"משעשע, אבל האסימון נפל באמת ברגע הכי פחות צפוי. נגמר לנו הקטשופ"

בפסח בשנה שעברה, שלומית אשר גרמה לי לבכות כאשר פרסמה בדף הפייסבוק שלה את הסטטוס הבא:
"מה אני לא אעשה בפסח השנה:
"לא נסתובב כולנו בין כל החנויות לחפש שמלות "לא ילדותיות", כמו שהבכורה מבקשת, ולא שמלות "של נסיכות", כמו שהקטנה אוהבת.
לא נעשה תחרות שוב, מי זוכר את "אחד מי יודע", עד הסוף בלי להציץ בהגדה.
השנה, לא נשפוך קצת מגביע היין של אליהו הנביא בבוקר, לפני שהילדים מתעוררים, בגלל שדבר ראשון שהם עושים בבוקר זה לבדוק אם אליהו שתה מהיין שלו בלילה.
מה אני כן אעשה:
אתגעגע ואבכה.
כי הילדים שלי בפסח אצל אבא שלהם.
וכשיברכו אותי "חג שמח" אני אחייך ואומר תודה,
אבל אדע, שחג שמח יהיה לי רק בשנה הבאה".
# # #
אני זוכרת שלאחר קריאת הטקסט ישבתי עם עיניים אדומות ועברתי על כל הסטטוסים שפרסמה בפייסבוק וחשבתי לעצמי שזה יכול להיות רעיון אדיר, אם היא תכתוב על כל ה"עניין" ספר.
ומהו אותו "עניין"? על פניו עוד זוג בסטטיסטיקת הגירושין. לא סיפור שלא שמענו בעבר, אבל בסיפורה של שלומית, בת 37, אמא לארבעה ילדים, יש הרבה מעבר לכך. לאחרונה חייה עברו מהפך וכעת הפכה למקור כוח עבור אחרות. המהפך הושלם עם פרסום ספרה החדש והמעולה "כנפיים" (הוצאת קוראים) המתכתב עם סיפורה האישי.
"אני חושבת שהייתי מוקפת צמר גפן. הייתי ילדה טובה שהלכה במסלול החיים הרגיל של בחורה דתיה ממוצעת: אולפנה, תואר באוניברסיטה, חתונה וילדים", היא מספרת. "גרתי במרכז ומעולם לא נדרשתי לרישיון נהיגה. התחתנתי עם החבר הראשון שלי מכיתה י'. לא היה לנו צורך כלכלי שאעבוד, ובחרתי לגדל את הילדים הקטנים בבית. כל פעם שילד אחד נכנס לגן בגיל 3, היה תינוק נוסף בבית. החיים פשוט התגלגלו. לא הבנתי כל השנים שאני לא מתקדמת לאף מקום כי לא היה לי צורך. התחבאתי בתוך המערכת הזוגית שלי. ביום שהיא התפרקה הבנתי איזו טעות זו וכמה פספסתי. מתוקף העובדה שלא היה לי רישיון נהיגה, לא הייתי עצמאית והייתי תלותית מאוד בבעלי. כשהתגרשנו, כל העולם שלי נדרש להשתנות".
וככה, קצת אחרי גיל 30, שלומית מצאה את עצמה עם ארבעה ילדים, בלי בן זוג, בלי מטרה בחיים, בלי רישיון נהיגה, בלי עבודה, בלי הבנה בסיסית איך מנהלים חשבון בנק או תקציב של משק בית. חלק מהחברים נעלמו ובפעם הראשונה היא הבינה שהכל בעצם תלוי רק בה.
מתי הבנת שאת בבעיה?
"משעשע, אבל אני חושבת שהאסימון נפל באמת ברגע הכי פחות צפוי. נגמר לנו הקטשופ. באותו רגע מול הארון הפתוח הבנתי שאין מנוס, אני אצטרך בסופו של דבר להגיע איכשהו לסופר לעשות קניה גדולה, כי המצרכים שהוא קנה בפעם האחרונה כמעט ואזלו.
"אני גרה בישוב קטן (שלומית עזבה את פתח תקוה לאחר לידת הבת הראשונה. כיום מתגוררת בשומרון בקרית נטפים, מב"ג), לא הייתה לנו מכולת בישוב וכל יציאה מהבית לקנות חלב ולחם או לקחת ילד לרופא, דרשה ממני לוגיסטיקה. עבור כל אלה הייתי צריכה להיעזר ברוחב ליבם של אנשים. בשבת הראשונה בלעדיו, היה אור בבית כל השבת, כי זה היה תמיד התפקיד שלו לכוון שעון שבת ולא היה לי מושג איך עושים את זה. שבוע אחרי, כשהאינטרנט הפסיק לעבוד, אפילו לא ידעתי לאיזה ספק תקשורת אני צריכה להתקשר. הבעיות צצו מאוד מהר".
אז הוצאת רישיון נהיגה היה הדבר הראשון ברשימה שלך?
"ברור. שאלוהים יעזור לי. הייתי חרדתית. נבהלתי מכל דבר שזז ולא משנה אם מדובר בהולך רגל שרחוק ממני כמה מאות מטרים או מכוניות שבכלל בנתיב הנגדי. היו לי פרקי אצבעות לבנים מהאחיזה החזקה של ההגה. להחנות למדתי כמו "תוכי". שיננתי את הכללים, אך הם פרחו ממני ברגע שעברתי את הטסט. עד היום אני לא יודעת להחנות כמו שצריך. בחיי".

שלומית אשר. צילום עזרא לוי

# # #
מאיפה האומץ להתחיל לבנות את החיים מחדש?
"אני האדם הכי פחות אמיץ שאני מכירה. כשהתגרשתי, זו הייתה נטו תקופת הישרדות. הסיטואציה כבר כאן, ועכשיו צריך להתמודד איתה או להיכנס למיטה, להעביר את השמיכה מעל הראש ולא להפסיק לבכות. כשיש לך ילדים בבית, המיטה היא לא אופציה ריאלית. טכנית, חייבים להתקדם. אז התקדמתי. לאט לאט, התחלתי עם הדברים שהייתי חייבת, כמו רישיון ועבודה, ועכשיו עליתי קומה. אני כבר לא מחפשת "איך לשרוד". אני רודפת אחרי החלומות שלי. זה דורש קצת אומץ, כי הגשמת חלומות זה דבר מפחיד ביותר, אבל לאחרונה הבנתי, כי מתברר שכל מה שמפחיד, כל מה שנמצא מחוץ לאזור הנוחות, כנראה ששווה את זה".
וכאן נכנס עניין הספר? מתי החלטת שאת רוצה לכתוב את מה שעובר עליך?
"כבר בתהליך הפרידה התחלתי לכתוב. ידעתי, שלא משנה למי אספר ואת מי אשתף, אף אחד לא באמת יבין. לא הכרתי נשים גרושות מקרוב, ולא ידעתי למי לפרוק. המחשב "סבל" הכל. את כל החלומות המנופצים, את הכאב. זה לא היה ספר. אלו היו רק קבצים מפוזרים. קובץ על כל "חוויה". על כל "ביקור בבית דין". על כל "עוד החלטה שבדרך". נעזרתי בקבצים האלה כשכתבתי את "כנפיים". כתיבת ספר תמיד הייתה חלום. עוד לפני שהתגרשתי כתבתי קובץ סיפורים קצרים. הוא היה מאוד בוסרי ולכן גם לא התפרסם. "כנפיים" נכתב ביום שהבנתי שהדבר הכי נכון עבורי לכתוב עליו, הוא על העולם שאני מכירה. המציאות העכשווית שלי. ההתמודדויות של נשים גרושות".
העובדה שאת באה מהחברה הדתית הקשתה לדעתך על כל התהליך שעברת?
"אני לא בטוחה, למרות שאין ספק שזה לא הקל. אנחנו שומעים על יותר ויותר זוגות דתיים שמתגרשים והלב נקרע. ועדיין למרות הסטטיסטיקה הגדלה, אני יכולה להרגיש חריגה, למשל במפגשים קהילתיים בהם כולם מסודרים זוגות זוגות סטייל תיבת נוח".
מה שונה לדעתך בין גרושה חילונית לגרושה דתית? איפה הקשיים שהדתיות נתקלות בהם?
"השוני הוא עצום. אין ספק שהקשיים הטכניים והבדידות שותפים לכל אישה שמתגרשת ולא משנה איפה היא ממוקמת על הסקאלה הדתית אם בכלל. הדת מייצרת לנו, הגרושות הדתיות, קשיים נוספים. אין ספק שהעובדה שהיהדות מושתתת על מפגשים משפחתיים בחגים ובשבתות גורמת לכך שהבדידות מורגשת ביתר שאת, מול שולחן ערוך מלא אנשים אבל את מתגעגעת לתחושת המשפחתיות שלך, כי הילדים נמצאים אצל אבא שלהם כל שבת שניה ובחלק מהחגים".
"בנוסף, הדת מלאה בתפקידים מגדריים, ככאלו ששייכים בהצהרה לגבר או לאישה. אני עושה קידוש והבדלה בשבת, אבל אני יודעת שזה לא התפקיד שלי. אני ממלאת חלל באופן זמני וזה קשה מאוד. בניית הסוכה, או הדלקת נרות חנוכה, הם תפקידים מגדריים מאוד ברורים. אנחנו צולחים את זה בהצלחה בבית, ולא משמיטים כלום. עושים הכל לפי ההלכה, אבל לפעמים התחושה הנלווית מעט מרה".
יש לך איזשהו מסר לנשים שחשוב לך להעביר?
"כל כך הרבה שיעורים קיבלתי בשנים האחרונות. אני חושבת שאחד מהחשובים בהם, זה להיות את עצמך, בתוך הזוגיות שלך, כלומר לגדול ולהתפתח בעצמך כאינדיבידואל בתוך הזוגיות. לא לתת לזוגיות להיות הדבר היחידי שמגדיר אותך ולא משנה כמה טוב לכם ביחד. לשמור ולהעצים את הייחודיות העצמית בתוך הביחד".

שלומית אשר. צילום עזרא לוי

# # #
אלו תגובות קבלת סביב התהליך שעברת ובהמשך על ההחלטה שלך לכתוב ספר?
"התגובות היו מפרגנות וחמות. כשאת עצמך נמצאת בתהליך היומיומי, בשגרה, את לא רואה שינוי או התקדמות. כל הזמן הרגשתי שזה לא מספיק. הייתי צריכה מדי פעם שיעצרו אותי, ומזל שיש לי כמה אנשים טובים סביבי שעושים לי מדי פעם צ'ק ליסט של הישגים. מראים לי כמה התקדמתי והשתניתי בשנים האחרונות.
"לגבי הספר, אנשים דרבנו ודחפו. אני היחידה שחששתי. אנשים שקוראים קטעים שאני כותבת בפייסבוק או טורים שונים אהבו את הכתיבה, האמינו בי. אני זו שכל הזמן שמה ברקסים לעצמי. לא רק מחוסר ביטחון בעצמי, זאת אומרת גם, אבל לא רק. זו משימה מפחידה מאוד לכתוב ספר. גם הכתיבה עצמה וגם הנושא שהוא לא קל. ביום שהבנתי שזו סוג של שליחות עבורי, שהספר הוא לא הסיפור שלי, אלא סיפורן של נשים גרושות נוספות, זה הפך להיות קל יותר".
בשנתיים האחרונות דף הפייסבוק שלך הפך לפעיל מאוד ואת חושפת בו בצורה אמיצה, משעשעת אך גם כואבת את מה שעובר עליך ועל נשים אחרות במצבך. הכל מאוד חשוף. איך את חיה עם החשיפה הזו?
"חברה אמרה לי שטיפול אצל פסיכולוג יקר יותר מפייסבוק . לקח לי זמן עד שהחלטתי לכתוב בצורה כזו ברשת החברתית ולא להתחבא. החשיפה הזו לא פשוטה. אני קוראת כל פוסט שאני מפרסמת עשרות פעמים כדי להיות בטוחה שלא פגעתי חלילה בפרטיות של הילדים או של אבא שלהם. המטרה העיקרית היא לא רק לקבל חיבוק בזמן קשה, אלא כדי לעורר מודעות. כדי שאנשים יקבלו הצצה לעולם שלי ואולי יבינו דבר או שניים. כשגבר פנה אלי וסיפר לי שעכשיו הוא יותר מודע לבנים שנכנסים לבד, ללא אבות, לתפילה בבית הכנסת, והוא משתדל לעזור להם, אחרי שקרא על הקושי כשכתבתי על הבן שלי שלא פשוט לו ללכת לתפילה לבד בלי אבא שלו, שמחתי מאוד. לשם כיוונתי. בנוסף, המון נשים פונות אלי בהודעות פרטיות. הן מספרות שהדרך שעברתי ועליה כתבתי, מחזקת אותן. גורמת להן להאמין יותר בעצמן".
את והגיבורה דומות מאוד, שתיכן גרושות דתיות, גרות בישוב קטן, מתמודדות עם אותן בעיות. עד כמה הדמות בספר זו את?
"מאוד מפחיד שאנשים ישליכו מהספר על החיים שלי. אני לא הגיבורה שלי. אמנם לשתינו נקודות ממשק רבות, אבל אנחנו גם שונות בהמון דברים. וחשוב לי שיבינו שנועה היא דמות ראשית שהתגבשה מעשרות סיפורי גירושים ששמעתי מנשים גרושות. אין טעם להסיק מהסיפור שלה על הסיפור שלי".
תאפשרי לילדים שלך לקרוא את הספר?
"הילדים כבר שאלו אותי את זה. אני לא בטוחה. אמנם הסיפור הוא לא עלי, אבל אני חושבת שעוד מוקדם להם. מצד שני, כשיגדלו, אין לי ספק שיום אחד הם יקראו אותו. אולי הם יצליחו להבין קצת על עולם הגרושים מזווית אחרת".
האם מה שעברת פגע באמונתך הדתית?
"לא, למרות שאין ספק שלקח זמן גם לעניין הזה להתייצב. כדתייה, הפניתי שאלות מאוד נוקבות כלפי בורא עולם. לא הבנתי למה "זכיתי" לתקופה כזו. האם אני נענשת על משהו? לקח לי זמן להירגע, אבל היום האמונה שלי חזקה מתמיד. אני לא מתיימרת להבין את הבחירות של אלוהים אבל אין ספק שהיום אני בתהליך צמיחה והתקדמות. מעז יצא מתוק ועל כך אני מודה לו כל יום מחדש".
בספר ישנם סיפורים משעשעים על עולם הדייטים שהגיבורה נחשפת אליו בעל כורחה. לך יש סיפור משעשע שחווית בעצמך?
"בכנות? אני עוד לא יוצאת לדייטים. אני עוד לא מרגישה בשלה לעניין הזה. אני כן מאמינה שיצא טוב שאת הספר כתבתי כשהייתי ללא בן זוג. את ההצלחות אני יכולה לזקוף לזכותי ולא לתלות אותן במישהו אחר".
מה את מאחלת לעצמך לשנה הקרובה?
"וואו, מלא דברים. קודם הספר. להצליח לעזור ל"כנפיים" למצוא מקום בעולם. שאנשים שיקראו אותו ייהנו ויקבלו הצצה לעולמה של האישה הגרושה. להמשיך להתקדם בתחום הכתיבה, אבל גם להצליח להמשיך לעזור לנשים גרושות להתקדם. לבן שלי יש בר מצווה השנה, אז אי"ה שנצלח הכל בשלום ובשמחה".