבהירה שטוב לה כאן והאפשרות של חזרה לאוקראינה לא על הפרק. "אמא שלי רצתה שיהיה לי עתיד טוב יותר", מספרת ולדה. "בהתחלה היה לי מאוד קשה. לא ידעתי עברית ולא היו לי חברים, אבל ברגע שהצטרפתי לאולפן הכל השתנה. היום יש לי חברים טובים, יש בחטיבה תלמידים שמדברים הרבה שפות והם יכולים לעזור לי, יש המון פרויקטים לעולים, אנחנו נוסעים לתל אביב, נפגשים אחר הצהריים ואני מרגישה שבית הספר בא לקראת התלמידים. לפני חודש ביקרתי באוקראינה והבנתי שישראל זה הבית שלי ואני לא רוצה לחזור לגור שם".
טטיאנה, אמה של ולדה, מוסיפה: "אנחנו עלינו לישראל לפני חצי שנה, כי רציתי לתת לבת שלי חיים טובים יותר. באוקראינה היה לי הכל, עסק מצליח, דירה פרטית, אבל חשבתי שיותר נכון לבת שלי לגור בישראל והיום אני רואה שזו החלטה נכונה והיא מאוד שמחה ומאושרת. לפני שעלינו לישראל, בדקתי באינטרנט וקראתי בפייסבוק מה אנשים חושבים על החטיבות בפתח תקוה והבנתי שהחטיבה הכי טובה היא אחד העם רמת ורבר. כשעלינו לארץ ידעתי שהיא תלמד רק בחטיבה הזו. אני מרגישה שיש לנו אוזן קשבת, יש אולפן טוב ויש לבת שלי המון מוטיבציה. לי קצת קשה, אני לומדת ועובדת, אבל ברגע שאני רואה את השמחה והאושר שלה, זה שווה מבחינתי הכל".

"בחרנו לגור באזור של החטיבה"
דניאלה ואלכסנדרה בויאנג'ו, עלו מרומניה

דניאלה בויאנג'ו ובתה אלכסנדרה עלו לפני שתיים מרומניה. "אני מאוד שמחה שהבת של באחד העם", אומרת דניאלה, "עוד כשגרנו ברומניה וחשבנו לעלות לישראל, חברה שלי שהבת שלה למדה בחטיבה המליצה לי מאוד על בית הספר. כשעלינו לישראל בחרנו לגור באזור של החטיבה. אני שמחה ומרגישה שעשינו את הדבר הנכון, כי לבת שלי מאוד טוב בישראל. היא מאוד אוהבת להגיע לבית הספר ומקבלת עזרה רבה. היא כבר למדה את השפה העברית, יש לה הרבה חברים, היא לומדת באולפן ובמרכז הקליטה ומשתתפת בפעילויות המיוחדות לעולים ובאירועי הכיתה והשכבה. אנחנו מרגישים שישראל זה הבית שלנו, למרות שאנחנו רק שנתיים פה".

"יש מקצועות שעדיין קשה לי"
דלה טוליבוב, תלמיד כיתה ט', עלה מאוזבקיסטן

דלר טוליבוב, תלמיד כיתה ט', עלה לישראל לפני ארבע שנים מאוזבקיסטן. "עלינו לארץ בגלל בעיות שהיו במדינה שלנו", מספר דלר. "לישראל הגעתי בכיתה ו' והצטרפתי לאולפן בבית ספר פיק"א. אחרי שנה הגעתי לחטיבה ומאוד עזרו לי פה. היום, שלוש שנים אחרי, אני יכול להגיד שאני ישראלי, למרות שאיפה שנולדתי יש לי יותר חברים. עדיין יש לי קושי בשפה ויש עוד פערים שאני צריך להדביק, אבל בבית הספר עוזרים לי. לצערי, בגלל שעליתי לפני ארבע שנים, אני לא נחשב עולה חדש ויש מקצועות שעדיין קשה לי בהם אבל בחטיבה מאוד באים לקראתי".

אורטל מקונן, צילום זאב שטרן

"הייתי רועת צאן"
אורטל מקונן, תלמידת כיתה ט', עלתה מאתיופיה

מי שנחשבת לעולה וותיקה היא אורטל מקונן, תלמידת כיתה ט' שעלתה לפני שבע שנים לישראל מאתיופיה. "אני התחלתי ללמוד בישראל בכיתה ב' וזה מאוד שונה מאתיופיה שם אין חוק חינוך חובה", מסבירה אורטל, "אני הייתי רועת צאן באתיופיה וכשעליתי לישראל בהתחלה היה לי מאוד קשה. לא ידעתי לקרוא ולא ידעתי מספרים, ולקח זמן עד שהדבקתי את הפערים. היום מצד אחד אני נחשבת לעולה ותיקה כי אני יודעת את השפה ומצד שני אני עולה חדשה, כי ההורים שלי עדיין לא יודעים עברית ואני צריכה לעזור להם וללכת איתם לכל מיני מקומות על מנת לתרגם להם, מביטוח לאומי ועד קופת חולים. פה בארץ התפקידים התחלפו ויש בזה לא מעט קושי. לשמחתי מבחינה לימודית אני פחות צריכה להתמודד, כי בבית הספר עוזרים לי ויש שעורי עזר אחרי שעות הלימודים".
יש עוד תלמידים מהקהילה?
"בשכבה שלי אנחנו בסך הכל שלושה שאחד מהם הוא בן דוד שלי, אבל אני חושבת שה טוב שזה כך ואין הרבה מהקהילה, כי מן הסתם הייתי מתחברת אליהם ובמצב הקיים זה מחייב אותי להכיר חברים חדשים, לצאת מהאזור הנוחות שלי. אני חברה של כולם ולא משנה לי איפה הם נולדו ומה הדת שלהם, הכי חשוב לי שהם יהיו בני אדם".

אריה שמש, סגן המנהלת. צילום זאב שטרן

"פעם קראנו לכל איגור יגאל"
אריה שמש, סגן המנהלת האחראי על שילוב תלמידים עולים

אריה שמש, סגן המנהלת והאחראי על שילוב תלמידים עולים בחטיבה, מסכם: "אני זוכר שלפני שני עשורים אסרנו על התלמידים העולים לדבר בשפת האם. לכל איגור קראנו יגאל ולכל אנה – חנה. היום המצב שונה בתכלית. קליטה מיטבית של תלמידים עולים קשורה בראש ובראשונה להיבטים רגשיים. ילד שעובר ארץ חווה משבר והתפקיד של בית הספר הוא לייצר עבורו אקלים מיטיב ואמפטי. לצד זה צריך להנחיל בקרב העולים את מיומנויות השפה העברית כדי לייצר את התשתית להשתלבות לימודית וחברתית. בה בעת חייבת להיות הכלה לתרבות, לשונות ולזהות הייחודית של כל תלמיד עולה באשר הוא. אני שמח שהצלחנו לייצר תרבות בית ספרית המבוססת על סובלנות, כבוד לשונה והכלה, ובמקביל לפתח מסגרות תמיכה ומעטפת שנותנת מענה להיבטים השונים של קליטת התלמיד העולה".