"מנפחים את הסיפור בגלל צבע העור ולא בגלל שיש פה אדם שעבד קשה"

הוא עלה לישראל במסגרת מבצע משה כשהיה בן שנה וחצי בלבד ואמו נפטרה בדרך. בגיל עשר הוא נשלח לפנימייה בסיכון בהחלטת בית משפט לאחר שהסתבך בפלילים, הגיע לחוג ריקוד והתאהב בעולם המחול, למרות שמסביב כולם הרימו גבה.
תכירו את צביקה הזקיאס, שבימים אלה מככב בתפקיד הראשי בסרט "ליידי טיטי" ומגלם את וורקו – מוזיקאי כושל שמחופש לאישה. "הסרט מספר על גבר שהוא אמן, שמסתבך עם השוק האפור וחוזר לבית אמו ועל מנת שלא ימצאו אותו הוא מתחפש לאישה. דרך זה שהוא אישה הוא עובר תהליך עם עצמו ועוזר לנשות העדה", מתקצר הזקיאס את הסרט.
הסרט עלה לאקרנים ביום חמישי שעבר. הבמאית היא אסתי עלמו וקסלר, גם בת למשפחה שעלתה לארץ מאתיופיה. לצד הזקיאס ניתן לראות לא מעט מבני העדה האתיופית. "אנשים עפים על הסרט, ממש אוהבים אותו. יש באזז בכל הרשתות החברתיות ודיבורים סביבו ובינתיים הולך ממש טוב", הוא מספר.
הוא בן 36, נשוי לירוס ואבא לרומא בזאטו (שמה של אמו) בת 3 ולני סלמון בן שנה וחצי. הזקיאס עבר לכאן מאשקלון, את אשתו הכיר בתל אביב. הם מתגוררים בשנים האחרונות בשכונת שעריה בפתח תקוה והילדים לומדים בגן 'חמד של גן'. "רומא ולני הם הילדים האתיופים היחידים בגן ולרגע אחד לא הרגשתי שאנחנו שונים. הם השתלבו מהמם ובאף שלב לא הסתכלו עלי בעיניים שהנה האתיופי הראשון שלנו בגן. להפך, קיבלו אותנו באהבה כמו כל ילד אחר", הוא אומר.
למה בעצם השם הפרטי הכפול?
"היה חשוב לי לתת לצד השם הישראלי גם שם באמהרית. כשהם יגדלו הם יחליטו באיזה שם להשתמש".
איך החיבור לפתח תקוה?
"החיבור לעיר זה הילדים. החינוך מאוד חשוב לי, בדקתי כמה מקומות, שאלתי שאלות והסתכלתי. אני רוצה להעניק לילדים שלי את הכלים הנכונים, בסופו של דבר כהורה אתה נותן את החינוך וכמו שאתה מתנהג ככה הם מתנהגים, אבל חשוב לי שהם יהיו במקום שיקבלו בו את הדברים הנכונים ואת הדרך. האנרגיה בגן מדהימה ויש שם חום ואהבה".

"יש לי הבזקים מהדרך, לא יותר"

הזקיאס נולד באתיופיה בכפר ליד העיר גונדר. כשהיה בן שנה וחצי עשתה המשפחה את הדרך לישראל. "אני לא זוכר כמעט כלום מהעלייה, יש לי הבזקים מהדרך ולא יותר", הוא מספר. אמר נפטרה בדרך. כשהגענו לישראל התיישבנו באשקלון ובגיל 10 לאחר שהסתבכתי בפלילים נשלחתי לפנימייה של נוער בסיכון בצו בית משפט. בתור ילד חוויתי אלימות והייתי ילד מאוד בעייתי".
בגיל 14 עבר למשפחה מלווה. עוד לפני כן התחיל לרקוד בפנימייה ובצבא שובץ כרקדן מצטיין. לאחר השירות הצבאי, הוא טס לרקוד בניו יורק וכשחזר לארץ החל לרקוד באנסמבל בת שבע, ללמד ריקוד ולשחק בתאטרון. "במשפחה הביולוגית היו בשוק טוטאלי כשהם הבינו שאני רוקד", הוא מספר בחיוך, "הם בכלל לא ידעו שיש מקצוע כזה. מבחינתם זה היה מאוד נשי ולא מתאים שגבר רוקד מחול קלאסי, מתאפר ולובש טייץ. את אבא שלי הזמנתי לראות אותי רוקד רק לקראת גיל 18 ובסוף הוא היה גאה בי. כמובן הדרך לא הייתה פשוטה והיו נפילות, אבל ידעתי למי להתקשר שיעזרו לי".
לפני ארבע שנים, הוא פגש את הבמאי משה מלכא שמנהל את התיאטרון הישראלי אתיופי "הולוגאב" שבבית הקונפדרציה בירושלים. הזקיאס סיפר לו שהוא רקדן ואמר לו שהוא רוצה גם לשחק. מלכא העביר אותו קורס מזורז במשחק תוך כדי עבודה ומהר מאוד מצא עצמו הזקיאס משחק על הבמות לצד הריקוד. "את אסתי הבמאית של הסרט 'ליידי טיטי' פגשתי באירוע משפחתי", הוא מספר. היא סיפרה לי שיש לה רעיון לסרט, נתנה לי טקסט של גבר ושל אישה ואמרה לי לבוא לאודישנים. עשיתי את האודישנים ושכחתי מזה. אחרי שלושה או ארבעה חודשים היא מתקשרת אלי ואומרת לי שהתקבלתי. אמרתי לה למה? אמרה לי לסרט. בהתחלה חשבתי שזה תפקיד של ניצב ואז היא אומרת לי תפקיד ראשי ועדיין לא נפל לי האסימון שמדובר בסרט קולנוע גדול. כשהגעתי למשרדים של יונייטד קינג קלטתי במה מדובר והבנתי מה גודל האחריות שיש עלי".
ואיך היו הצילומים?
"החוויה הייתה מדהימה. הצילומים ארכו כמעט חודש, כל יום 14-15 שעות. במהלך הצילומים הייתי די שקט, הייתי בפינה שלי, לא חיפשתי הרפתקאות ובאתי לעשות את התפקיד שלי. הצוות היה מהמם ומקצועי ומאוד הביכה אותי כל תשומת הלב שהעניקו לי".
איך נכנסת לדמות של אישה?
"במשך שלושה חודשים הייתי מגיע הביתה אחרי החזרות ומסתכל על אשתי ברמות פסיכודליות והיא הייתה בטוחה שאני יוצא מהארון. הייתי הולך על עקבים, יושב מולה ומעתיק אותה והסברתי לה שזה חלק מהתפקיד. הייתי מסתכל איך היא יושבת ואיך היא זזה, כי היה חשוב לי להיות אישה ולא גבר שמתחפש לאישה. היו רגעים שהיא הייתה איתי והיו רגעים שהיא הייתה אומרת לי 'אין מצב לקבל חיבוק גברי?'".

צביקה הזקיאס. צילום זאב שטרן

"למה ליחצן את זה?"

בסרט מתמודד וורקו גם עם הקשיים של הנשים בקהילה האתיופית וההטרדות שהן חוות. "הבנתי במהלך הצילומים לסרט שזה קשה להיות אישה בחברה שלנו שהיא מאוד גברית", הוא אומר. "בעבר התפיסה סביב הנשים הייתה מאוד פרימיטיבית, גבר מגיע והאישה מגישה לו לאכול, הנשים יושבות בצד. באתיופיה גבר היה מתחת לאלוהים, היה כמעט אלוהים. היה את הגבר ומקומה של האישה לא היה קיים וזה היה מזעזע. ואז עלו לישראל ופה יש יותר שוויון והזדמנויות. בארץ אחד הדברים שערערו את זה, שהבינו שהאישה חייבת לצאת לעבוד ולפרנס, כי אחד לא יכול לפרנס לבד וברגע ששינו את המצב, היה הצורך שגם האישה תעבוד ותעזור בפרנסה. הדור שלי היום מקבל את זה ומבין שהתפיסה הזו לא נכונה ולאט לאט אנחנו מתקדמים".
לפני כשבועיים התבשרנו שהראשון מבין בני הקהילה האתיופית שסיים בהצלחה קורס טיס הוא י' מפתח תקוה. בשבוע שעבר נבחר ליו"ר מועצת הנוער העירונית בפתח תקוה, ראובן טגניה, בן למשפחה שעלתה מאתיופיה. וכמובן יש את חברת הכנסת פנינה תמנו שטה שמתכוונת לרוץ גם לכנסת הקרובה. הזקיאס פחות מתלהב מהכותרות בעיתונים ואומר: "אני לא בטוח שאם הם לא היו מהקהילה הם היו מקבלים כותרות. האבסורד הוא שישר מנפחים את הסיפור בגלל צבע עורם ולא בגלל שיש פה אדם שעבד קשה כדי להגיע להישגים. אבל עצם העובדה שהוא אתיופי, מעלה את זה לרמה של 'יש כאלה שמסוגלים ויכולים' ולא מתייחסים ליכולות שלו. יש פה אנשים שחיים במדינה הזו 30 שנה, קיבלו כלים והשיגו את זה ולמה ליחצן את זה?. אני חושב שאין כמו השתיקה, השתיקה חזקה יותר וצריך להשפיע במעשים ולא בתמונה יפה".
איזה טעויות נעשו בקליטת העולים מאתיופיה בתחילת הדרך?
"בתחילת העליות שמו את העדה בגטאות מתוך התפיסה שביחד יהיה להם יותר קל להיקלט, אבל זו הייתה תפיסה לא נכונה".
ובכל זאת, מה אתה חושב על הטייס הראשון?
"קראתי שאימא שלו שאלה 'מה אין טייסים באתיופיה לאור כל הפרסומים?' ואני יכול להבין אותה ומצד שני גם את ההתלהבות שהוא פורץ דרך. גם אני הייתי הרקדן הראשון, אבל בסופו של דבר כשאדם הולך עם האמת שלו ומצליח, זה משפיע גם על הסביבה שלו אם נרצה או לא. יש ילדים ובני נוער שמגיעים משכונות או משפחות קשות יום וכשאתה מצליח והם קוראים עליך, אתה עבורם סוג של הסתכלות והם אומרים 'אם הוא השיג גם אני יכול להשיג'. אני תמיד אומר שאם אני משפיע על מישהו בדרכי, זה נטו בגלל הרצון שלי והעבודה הקשה והתוצאות שנגרמו בעקבות כך ולא בגלל שאני אתיופי, אלא בגלל שאני נלחם בשיניים ומשיג את מה שאני רוצה".
אתה מרגיש שהקהילה היא כבר חלק מהחברה בישראל?
"מבחינתי הקהילה משתלבת בחברה, אבל יש הרבה חבר'ה מהקהילה שטוענים אחרת ואני לא יכול לפסול את זה. יש כאלה שחושבים ומרגישים שבהרבה מיקרים מסתכלים על הקהילה באור חריג. אני קצת עוף מוזר ולא נותן לזה להגיע אלי ואני לא מתעסק בזה".
נושא נוסף, שעולה לאחרונה, זה שיותר ויותר יוצרים מהקהילה זוכים להכרה. הסדרה "נבסו" זכתה באמי הבינלאומי, "עץ תאנה", סרטה של עלמוורק דוידיאן, הגיע לפסטיבל טורונטו ובימים אלה מסתיים צילום של סרט ישראלי באתיופיה. "אני שמח שאנשים מצליחים והולכים עם הדרך והאמנות שלהם, אבל אני לא רואה את זה כהצלחה של הקהילה, אלא כי אנשים הולכים עם החלום שלהם והאמנות שלהם ורוצים לעשות אמנות", אומר הזקיאס.
שמעת בטח שח"כ אורן חזר קרא לח"כית פנינה תמנו שטה עולת מחמד.
"לדעתי היא בכלל לא הייתה צריכה להתייחס. יכול להיות שאם אני הייתי בנעלים שלה, גם אני הייתי מגיב ככה, אבל לטמטום כזה לא מגיבים וצריך להתעלם. אותי באופן אישי הפוליטיקה לא מעניינת, היא מושחתת ומזעזעת ואני לא מסוגל להסתכל עליה".
יש תוכניות לעתיד?
"אני מאוד מקווה לקבל עוד הצעות בעתיד. אין לי ציפיות ואני לא חושב שבראד פיט מחכה לי. אני מאמין בעשייה, אני מלמד מחול, יש לי מופע שאני רץ איתו, שתי הצגות שאני רץ איתן. חשוב לי לחזור לשגרה שאני מכיר, ליצור, לעבוד ולהיות בעשייה. יש לי סוכן אישי ואני מאמין שצריך לדחוף דברים ולא לחכות שדברים יקרו לבד. אם ייצא מזה משהו, מה טוב, ואם לא, נמשיך לעבוד קשה ולהשיג מה שאפשר להשיג. החלום זה להמשיך ליצור, לשחק, לביים ולצאת החוצה מהמדינה. יש לי יכולות, אני מאוד טוטאלי והולך עד הסוף ובתקווה ליצור ולקבל עוד הזדמנויות".