ביום רביעי השבוע הסתיים קורס החובלים, אחד הקורסים היותר יוקרתיים ביותר של צה"ל. הקורס מתקיים במשך שנתיים וארבעה חודשים, והצוערים עתידים לפקד על צוותי לוחמים בכלי השיט השונים של צה"ל. שלושה צעירים מפתח תקווה והסביבה – שחר אברהמי, נועם בצלאל ות' – סיימו את הקורס.
שחר אברהמי, בן 21, למד בתיכון "אחד העם", והרחיב פיזיקה, כימיה ורובוטיקה. יש לו חגורה שחורה בקראטה, ולסיום הקורס הוא הזמין את המאמן שלו, גלעד נדיבי.
"את האהבה לים גילתי כבר בגיל צעיר, ותמיד ידעתי שכאשר אהיה גדול, אני אהיה מהנדס מכונות", הוא מספר. "עוד לפני שהתגייסתי לצבא, ידעתי שאני רוצה לעשות תפקיד משמעותי, משהו שבו גם אפשר להפעיל את השכל, תפקיד שבו אוכל לתרום למדינה, וכך הגעתי לקורס חובלים. הקורס לא פשוט. צריך להשקיע המון, יש המון חומר לימודי שאתה נבחן עליו לאורך הקורס, וזה היה מכשול לא קטן עבורי".
לדברי אברהמי, הוא לוקח אתו מהקורס לא מעט דברים. "קודם כל היכולת ללמוד דברים לעומק, דברים שלא עשיתי קודם", הוא מגלה. "דבר חשוב נוסף: הקשר עם האנשים ויחסים בין אישיים. אתה מתחיל קורס חובלים ומסיים אותו כבר כמפקד, וזה אתגר גדול, כי בספינה יש חיילים ואתה המפקד שלהם וצריך להבין אותם ואת הבעיות שלהם למרות שלא היית בנעליים שלהם".
אברהמי, הולך לשרת כסגן קצין מכונה באניית "אח"י כידון". "השאיפות שלי הן להיות קצין הכי טוב שאפשר", הוא אומר. כרגע הוא לא חושב על קרירה צבאית, ולאחר השחרור רוצה לעסוק בתחום איכות הסביבה. "המשפחה והחבר'ה מאוד מתרגשים, הם ליוו אותי לאורך כל הדרך, וזה מאוד עזר", הוא מסיים.
נועם בצלאל, בן 21, למד בישיבת "אמית כפר גנים" והרחיב מחשבים ותקשורת. הוא אוהב לעשות ספורט ולצלול, ויש לו אף שני כוכבי צלילה. לפני השירות, למד נועם במכינה הקדם צבאית עצמונה. כעת הוא ישרת בתפקיד סגן קצין גנ"ק – גילוי ניווט וקשר ב"אח"י סופה".
"המשפחה מאוד גאה בי. היא חזקה ותמכה בי לאורך כל הדרך", הוא מספר. "אף פעם לא הייתה לי זיקה לים או רצון להתקבל לקורס חובלים, זה לא היה החלום שלי. אבל כששלחו לי את המיונים והגיבושים והתחלתי להתעמק ולהתעניין, הבנתי שהתפקיד מאוד מושך אותי. גם מבחינת האתגר והקשיים וגם מבחינת התפקיד, מאחר שרציתי להיות מפקד, ולשמחתי הצלחתי בזה".
בצלאל מסביר שמדובר בקורס מאוד קשה וארוך. "במיוחד הפריעו לי הריחוק מהמשפחה והסגירות, למרות שכבר לפני זה הייתי במכינה קדם-צבאית ויצא לי שם לא להיות בבית חודש ימים, אבל זה תמיד קשה. הקושי הגדול ביותר זה הלימודים, יש חומר עצום שצריך ללמוד תוך זמן קצר. יש גם חוסר שעות שינה ועייפות פיזית, וצריך ללמוד לתוך השעות הקטנות של הלילה ולהסתכל לעבר המטרה".
היו חששות?
"לפני שיצאתי לקורס, היו לי הרבה. הרי מדובר בשירות של שבע שנים לא פשוטות, וזה מפחיד. במבט לאחור אני שמח נוכח האתגר, ובעיקר מכך שאני יכול לתרום להעביר לחיילים שלי את הערכים שגדלתי עליהם".
ת' הוא המבוגר מבין השלושה. הוא בן 27, החל את השירות שלו בצוללות והשתבץ ב"אח"י דולפין" בתור לוחם במחלקת גנ"ק. לאחר מכן התקדם לראש צוות גנ"ק ויצא לקורס חובלים, אותו סיים במגמת צוללות. ת' ישרת ב"אח"י לוויתן".
"אני עשיתי מסלול שהוא קצת שונה", הוא מספר. "חיפשתי משהו שהוא יותר פיקודי ורציתי להישאר בצוללות. לקראת סוף תקופת הקבע שלי לפני כשלוש שנים וחצי, היו לי שיחות עם המפקד שלי לגבי המשך השירות שלי בצבא, והוא העלה את הרעיון שאצא לקורס חובלים. היו לי המון לבטים והתייעצויות עם אנשי שקרובים אליי גם בשייטת, והחלטתי ללכת על זה", הוא אומר, ומסביר שלצאת לקורס חובלים בגיל 24 זה מאוד חריג.
"יחסית לשאר החברים כאן, אני נחשב למבוגר, וזה היה חלק מהקושי של הקורס, לנסות ולמצוא שפה משותפת עם חבריי למחזור, הצעירים ממני. היום אנחנו חברים מאוד טובים. אני בכושר מצוין ולמרות שאני בצוללת אני מאוד אוהב לרוץ כתחביב וזה לא היווה עבורי קושי. הקשיים היו כמו כולם, לעמוד ביעדים בזמן קצר, המון משימות תחת לחץ ודרישות מאוד גבוהות לבצע את המשימות, נדרשות יכולות לימודיות מאוד גבוהות בזמן קצר ולשמחתי עמדתי בהן".
לעומת שאר הבוגרים, ת' כבר נשוי, ולדבריו אשתו תמכה בו לאורך כל הדרך. "בהתחלה היה מאוד לא קל, אבל זה גם חלק מהקושי להיות נשוי במסלול כזה, אבל לשמחתי עם הזמן היציאות השתפרו. אבל אני רואה בניתוק הזה משהו משמעותי וחשוב, והשאלה שעמדה בפניי זה מה אני רוצה לעשות עם החיים שלי, לאן לקחת אותם ומה אני יכול לתרום לחברה בארץ. יש כאלה שמתאים להם להיות רופאים, עובדים סוציאליים. לי מתאים להיות מפקד בצבא ולהביא לחיילים את עולם הערכים שלי, ולכן עשיתי את הצעד הזה".
משתמש אנונימי (לא מזוהה)
למה תמיד, אבל באמת תמיד, כותבים באיזה תיכון למדו האלופים האלה.?? תתחילו מהגן! שם התחלה. תוך בשלושה חודשים אחרונים כתבתם עם תאומות יוסף (8200) ושחר אברהמי… הייתי גננת של כל הקרביים ! גאה בזה! טניה דובוב