הרבה דברים נאמרו ונכתבו על העיר פתח תקוה, אם המושבות. בסרט תיעודי חדש, שיוקרן בשבוע הבא בסינמטק, מוצגת העיר מזווית שטרם פגשנו – זווית של דור – ומוצגים בו האנשים שנולדו בשלהי שנות ה-70, ראשית שנות ה-80 והתבגרו בשנות ה-90. לקראת ההקרנה החגיגית של הסרט "פתח תקוה", שוחחנו עם בימאית הסרט, יעל ראובני, ילידת העיר, שסיפרה לנו על הסרט, על העבודה מאחורי הקלעים, ועל הסיבות שהובילו אותה לדבר דווקא על הנושא הזה, שלדעתה לא מספיק מדובר.
היכנסו כאן לטריילר של הסרט
בסרט חוזרת ראובני, המתגוררת למעלה מ- 15 שנה בגרמניה, לתמונת המחזור הכיתתית של ילדותה בבית הספר ביאליק. עשרות שנים לאחר מכן, היא מאתרת את כל אחד ואחת מילדי כיתתה המחויכים שבתמונה, בודקת איפה הם היום ומה עלה בגורלם. "בשנת 1988 ישראל הייתה בת ארבעים ואנחנו בני שמונה", היא מציינת, "בטקס בית ספרי חגגנו יום הולדת למדינה שהייתה צעירה ומלאת תקווה בדיוק כמונו", היא נזכרת. "עכשיו, כשאנחנו בעצמנו בני ארבעים, אני חוזרת לבני כיתתי שהתחילו את החיים באותו זמן ומקום כמוני, כדי לפגוש אותם מחדש ולספר את ההיסטוריה הקולקטיבית שלנו".
ומה המסקנה?
"שאנשים אולי בחרו אחרת, אבל בסופו של דבר הדברים שמעסיקים את כולנו הם מאוד דומים – משפחה וילדים. לעיתים אפילו הרבה ילדים. בעיקר הנשים. אני חושבת שזה קשור בכך שאנחנו נושאים איתנו היסטוריה, שהשפיעה על הבחירות שלנו".
הסרט של ראובני מורכב מסדרת מפגשים עם בני כיתתה, כשבין לבין שזורים בו קטעי ארכיון ביתיים של התקופה בה הם גדלו ובוחן בעזרתם את התמונה הרחבה. "מתוך הקולאז׳ שנוצר במעברים בין מפגש למפגש עולה דיוקן קבוצתי של דור", היא מסבירה, "אמצע ישראל, אמצע החיים. על הילדים שהתבגרו בשנות התשעים, ה'צברים'. עשור שהתחיל באופטימיות עם שיחות שלום ונגמר בשבר של האינתיפאדה השנייה. אני מסתכלת על הרבה מקרים שהם ב'מיקרו' ודרך זה מרכיבה את תמונת ה'מאקרו' של בני דורנו והיחס שלנו לישראל".
ראובני מוסיפה ואומרת: "בסרט אני בוחנת מי אנחנו, מה מפעיל אותנו ולמה אנחנו בוחרים את הבחירות שאנחנו בוחרים. האם אנחנו חופשיים כמו שאנחנו חושבים או משועבדים לאיזו הבטחה כבדת משקל שנתנו למקום הזה, למדינה ש'הקימו במיוחד בשבילנו'".
למה דווקא פתח תקוה?
"הסרט הקודם שלי עסק במלחמת העולם השנייה ובזיכרון השואה, וכבר אז רציתי שהסרט הבא יתעסק בישראל ובציונות, בדור שלי. לרעיון עצמו הגעתי כאשר בני החורג, שהיום כבר בן 13, עלה לכיתה א' בגרמניה. אז הוצאתי מהמחשכים את התמונה של בני כיתתי והראיתי לו אותה ומשם זה המשיך להתגלגל".
ראובני סבורה כי היא מביאה עימה נקודת מבט ייחודית בזכות החיים בגרמניה. "אני לא חושבת שהייתי יכולה לעשות את הסרט בצורה הזו או שהוא היה נראה ככה, אם הייתי חיה בישראל", היא אומרת, "מעצם החיים בגרמניה, יש לי נקודת מבט שהיא גם מבפנים וגם מבחוץ. מצד אחד הסרט הוא על ישראל מאוד 'נורמלית' ועל האנשים ה'רגילים', ולא קבוצות השוליים שבד"כ רואים. מצד שני, בסרט אני מסתכלת מחדש על ה'נורמליות' הזו ושואלת 'מה המשמעות שלה?'. אני חושבת שזה דבר שיותר קל ונוח לעשות כשאתה רגל אחת בפנים ורגל אחת בחוץ, כמוני".
רוצים להישאר מעודכנים?
על הסרט התחילה ראובני לעבוד בסוף 2015 תחילת 2016 וסיימה ב-2020, בתחילת ימי הקורונה. "זה זמן ממש גרוע להוציא בו סרט", היא מציינת, "לא היו שום מפגשים עם קהל ולא היו צפיות מבחן, שזה משהו שבדרך כלל עושים. למעשה עד אוגוסט הסרט פשוט עמד על המדף במשך שנה וחיכה. בגרמניה הוא רץ עכשיו שבועיים ובישראל הייתה הקרנת בכורה בשבוע שעבר".
כאמור, הסרט יוקרן ביום ראשון הקרוב, בתאריך ה-28.11, בשעה 20:00 בסינמטק בפתח תקוה ולאחריו תתקיים שיחה עם הבימאית. "ההקרנה בפתח תקווה תהיה גם בפגישת מחזור ויהיה מעניין", מוסיפה ראובני ומסכמת: "מעבר לזה, אני ממש מקווה שיגיע קהל כללי. מאוד הייתי רוצה שאנשים בני גילנו יבואו לראות את הסרט. הם הקהל שחלמתי וייחלתי לו ועליהם מדבר הסרט. לצערי, אני יודעת שזה מאוד קשה להוציא אותם מהבית כי מדובר בלוגיסטיקה מורכבת, וגם אם כבר הם יוצאים, קולנוע תיעודי לרוב לא יהיה הבחירה הראשונה שלהם. אבל אני חושבת שבסרט הם יראו את עצמם ויזדהו – לטוב ולרע. רק שיבואו".
הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
תגובות