"המושג מעברה כבר מזמן הפסיק להיות ביטוי של אומללות, הוא אפילו הפך למותג"

אחרי מאות טורים במלאבס, שבעיקרם נסובו סביב סיפורי מעברת עמישב, הגיע הרגע: ד"ר שלמה צדוק הוציא לאור את ספרו 'אבו בדרי נגד אבו יעקוב'. הספר מספר על המעברה לא מתוך מחאה אלא, בהומור ובגעגועים. "אפשר להוציא את האדם מהמעברה אבל אי אפשר להוציא את המעברה מהאדם", מסביר לנו צדוק בפתיחת הראיון, ומייד מוסיף בהחלטיות: "המושג מעברה כבר מזמן הפסיק להיות ביטוי של אומללות, הוא אפילו הפך למותג. ערים שלא היו בהן מעברות הן ערים עם באג ברזומה שלהם. מעברה נחשבת כיום לסוג של חלוציות וזאת לצד מייבשי הביצות ומקימי הקיבוצים".
במשך כחמש שנים משתף צדוק את הקוראים של מלאבס בסיפורי המעברה. הוא מדבר על נפילי המעברה, על טייקונים של חנויות מכולת ועגלות נפט, על ימי הצריפים, על מאכלי הגורמה המיוחדים, על החתונות ועל נשות הברזל שהיו שם. רייטינג הטור גבוה ויש לו כבר קהל חסידים רחב.
"יש לי קהל מעריצים אפילו מעבר לים", הוא אומר בחיוך ומספר: "ישנו קורא חסיד שלי שמספר שבכל שישי הוא שולח את העיתון כמות שהוא לאחותו שמתגוררת בארצות הברית. זה די מחניף לשמוע את זה".
איך נפלה ההחלטה לכתוב את הספר?
"יום אחד נכנסתי לשכונה ובכניסה, ברחוב צלאח שלום פינת הרב עובדיה, הרגשתי חבטה בעיניים. משהו בארכיטקטורה של הרחוב היה חסר. זה כמו שתגיע לירושלים ופתאום הכותל המערבי איננו. עצרתי בהתרגשות ולאחר דקה זעקתי: 'וואיי, בוטקה הפלאפל האגדי של גדליהו חסיד איננו במקומו'. מבחינתי זה היה כאילו מגדל אייפל נעלם מפאריז. לאחר בדיקה התברר שהבודקה קיבלה צו הריסה. זאת הייתה צביטה בלב. באותה דקה הסתכלתי סביב וראיתי שגם קולנוע "מאור" איננו, וגם עץ המצ'יסטה נעלם וגם 'פרידה פתוחה' סגורה, ובמקום בו עמד הבודקה של מכלוף סמבוסק נשאר רק אוויר. כאילו כל השורשים נעלמים. ביום ההוא החלטתי שאני מקים את כולם לתחיה סיפורית".

ספרו של שלמה צדוק. צילום זאב שטרן

# # #
מתוך הספר: "אם אספר לכם שבמשך שנים אכלנו קאקה – אתם תרימו גבה. ואם אומר לכם שהקאקה היה חום וקשה מבחוץ אבל רך מבפנים – אתם תפערו עיניים בתימהון. ואם אגיד שהקאקה היה מגיע בשקית ניילון – הייתם מתעלפים. ואם הייתי מתאר לכם את טעמו של קאקה טבול בתה עיראקי – הייתם ודאי מאבדים את ההכרה. ואם הייתי מתפרע ומסביר כמה אנחנו מתגעגעים לאכול שוב קאקה – הייתם מבקשים לאשפזני בעוון התעללות בנפשכם הרכה. אבל הכול אמת והסיפור של הקאקה מתחיל במאפייה של צ'וּרָאק חנוכה….".
צדוק מפגין זיכרון פנומנלי של תאריכים, אנשים ומקומות, וכאשר קוראים את הספר, אפשר לרגע לחזור לבית הספר במעברה, לשמוע את צלצול הפעמון, להריח את ריח הקאקה שנטבל בתה החם או את ריח הפיתה מהטאבון של מאתנה. "אני לא היסטוריון המעברה ולא הארכיאולוג שלה", הוא אומר, "אני איש פשוט שכותב על אנשים פשוטים שבמקום אחר ובזמן אחר יכלו להיות טייקונים. כלומר, לכל אחד יש את הייחודיות שלו ואין סיפורים כאלו באף מקום בעולם. הספר ביוגרפיה של דור שלם של אנשים, צריפים, דמויות ומצבים. אנשים שהיום אפשר בהחלט לראות בהם עוד גרסה של מייבשי הביצות, אנשים ששימשו ככוח חיפוי קידמי במאבק על דמותה העתידית של מדינת ישראל".
בספר שזורים סיפורים קצרים, אירועים ודמויות שמתחברים אחד לשני כמו פאזל. "כל האנשים, הצריפים והאירועים אמיתיים ואותנטיים לחלוטין. אלו אנשים שאני הכרתי ולא כתבתי עליהם רק מפי השמועה. לו רק יכולתי להפיח רוח חיים אמיתי בדמויות אז את כולם היינו רואים היום במכולת, בשוק, בקופת חולים, ברחובות השכונה וכו'".
קרה שטענו בפניך שמדובר בסיפורים דמיוניים שאתה המצאת?
"כן, והראשונים שאמרו לי כך היו האחיינים. לא אחת הקניטו אותי – "דודנו, אתה ממציא הכל. אם לא היה חשמל למה לא התקשרת לבזק?", הם קורעים אותי. ואני עונה:" מה להתקשר?!, אבל לא היה חשמל בכלל". והם ממשיכים: "אז למה לא השתמשת באינטרנט?". ואני צוחק ומסביר להם שהעולם ההוא היה עולם אחר. לא היה בו חשמל והיה בו רק חול וחול, אבל אולי העולם ההוא היה טוב יותר. הלוואי שאוכל לחיות עד גיל 200 ולו רק כדי לראות איך הנינים שלי מקניטים את הוריהם כשאלו יספרו שהייתה להם מכונית וסמארטפון. הנינים כנראה לא יבינו בכלל מה זאת מכונית ומה זה סמארטפון".
זה מזכיר קצת את הסדרה שנות ה-80.
"אולי. הסדרה של אסייג גאונית אבל היא כבר מודרנית יותר. יש שם חשמל ומים. אצלנו לא היה. לפחות בהתחלה לא".

שלמה צדוק. צילום זאב שטרן

# # #
סיפור אחד אינו מסופר בספר אבל הוא מרגש את צדוק עד היום. זהו הסיפור על הסופר סמיר נקאש. סופר ישראלי שנולד בבגדד וכתב בשפה ערבית עילאית. "פעם עשיתי עבודת מחקר באוניברסיטה וחיפשתי עיתונים בשפה הערבית. לפתע, באחד העיתונים אני רואה תמונה של דמות שמוכרת לי. בדקה הראשונה לא זכרתי מהיכן אולם שניה אחר כך נפל לי האסימון: זה האיש שמתגורר בשכנותי וקונה איתי במכולת לבן ושמנת כל בוקר. התמונה פורסמה במסגרת ראיון שנערך עם נגיב מחפוז, גדול סופרי מצרים, שבו הוא נשאל למי היה מעניק פרס נובל בספרות ערבית ובתשובתו הוא המליץ על סמיר. במעברה כמעט ולא הכירו את הרזומה המרשים של סמיר נקאש ומבחינתי, זאת חשיפה מרגשת. הייתי רוצה שביתו בעמישב יהיה מוקד עליה לרגל לסיורי שורשים ואולי גם לסופרים בני הדור הצעיר".
גם סיפורה של הזמרת שריטה אלפסי/אווה פרנסיס די מיוחד.
"נכון, ואני מתרגש גם עכשיו. שריטה אלפסי הייתה יפה מאין כמותה. כשהיא עברה ברחובות המעברה אנחנו עמדנו דום. לימים הפכה לזמרת ענקית עם שם במה חדש: אווה פרנסיס. היא המשיכה להתגורר במעברה אלא שלא רבים קישרו בין שריטה לאווה. שנים רבות התגוררה בדרום אפריקה בעושר אגדי. לימים שבה לארץ ונחבאה אל הכלים. די במקרה סיפר לי מישהו שהיא חזרה לפתח תקווה ועובדת בעירייה. חשבתי שהוא צוחק. אווה פרנסיס בעירייה?. זה כמו לומר שמדונה עובדת בשק"ם של ניו יורק. התקשרתי אליה בחיל ורעדה והיא אכן אישרה שזאת היא. נפגשנו לסדרת שיחות מרגשת שבה סיפרה לראשונה שהשיר "ים של דמעות" נכתב עבורה והיא שרה אותו על הבמות בכל העולם. נפלתי מהכיסא. מתברר שנינט היא כוכבת בזכות אווה פרנסיס שלנו".
# # #
מתוך הספר: "בסוף שנות החמישים החל תהליך פירוק המעברה. הצריפים החלו להיעלם ובמקומם באו הווילות שלנו. את נוף הקרשים והפחונים החליפו המלט והבלוקים; את הברז הציבורי החליף ברז נורמלי. ובמקום פנסי הלוקס בא החשמל לבתינו. את צריפי בית הספר ההיסטורי, אלו שליד צריף הרפואה, החליפו מבני האבן של בית הספר החדש ועם חשמל, כך מנשה השמש כבר לא היה צריך לצעוד ברגל לברז שליד צריף הרפואה כדי להביא מים לתה של המורים…".

שלמה צדוק. צילום זאב שטרן

# # #
ד"ר שלמה צדוק, ד"ר לסוציולוגיה, נולד במעברת עמישב. בן להורים שהגיעו ארצה ב-1951 והתחתנו בישראל. לאחר החתונה התגייס האב לצה"ל ונשאר חייל עד לאחר מבצע קדש. "אבא היה לוחם בגבעתי ומגיע הביתה אחת לכמה שבועות. בין הגיחות שלו למעברה נולדו הילדים ואמא גדלה אותנו לבד. היא הייתה אם כל האמהות. מופת של אם לביאה ומסורה. אשת ברזל וסמל של גבורת הישרדות. אנחנו הילדים חייבים לאמא את תולדות החיים שלנו. היא חסכה מפיה כדי להעמיד אותנו זקופים וישרים. בתוך התוהו ובוהו המעברתי היא הייתה לנו כמו עמוד אש. על אף תנאי השדה בו גדלנו אמא עסקה גם בפעילות קהילתית מקורית הכוללת שידוכים וגמילות חסדים בסתר. היא הייתה מנהיגה פוליטית והיום ודאי שהייתה סוג של גולדה מאיר".
משפחת צדוק נשאה ונושאת איתה במשך שנים ארוכות כאב גדול שלא יעבור לעולם. אחיו של שלמה, יצחק ז"ל, נפל בגיל 21. "זה היה היום השחור של חיינו", אומר שלמה, "ביום הזה השתנו סדרי בראשית. האור בבית כבה. עד היום איני יודע מהיכן שאבו ההורים את הרוח והכוח לעמוד בטרגדיה הנוראית הזאת. אימי נפטרה לפני כשבע שנים. אבי נפטר לפני כשלוש שנים, אבל שניהם מתו ביום שהבן שלהם, הלך ולא שב. לצד משפחתי האהובה, רעייתי עדנה וילדיי – דדי, אופי ואיתי – יצחק, שהיום הם כל עולמי, הקדשתי את הספר להורי ולאחי ז"ל. זאת סימבוליקה שמלמדת על קדושת החיים לצד זיכרון השכול".
שלמה צדוק, נשוי לעדנה ואבא לשלישייה: איתי – פסנתרן מחונן, הדר – שהשתחררה לאחרונה משרות קבע כקצינת שלישות ולומדת כיום מתמטיקה, ואופיר – שמסיימת השנה תואר ראשון בלימודי עבודה וניהול משאבי אנוש. "את איכותם של ילדיי צריך לייחס רק לאמא שלהם" הוא מתרגש ומתגאה כאחד, וגם מסביר שהוא עצמו נפלט ממערכת החינוך בכיתה ז'. לאחר השתדלויות רבות, הוחזר לטקס הסיום על מנת שיקבל תעודת גמר. גם בתיכון לא החזיק מעמד יותר מידי. בכיתה י' נזרק מביה"ס "עמל" עקב "תספורת לא מהוגנת", כהגדרתו. בגיל 15 יצא לעבוד כשוליה של מסגר במפעל מתכת. "בגיל 17, התפכחתי והשלמתי בגרויות", הוא מספר. בהמשך סיים תואר ראשון ושני באוניברסיטת תל אביב וב-2006 קיבל תואר ד"ר לפילוסופיה מאוניברסיטת חיפה כמומחה לסוציולוגיה פוליטית.
התקדמת בחיים והמשכת לגור בשכונה. מה הסיבה?
"אני לא עושה רומנטיזציה מהסבל ולא מחרטט שאני קשור שם לאדמה. אני חי שם כי הייתה לי הזדמנות עסקית לא רעה. אבל בסך הכל זה גם די נחמד לפסוע על שבילים שמתחתם עמדו הצריפים של אבותי. חוץ מזה עמישב בעיני היא קידמה, הדר וגנים ועמישב הן שכונות איכותיות ומשובחות ואני לא יכול לחשוב על מקום מגורים אחר".
רגע לפני שהספר יוצא לקהל הרחב וצדוק מתחיל בסיבוב הרצאות, הוא אומר: "הספר מיועד לכל העם וכל אחד יכול למצוא בו את עצמו או את משפחתו בעבר. זהו ספר מצחיק ושנון על אנשים פשוטים שהתמחו במאבקי הישרדות. אנשים שחוכמתם לא באה מהאוניברסיטה אלא מהרחוב ומהמציאות הקיומית. אפשר להתגאות בהם".
זהו הספר השני שלך. הראשון היה "משפט שלמה". שני ספרים שונים זה מזה.
"נכון. 'משפט שלמה' הוא ספר פובליציסטי ויש בו ביקורת, ניתוחים סוציו פוליטיים עמוקים ונבואות זעם. הוא ספר כבד לעיכול אבל חשוב לקריאה. את הספר הראשון לא מכרתי מסיבות אידיאולוגיות: רציתי שכולם יקראו. הספר הנוכחי הוא ספר קליל ויש בו הרבה רכות. אבל את שניהם אני אוהב ומעריך באותה מידה".
הספר יוצא בשנת 70 למעברה. זה מקרי?
"ממש מקרה. לא חשבתי על כך קודם. כך או כך – הזמן לא עוצר וכל מה שאפשר לעשות לגבי הזמן הוא לסחוט אותו עד הסוף".
שלמה צדוק הוא אחד מהתושבים שהגו תוכנית לציון אירועי היובל לשכונה, כוללת גם ארגון סיורים לפי נושאים, הרצאות שורשים במערכת החינוך על ימי המעברה, תערוכות ועוד. "במקביל לרעיונות החווייתיים האלו הייתי רוצה לראות שינוי ממשי באופי השכונה. מאוד יהיה חשוב אם העיריה תקים אוניברסיטה עירונית כשהקמפוס שלה יהיה בעמישב. זה יהיה מנוף אדיר לשכונה. הייתי גם שמח אם יוקם תיכון חילוני או דתי בשכונה. הזרמה של כוחות צעירים ונעריים תחולל פלאים כאן.
מצד אחד אתה אופטימי ומצד שני גם פסימי לגבי התוכנית.
"תושבים בשכונה אומרים לי שלא יצא כלום מהתוכנית שעיצבנו כי 'אנחנו לא כפר גנים ג' ואותנו לא סופרים'. אני לא מקבל את זה. יש לנו ראש עיר אנרגטי ומחובר מאוד לנושאי שימור ושכונות. נראה כי פרנסי השכונה והמתנ"ס השכונתי צריכים להתלהב כמונו ולהרים את האירועים. זאת תהיה אכזבה גדולה אם הפרנסים לא ירימו זיקוקין דינור בעניין".

הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו