הרגע שתמיד שובר את מירון אסמארו, מודיעת נפגעים

אחד התפקידים הקשים בצבא הוא זה של מודיע הנפגעים. הידיעה שמהרגע שדפקת בדלת, החיים של מי שעומד בצד השני לא יחזרו להיות אותו דבר. אתה זה שבא להודיע להם שהיקר להם מכול איננו. מאחר ומדובר באחד התפקידים המאתגרים ביותר בצה"ל, בעיקר בגלל הקושי המנטלי הטמון בו, יש אנשי מילואים המוקפצים לתפקיד. אחת מהן היא מירון אסמרו, בת 37 אם לשניים, בת העדה האתיופית. אסמרו, החלה את דרכה בצבא בתור מש"קית ת"ש (תנאי שירות) של בני העדה האתיופית ולפני מספר שנים, כשכבר היתה אזרחית שנים רבות ועסקה בעבודתה כעובדת סוציאלית, שמעה על תפקיד מודיעת הנפגעים מחברה טובה והבינה שזה תפקיד שבו תוכל לתרום. לפני כשש שנים אסמרו התנדבה לצבא ומאז היא חלק מהצוות שמודיע למשפחות על האסון שפקד אותם.
בנוסף, לוקחת אסמרו, חלק בחוליית חוש"ן, החוליה המתעסקת עם הפן הנפשי של המודיעים. "ידעתי שזה תפקיד שמדבר אלי ואני יכולה לתרום למדינה", היא מספרת השבוע, "זה תפקיד מאוד קשה נפשית ורגשית, לאף אחד מאתנו אין שליטה על מה יקרה ואיך יקרה לחיילים שלנו שנמצאים אי שם. אבל יש לנו שליטה אם חלילה צריך להודיע למשפחה. להיות במקום, להכיל ולתמוך במשפחה שמקבלת את ההודעה ואת הבשורה הנוראית מכול. אנחנו לקראת ערב יום הזיכרון וכל הסיפורים שיש בתקופה הזו, זה מחדד כמה מודיע נפגעים צריך להגיע עם מניע פנימי. אני שם, כי מבחינתי זו שליחות. בחרתי להתנדב ואני שמחה שכרגע יש לי עדין את הרצון ואת היכולת, להכיל ולהתמודד ולהודיע למשפחות שנקלעו למצב הנורא הזה".

"ההרגשה ששברנו משפחה"

בשנים האחרונות, לאור ההתפתחויות הטכנולוגיות, הופך הפן הדיסקרטי בעבודתם של מודיעי הנפגעים לקשה יותר. "אנחנו צריכים להתמודד יותר ויותר עם החשיפה שלנו בשכונה לפני מסירת ההודעה למשפחה וזה לא פשוט. אני קוראת לאנשים, גם אם ראיתם אותנו וקלטתם שהגענו לבית או למשפחה, בבקשה, בכל לשון של בקשה, אפשרו לנו לעשות את העבודה שלנו. לא לרדוף אותנו בשאלות, לא להתגודד סביבנו, לא לצלם אותנו ובטח ובטח לא לספר למשפחה שאנחנו בדרך. זה מאוד מקשה עלינו לעשות את העבודה שלנו בצורה הטובה ביותר. ההודעה למשפחה היא מורכבת וכל מקרה נבדק לגופו. אנחנו מתאימים את עצמנו למשפחה, מי חברי המשפחה, מעלים השערות אם מי אנחנו עתידים להפגש".
אסמרו מספרת שהם מלווים את המשפחה לכל אורך השבעה, כולל את הסידורים שצריך, ברמה הפרקטית וברמה האישית. "אנחנו שם עבור המשפחה 24/7 והמשפחה שלי הפרטית יודעת שבימים של השבעה אני לא זמינה, אני לא יכולה לקחת חלק בתוך מה שנעשה במשפחה הפרטית שלי ולשמחתי כולם מתגייסים".
את הקושי מבינים גם בצבא ומעמידים לרשות המודיעים צוות של הכשרה ותמיכה. "אנחנו לא לבד, זה תפקיד שאי אפשר לעשות לבד ולצה"ל יש במה להתפאר בליווי שהוא מעניק לנו, בתנאים ובכוח האדם שהוא שם מאחורינו על מנת לתמוך במשפחה ובנו. לא זורקים אותנו למים ואומרים לנו 'תסתדרו', תמיד יש וותיקים בצוות, יש תדרוכים ואני נמצאת בשני כובעים, גם כמודיעה וגם כחלק מחולייה שתומכת במודיע הנפגעים, לפני, תוך כדי ההודעה ואחריה. אני מגיעה מהתחום הטיפולי ולכן יכולה לתת סיוע נוסף שזה אומר שיחות מענה לשאלות, חיבוק והכלה שהמודיע זקוק להם".
את זוכרת את הפגישה הראשונה שלך עם המשפחה?
"אני זוכרת שזו היתה הודעה מורכבת, אבל יותר מכל אני זוכרת את ההרגשה שלי ששברנו משפחה. עצם העובדה שאתה נוכח בסיטואציה שאין דרך חדשה ואתה מבין שאתה צריך להיות חזק ולהישאר ממוקד ושקול. כל מה שקורה באותו רגע מחוץ לבית הוא לא רלוונטי. אתה יודע שמה שהיה להם כבר לא יחזור והם יישארו רק עם הזיכרונות והשיחה שעשו יום קודם. אני זוכרת ששברנו משפחה, שהאמא התמוטטה והאחות הייתה שבורה. באותו הרגע למדתי לעשות את ההפרדה. זה לא אומר שאחר כך אני לא חוזרת הביתה בוכה אבל אנחנו לא עושים זאת מול המשפחה. כשאנחנו שם, אנחנו שם עבורם. לפני שהתנדבתי, בכל פעם שהייתי קוראת או רואה סרטים של יום הזיכרון הייתי בוכה, אבל כשאתה נוכח באירוע, זה לא עוד סיפור, אתה חלק ממנו".
זה הופך להיות יותר קל עם השנים?
"ממש לא. אני יכולה להגיד שבכל תקופה בה אני נכנסת לכוננות, אני בדריכות, אני לא רגועה. אני חושבת שאם זה היה יותר קל, הייתי מקבלת את זה ביותר נחת ורוגע, אבל זה לא. אני מחזיקה אצבעות ומתפללת שלא יקרה כלום ובטח ובטח לא במשמרת שלי. שאף חייל לא ייפגע".
יש משפחה שנכנסה לך ללב במיוחד?
"אני חושבת שכולם נכנסו לי ללב, אני זוכרת מכל מקום ומכל משפחה שהייתי. אני כל יכולה להגיד שבתום השבעה כשאנחנו נפרדים, אנחנו זוכים לחיבוק ותודה. באנו לפני שבעה ימים והודענו להם משהו ששינה להם את החיים ועדיין, בתום התקופה שעברנו אותם, תקופה קצרה ואינטנסיבית, אנחנו מקבלים מהמשפחות המון חיבוק ותודה וזה הרגע שתמיד שובר אותי".
יצרת לך מנגנוני ההגנה?
"עם השנים לומדים לבנות חוסן נפשי ויחד עם ההכשרות שאנחנו עוברים לומדים לחיות עם זה. ופה גם המקום של חוליית החוסן, שאם מישהו מרגיש שהוא זקוק לתמיכה של יותר שיחות ולא רק בתוך השבעה, גם אם אחרי חודש אם התעוררו מחשבות או רגשות שקשה להם להתמודד איתם, חוליית החוסן זמינה והם לא לבד. לשמחתי, אני מקבלת תמיכה גם מהמעגל החברתי שלי, מהמשפחה שלי וממקום העבודה שתומך בי".
למה בחרת להתנדב?
"כשהבן שלי נולד, חשבתי על כך שאני מצליחה לעבוד וללמוד ולגדל את המשפחה שלי, לטייל ולחיות בשגרת חיים בזכות אותן משפחות, אמהות ואבות שילדיהם בצבא ושומרים עלינו, שחרפו נפשם לטובת המולדת. זה תפקיד שהוא חוצה עדות ודעות פוליטיות כאלה ואחרות ומה שמניע את כולם זה השליחות והתרומה".
עד מתי תמשיכי בתפקיד?
"אני לא יודעת. יש לי חברים שעושים את זה המון שנים, למעלה משניים ושלושה עשורים. זה תפקיד התנדבותי שאף אחד לא מכריח אותי לעשות ואני עושה את זה, כי אני באמת מאמינה שזה שליחות. אבא שלי לפעמים אומר לי שהוא לא מבין איך אני עומדת בכך רגשית ובכל פעם שאני בכוננות הוא אומר לי שהוא מעריך וגאה על מה שבחרתי לעשות. מה שכן אני יודעת, שברגע שאני מסיימת את המשמרת שלי, אני חוזרת ומחבקת את הילדים שלי וממשיכה הלאה, אם יש משהו שלימד אותי התחום הזה זה פרופורציה ושאין לך שליטה על שום דבר בחיים".