מאירה ברנע גולדברג

מעבר החצייה מול הבית שלי שבו נדרס באחרונה ילד? הגג בבית הספר של הבן שלי שהופך לבריכה בכל גשם? הבעיות האמיתיות של העיר םינו את מקומן במערת הבחירות לסדרת הכפשות מעוררות בחילה

את קרין הכרתי בסדנת כתיבה יש ידעתי שמולי עומדת אישה מיוחדת. עכשיו היא רוצה להוציא לאור את הספר בו היא מספרת על מות אמה, על גילוי הגן המסוכן, על הניתוח המניעתי שעברה, ולסייע לנשים שנמצאות במצב דומה

אני כבר לא אדישה לבחירות המקומיות, ואני כבר לא אותה ילדה שמצביעה למי שאומרים לה. ואני קוראת לכולם: לכו להצביע

בהתחלה לא הבנתי את השאלה. "אני? משבר? מה פתאום. כל החיים עברתי משברים. עכשיו אני בת 40 ונעים לי כאן". אבל אז התחילו המחשבות

בכל מה שקשור לשילוב ילדים על הספקטרום האוטיסטי בבתי ספר רגילים, בלא מעט מיקרים הבעיה היא בהתנהגות של ההורים

כשחשבנו על אימוץ, המדריכה הסבירה לנו ש"צריך לדבר בשפת האימוץ מקטנות". אחרי האבחון של אבישי החלטתי לקחת את הכלים של סדנת האימוץ ולהשליך אותם על האוטיזם. החוויה בהופעה של תיסלם לא הייתה יכולה לקרות בלי מודעות למצב וכמובן בלי העזרה המדהימה של דני בסן

בניגוד לחברה שלי שחושבת שצריך להסתיר כל פגם, כי כך חשבו הוריה, וגם סבה וסבתה, הבנתי בדרך הקשה שלהודות בבעיה ולתת לה פומביות זה חבל הצלה

דרך ארוכה עשתה האלימות בבתי הספר מאז אותה שנה בה אני פחדתי פחד מוות מחבורת המופרעים של הכיתה. ובדיוק בשביל זה יש את הספר "מצמיחים ברשת"

15 שנה עבדתי בצומת ספרים, ואהבתי במיוחד את ערב יום הכיפורים, בו החנות התמלאה באנשים שביקשו המלצות על ספר שיעזור להם להעביר את הזמן. אז הנה, קבלו המלצה על ספר נהדר

תמיד כששואלים אותי מה החג האהוב עלי, אני עונה באופן אוטומטי "פורים", כי פורים זה באמת חג שמח. אבל אם אחפש את התשובה עמוק עמוק בלב, אגיע לראש השנה

כזו אני, אוהבת לקבל מתנות, אבל גם אוהבת לקנות מתנות ולחשוב מספיק זמן מראש מה יתאים למי. אז הנה רשימת המתנות שקניתי לאנשים שקרובים אליי לחג

כשהייתי קטנה (בשנות השמונים העליזות) ילדים עדיין שיחקו ברחובות ובמגרשים ריקים ושדות עדיין היו בנמצא. אבא שלי עבד באגד ומידי פעם היה חוזר עם אוטובוס "לילנד" ישן ומחנה אותו במגרש הריק שעל יד ביתנו. התחביב שלי היה להגיע לאוטובוס עם חברות מהשכונה, לפתוח אותו (הייתה איפשהו ידית) ולשחק בפנים כל מיני משחקים. אחד הילדים שנהג […]

ישנו חוסר צדק בכך שלא נותנים מקום מספק בתקשורת לספרות הישראלית. מין זלזול, כאילו שהנושא לא חשוב דיו ואין לו מספיק רייטינג. אני חושבת שהכל תירוצים

יש לאבישי טלפון נייד למשחקים בלבד. לפני כמה ימים הוא ביקש שאקנה לו סים. "לכל החברים בכיתה יש", הוא אמר. אבל אז הגיע הודעה מאחת האימהות בקבוצת ההורים של הכיתה

חודש אחד כבר מאחורינו ונותר עוד חודש שלם של חופש. אחרי הבריכה, הים, עוד קצת בריכה וקייטנת “סבא סבתא” יש הרבה אירועים מגניבים שאפשר לקחת בהם חלק. קבלו אותם

במשך שנים דאגתי להסתיר מאבישי כל דבר רע, מסוף של סרט ועד אירוע בחדשות. עד שהוזמנו לסרט בסינמטק, ואי אפשר היה לברוח. ואז התברר לי שהוא כל הזמן ידע

מהגור ששרט אותי, דרך החתול שלא זז ממכסה המנוע, עד האלרגיה החריפה, וכמובן אי אפשר בלי כראמל. הסיפור הדרמטי ורב התהפוכות של יחסיי עם החתולים

אצלי זה היה כך: חצי תעודה מעולה, וחצי תעודה נפילה. מזל שבתקופה שלי לא היה פייסבוק. ומזל שמאז זה השתנה