אני שומעת נימת ביקורת בקול שלך? "אם היה קצת יותר שיקול דעת, זה לא היה נגמר באובדן חיים כה גדול"

יש לעם ישראל הרבה גיבורים. אבל לא תמיד צריך לחפש את הגיבורים בין דפי ההיסטוריה המפוארים של העם שלנו. לפעמים, אם נרים את הראש ונפקח את העיניים, נוכל למצוא את הגיבורים האמיתיים סביבנו. בעיני אבא שלי הוא כזה. את הכתבה הזו, שמפורסמת בגיליון המיוחד ליום העצמאות, בחרתי להקדיש לו, לאבא אשר, שעלה ארצה מגרמניה בשנת 1948, כתינוק בן שנה וחצי באוניה גלילה, נלחם במלחמות ישראל וחייו נקשרו בחיי המדינה מינקות. אני המראיינת, הוא המרואיין.

# # #

תגיד אבא, איך היה לגדול בשנים הראשונות של המדינה כילד לזוג הורים ניצולי שואה שרק לפני שנה או שנתיים איבדו את המשפחות שלהם באסון נוראי ובלתי נתפס?

"להבדיל מהיום, בסביבה שגדלתי בה היו כ-95 אחוז עולים חדשים, כולם ניצולי שואה. עדיין לא הבנו מה משמעות הדבר הזה 'מדינת ישראל'. צריך להבין שמדובר בילדים קטנים, שאפילו לא ידעו לדבר עברית. השפה המדוברת במרבית הבתים בשכונה הייתה יידיש. לכולם היה סיפור דומה, כל אחד מההורים שלהם איבד את האחים, ההורים, לפעמים גם את הבעל, האישה והילדים. רוב הזמן כולם שיחקו בחוץ. היינו מתכנסים עשרות ילדים קטנים בשטחים פתוחים. פגשנו מידי פעם ילדים בוגרים שדיברו עברית, וזה היה נראה לנו מוזר. אני זוכר עד היום שבגיל 4 הגננת ביקשה ממני להביא את הסולם ואני תיקנתי אותה. אמרתי לה שלא אומרים סולם, אלא 'לייטר'. שמענו את המילים "היטלר", "נאצים" ו-"יימח שמם", אבל לא הבנו מה זה "שואה". אצלנו היה הבית הכי פתוח בשכונה, לא הלכו אצלנו לישון עד חצות. כל השכונה הייתה מגיעה אלינו הביתה והיו יושבים לשוחח, מזכירים את כל המתים. אני הייתי מאזין לכל הסיפורים כבר בגיל 3. אחד דיבר על הסבא שלו, השני על האחות. לאט לאט לאורך השנים כולם נפטרו ורק אני נשארתי עם הסיפורים ורק אני זוכר את שמותיהם של המתים. הכי אהבתי להיות חולה. אמא שלי הייתה מוציאה שלוש קופסאות נעליים מלאות בתמונות. היא הייתה עוברת איתי על כולן ומספרת לי את הסיפור של כל המצולמים, מי מת ואיך נרצח. לא הבנתי מה זה "השמדה", אבל את הסיפורים הקטנים על האנשים זכרתי".

איזה סיפור זכור לך מכולם?

"הסיפור על יוכבד, אחות של אמא שלי שהייתה ילדה קטנה. היא כבר ניצלה במיון הראשוני, עמדה בצד של הנשים שלא היו מיועדות להשמדה, אבל היא רצתה את אמא שלה, שעמדה בצד השני, עם הנשים שהלכו לתאי הגזים. היא לא הסכימה להישאר עם האחיות שלה ורצה לצד השני. יותר אף אחד לא ראה אותה".

ומי היו הגיבורים שלך כשהיית ילד?

"אבא שלי היה מספר לי על פלומצ'ינסקי הגנב, מין מקבילה פולנית לרובין הוד, שהיה גונב מעשירים ומחלק לעניים ואיך נתפס על ידי המשטרה הפולנית וברח ממאסר. הערצתי את זאב ז'בוטינסקי. אבא שלי סיפר לי עליו עשרות סיפורים, על כך שהיה סופר ולוחם, אבל אסור היה לי לספר את זה לאחרים כי כולם סביבי השתייכו למפא"י או לקומוניסטים ולעגו לאלו שלא חשבו כמותם. עוד גיבור נערץ היה "זישה ברייטברט". הוא היה יהודי מפולין, שסיפרו לי שהיה חזק כמו שמשון הגיבור. הוא היה איש הברזל של פעם. בנוסף לכך אהבתי לקרוא על דוד המלך, יהודה המכבי ובר כוכבא".

אשר גולדברג

בערב ראינו סרט על חטיבת גולני, על כיבוש יעד מבוצר ואני זוכר שבאותו הרגע הבנתי שאני וגולני זה לנצח נצחים. בלילה הראשון בכיתי במיטה כי חשבתי על אמא שלי שדואגת לי, אבל ידעתי שיש לי מטרה"

# # #

אתה זוכר את היום שהתגייסת לצה"ל?

"הייתי בן 18 אבל לא הבנתי מה זה צבא. גרנו באותה תקופה במעוז אביב מול שיכון צבא קבע. הייתי רואה את הקצינים באים הביתה כל יום. חשבתי שצבא זה כמו עבודה, אתה הולך בבוקר וחוזר בערב. לא שמעתי על גולני, לא ידעתי מה זה שריון אף על פי שתמיד היו לנו ארבעה עיתונים בבית: 'ידיעות', 'מעריב', 'לעצטע נייעס' וחוברת שבועית ביידיש 'אולסטיטה וואלט'. ביום הגיוס שלי, 16.1.65 ירד מבול. לקחתי שקית ניילון קטנה עם כמה חפצים והשארתי את אמא שלי בוכה בחלון כמו ילדה קטנה. כשקראו בשם שלי, עליתי על משאית, הנהג אמר לנו שהוא לוקח אותנו להרצליה. כולם שמחו אבל בפועל בנסיעה הארוכה הגענו לצפון הרחוק אחרי עכו. המשאית נעצרה. על השלט מולנו היה כתוב "חטיבה 1". הש.ג אמר שהגענו לגולני וחצי מהחיילים במשאית קפצו החוצה וברחו. אני זוכר שהייתי בהלם. הרס"ר הגיע ואמר שיש לנו עשרים שניות להסתדר למטה. על השלטים מסביב היו תלויים שלטים שעליהם נכתבו משפטים כמו – 'אם לא תהיו תלויים אחד בשני, תהיו תלויים אחד ליד השני', 'קשה באימונים, קל בקרב'. בערב ראינו סרט על חטיבת גולני, על כיבוש יעד מבוצר ואני זוכר שבאותו הרגע הבנתי שאני וגולני זה לנצח נצחים. בלילה הראשון בכיתי במיטה כי חשבתי על אמא שלי שדואגת לי, אבל ידעתי שיש לי מטרה, רציתי להוכיח לאבא שלי שאני לא ג'ובניק. זכרתי את סיפורי הגבורה שלו שסיפר לי כחייל בחיל הפרשים הפולני. יכולתי להשתחרר מגולני ולהיות קרוב לבית בזכות קשרים של ההורים שלי אבל סירבתי. כששברתי בצורה קשה את הרגל בקורס מפקדי כיתה הודיעו לי שאני יכול להשתחרר מקרבי אבל סירבתי, נשארתי בקורס וסיימתי אותו עם הגבס".

# # #

אני זוכרת את יום העצמאות כיום מאוד מבלבל. כילדה קטנה, ישבתי וצפיתי עם ההורים שלי בטקס יום העצמאות, ממתינה לזיקוקים ולתחילת החגיגות, מצפה שאבא שלי ייקח אותי למרכז העיר להופעות וחגיגות, אבל הוא ישב בחדרו בחושך, עצוב, מנסה לשכנע אותי לוותר ולהישאר בבית. אף פעם לא נכנעתי, תמיד המשכתי להציק לו ולנדנד עד שהוא נעתר לבקשתי. רק כשבגרתי הבנתי עד כמה היום הזה קשה לו ועד כמה המעבר המהיר מעצב לשמחה, בלתי נתפס.

אני יודעת שהשתתפת בהרבה מבצעים, ובמספר מלחמות, אבל מכל הסיפורים שלך, אני מבינה שמלחמת ששת הימים הייתה המלחמה שהשפיעה עליך יותר מכל. הייתי רוצה שתספר לי משהו שלא תשכח לעולם מהתקופה הזו.

"אני זוכר שמחה גדולה, חודש מאי, כולנו במגורים שומעים ברדיו את פסטיבל הזמר והפזמון לשנת תשכ"ז, מקשיבים לשיר 'ירושלים של זהב'. הייתי צריך להשתחרר מהצבא עם עוד כמה חברים והמ"פ הבטיח לתת לי שבועיים חופשה. למחרת העירו אותנו בארבע בבוקר. אמרו שיש מצב חירום. עלינו צפונה. בראש פינה באחד הקיוסקים קניתי עיתון ובכותרת נכתב שמאריכים את השרות הסדיר בחצי שנה. נכנסנו להלם. חבר שלי, יאיר ישראלוביץ ניסה לעודד אותי. 'לא נורא, זה בטח לא יהיה קשור אלינו, צריכים לאשר את זה בשלוש קריאות בכנסת', הוא אמר. אבל למחרת זה אושר.

"על פניו נראה שאנחנו לא נצטרך להילחם. את תחילת המלחמה העברנו בקרית שמונה, כשהתדרים פתוחים ואנחנו שומעים ברדיו שבירושלים הצנחנים כובשים את הכותל, והשריון כובש את עזה ומגיע עד לתעלת סואץ' ואצלנו בצפון שקט, שלווה, אימונים קשים לצד משחקי כדורגל. היו חיילים שכבר איפסנו את הרובים שלהם ואז בחצות נשמעו זעקות אדירות. כינסו את כולנו בקולנוע חרמון. מפקד החטיבה יונה אפרת הודיע לנו לחזור במהירות למחלקות, לפלוגות, מחר אנחנו עולים לכבוש את רמת הגולן. שמחנו מאוד, אני חושב שאת הצעקות שלנו שמעו עד תל אביב".

"בארבע בבוקר היינו כולם על זחל"מים בדרך לרמת הגולן. נכנסנו למלחמה. פעם ראשונה צבא מול צבא. בדרכנו למעלה, ראינו זחל"מים יורדים לכיוון ישראל עם פצועים והרוגים מכוחות שריון שעלו לפנינו. המראות שנגלו לנו לאורך הדרך גרמו לי לחשוב כאילו אני באחת המלחמות הגדולות שעליהן קראתי בתנ"ך. מאות רכבים סורים מופצצים, מלמעלה רואים ושומעים את הגיחות של מטוסי הקרב הישראלים שמטילים טונות של פצצות לעבר מוצבים סורים הפזורים במקום.

"אנחנו נשלחנו תחילה ל"תל עזזיאת" ולמוצבים שהקיפו אותו, ואז היו גם הנפגעים הראשונים שלנו. לא אשכח את המראה של חברי אליעזר מוסקוביץ, אלי כהן וגרשון טרנטנר, שהיו הראשונים שנהרגו, מול העיניים שלי. חברי הטוב אבי רוזנברג אמר לי משפט שמלווה אותי עד היום: 'אשר, לא נורא, מספיק לנו לחיות 19 שנה'. לא חשבנו שנצא משם בחיים. מי שלא היה במצב דומה, תחת אש תופת, צבא מול צבא, לא יכול לדמיין לעצמו במה מדובר. כשנשלחנו לתל פאחר, חשבו שיש שם מעט חיילים סורים, לא ידעו שהמקום מלא בחיילים שברחו מכל המוצבים והתרכזו שם".

אני שומעת נימה של ביקורת בקול שלך?

"לדעתי היה צריך לכתר את המוצב ולא להסתער עליו, כי לסורים לא היה לאן לברוח אבל ההחלטה הייתה להסתער וכל אחד מהקודקודים כנראה רצה את תהילת הכיבוש. אם היה קצת יותר שיקול דעת, זה לא היה נגמר באובדן חיים כל כך גדול של החיילים שלנו. זו רק דעתי וזו חוכמה בדיעבד. נכון שנהרגו יותר חיילים סורים, אבל זה ממש לא מנחם אותי. הקרב הזה היה אחד הקרבות הנועזים בחיי, אני לא יודע איך יצאתי משם חי".

אשר גולדברג

"הדור הצעיר צריך להבין דבר אחד בלבד, שאם לא נרצה את מדינת ישראל ולא נילחם עליה, היא פשוט לא תהיה, היא תחדל מלהתקיים"

# # #

איזה אירוע היסטורי בחיי המדינה, השפיע על עיצוב אישיותך כאדם בוגר?

"ללא ספק פרשת אלטלנה" הוא עונה מיד. "הפרשה הזו כל כך כאובה, עד היום כשאני מדבר על האירוע, אני מרגיש את הכעס, כאילו אני בעצמי הייתי שם. תביני, זה היה אירוע בו חברים, בני משפחה, יהודים ירו על יהודים. זה לא קרה מעולם במדינת ישראל או במלחמות ישראל. כאן מדובר על ספינת נשק לכאורה, ולא שהייתה שם כזו כמות של נשק שיכולה הייתה לסכן את מדינת ישראל, אל תשכחי שגם ארגון האצ"ל נלחם למען מדינת ישראל. עשרות נטבחו במארב מתוכנן. מה שהלך שם היה פשע נוראי".

יש משהו שאתה רוצה לומר לדור הנוכחי שחי במדינת ישראל?

"בני הדורות האחרונים לא יודעים מה עברנו כאן. הם אולי למדו על כך בשיעורי היסטוריה אבל הם לא מבינים לעומק את הנס הגדול שנקרא 'מדינת ישראל'. גם אם ננסה להסביר לא נצליח. הדור הצעיר צריך להבין דבר אחד בלבד, שאם לא נרצה את מדינת ישראל ולא נילחם עליה, היא פשוט לא תהיה, היא תחדל מלהתקיים".

# # #

אבא שלי יוצא מספר פעמים בשנה לסיורים ברמת הגולן ומגיע לתל פאחר לספר את סיפורי הקרבות שהיו שם כדי שאיש לא ישכח לעולם את חבריו המתים. ביום העצמאות השמחה שלו לעולם לא שלמה ואני גאה בו. כולנו צריכים להיות גאים בסבים ובסבתות, בהורים, בדודים ובדודות, באחים ובאחיות שלנו, הגיבורים והגיבורות האמיתיים שסיפוריהם של מרביתם לא הגיעו לספרי הלימוד וההיסטוריה ואשר תרמו את תרומתם להקמתה וביסוסה של מדינת ישראל.