לפני משבר הקורונה, כשעדיין יכולתי להגיע למפגשי סופרת עם תלמידים, נכנסתי לבית ספר מסוים בדרכי לשלושה מפגשים. כל המסדרונות היו מלאים בשילוט יפה ומאיר עיניים המכריז על בואי. בכל כיוון שאליו הפניתי את מבטי ראיתי את התמונה היפה שלי שנלקחה מאחת הכתבות שהתפרסמה עלי לפני כשנתיים.
את התמונה צילמה צלמת מקצועית מטעם העיתון, אחרי שהגיעה אלי הביתה מאפרת מקצועית שעשתה עבודה מדהימה. כולם החמיאו לי מאוד על התוצאה אבל אף אחד לא ידע באיזו סערת רגשות הגעתי ליום הצילומים הזה.
עליתי במשקל, אף שמלה או בגד מהארון לא עלו עלי, נקבע לי יום צילומים והרגשתי מכוערת ועלובה. חזרתי מהקניון אחרי שבמשך שלוש שעות מדדתי עשרות בגדים שאף אחד מהם לא נסגר עלי כראוי. המאפרת הגיעה עם הצלמת, הראיתי להן שתי שמלות שקניתי למרות שלא הרגשתי שהן מתאימות לי בכלל. לאורך כל הצילומים רציתי שהכל יגמר. אני שונאת להתאפר ועוד יותר שונאת שמצלמים אותי. תמיד אני מרגישה הכי יפה בעולם עם אחת הפיג'מות היפות והרכות שלי, רגע אחרי שאני מתעוררת בבוקר. משהו בצורך להתלבש ולהתאפר מרגיש לי כמו תחפושת.
הסתכלתי רגע על התמונות שלי במסדרון בית הספר, קראתי את קטעי המידע שנכתבו עלי ואז ראיתי אותה. ילדה קטנה וחמודה בערך בת שמונה, עומדת עם הספרים שלי ביד.
"את יכולה לחתום לי על הספרים?", היא שאלה בנימוס.
רגע אחרי שהחזרתי לה בחזרה את הספרים חתומים היא הסתכלה עלי ואז על התמונה, ואז שוב עלי: "את יודעת, בתמונה את נראית הרבה יותר יפה מאיך שאת נראית במציאות", אמרה.
חייכתי אליה במבוכה קלה. "כן, בתמונה הזו אני מאופרת. זו תמונה שצולמה לעיתון".
"אז למה את לא מתאפרת כל יום, ככה תמיד תהיי יפה?", היא שאלה ברצינות תהומית.
וככה בשנייה אחת היא החזירה אותי לכתה י'.
כל הבנות בכיתה היו מתאפרות בכבדות, מייקאפ, פודרה, סומק, אייליינר, עיפרון שחור, רימל, ליפסטיק. אני זוכרת את היום ההוא שנכנסתי לשירותים ועצרתי רגע ליד המראה. אחת הבנות בכיתה בחנה אותי תוך כדי שהיא מחזקת את הליפסטיק שלה. "מאירה, את חושבת שאת יפה?", היא שאלה בזלזול.
עניתי לה שכן, רק בשביל לא להראות לה כמה השאלה הזו פגעה בי. היא צחקה מהתשובה והמשיכה לצחוק עלי עם החברות שלה.
כמעט בכל הספרים, בכל הסרטים, בכל העיתונים, הילדות, הנערות, הנשים כל כך יפות ומהממות. בכל רגע נתון יש מישהו שמשדר לנו את התחושה שזה מה שהכי חשוב בחיים. למציאות הזו גם אני נולדתי וגדלתי.
"אני לא מתאפרת כי אני לא אוהבת להתאפר, וגם כבר לא כל כך חשוב לי אם אני יפה", עניתי לילדה בת השמונה. "אני רוצה שיקבלו אותי ושיאהבו אותי כמו שאני, לא בזכות האיפור".
המפגש עם הכיתה של אותה ילדה התחיל. בסיום המפגש ישנו זמן לשאלות. אחד הילדים הצביע ושאל אותי למה הילדים שמופיעים בציורי הקומיקס שמלווים את הספר לא יפים, אלא עם ראש גדול ומוזר, ולמה "אל-אל", אחד הגיבורים בכלל שמן כמו דוב.
כמעט בכל מפגש השאלה הזו חוזרת על עצמה ואני מאוד אוהבת כשזה קורה, כי יש לי תשובה יפה מוכנה מראש. "בכוונה".
"מה זאת אומרת בכוונה?" הילדים לא הבינו. "למה שבכוונה תרצי דמויות פחות יפות בספר שלך?"
"אני חושבת שמגיל מאוד צעיר בספרי הילדים ובכלל מרגילים אותנו לראות בעיקר דמויות יפות, ואני חושבת שאם נתחיל להתרגל לראות גם דמויות אחרות לא מושלמות, נבין שלא כולם נולדו דוגמנים ודוגמניות, ואם נבין את זה, לאט לאט נוכל לאהוב ולקבל גם את עצמנו כמו שאנחנו".
את האמת, התלבטתי עם עצמי במשך הרבה זמן אם ילדים בכתה ג' או ו' יבינו למה אני מתכוונת. אחרי מספר מפגשים כאלו כשהתפתח דיון מאוד יפה סביב השאלות האלו, הבנתי שזה גיל נהדר להתחיל לדבר על הנושא.
באותו יום, בסיומו, ניגשה אליי שוב אותה ילדה להגיד לי שהיה מפגש מאוד מעניין וגם מצחיק. שמחתי מאוד שהפעם היא לא התייחסה למראה שלי. מעניין אם אי פעם נצליח לגדל דור חדש של ילדים שיחשבו קצת אחרת.
סופר אמא- אמת או חובה
אמת או חובה / לימור טלמור, הוצאת רימונים:
לימור טלמור, שהביאה לעולם את רב המכר "משפחות משפחות מליון לפחות" וספרי ילדים נוספים, הפתיעה הפעם בספר נוער מושלם. אלה, מיכלי ותומי (ראשי התיבות של שמותיהן יוצרים את המילה אמת) – הן שלוש חברות אשר ביום הראשון בחטיבת הביניים מגלות לחרדתן שלא שובצו לאותה הכיתה. עולמן חרב, לא עזרו הסצנות הדרמתיות שחוללו וניכר היה שאף אחד מהמורים לא מתרגש מההיסטריה וכי המצב אינו עומד להשתנות. הבנות יוצאות למסע הישרדות חברתית, אלה – הגיבורה הראשית סופגת הצקות מהבריון הכיתתי שלא מפסיק להקניט אותה בשל צבע שיערה, בעידודם של חברותיה ושני בנים מהשכבה היא מחליטה להתמודד למועצת התלמידים בניסיון למצוא לעצמה מקום חברתי בכיתה החדשה. הדרך לא פשוטה, במיוחד כשהמתמודדים האחרים שולפים ציפורניים ולא בוחלים בשום אמצעי.
אלה בת לאם חד הורית, לא יודעת מי אבא שלה וחולמת שיבוא יום שתפגוש אותו.
מיכלי אוהבת ספרות בכל ליבה ותמיד קוראת שני ספרים במקביל, כשחברותיה מבלות בחנויות בגדים היא נתקעת בחנויות הספרים.
תומי, ספורטאית שאוהבת כדורסל אך מאוהבת בכדורגלן של הכיתה. בחבורה שלהן גם שי – מוזיקאי מחונן אוהב לתופף וחולם להקים להקה, ואלון- ילד טוב לב, שקול וחכם, שחקן מבטן ומלידה. חבורה שכל נער ונערה יזדהו עימה.
במסגרת משימה בית ספרית השכבה שלהם זוכה בפרס-טיול לירושלים, מסתבר שזהו טיול גורלי המשנה את עולמם של הגיבורים שלעולם לא יחזור להיות כפי שהיה קודם.
זהו סיפור ישראלי מרגש המתרחש בין פתח תקווה לירושלים, וחולש על כל מה שמעניין את בני הנוער, ההתמודדות עם המעבר מבית הספר היסודי לחטיבת הביניים, הקשיים החברתיים, העומס הלימודי, האהבה הראשונה, מי תתאהב קודם? למי יהיה חבר? מי מאוהבת במישהו שלא מתייחס אליה בכלל והאם אפשר לעצור אהבה נכזבת ולנסות להתאהב במישהו אחר? הספר מעלה לדיון את שאלת הסטיגמות, דימוי הגוף, מהי חברות אמת ומה קורה כשיום בהיר אחד החיים של כולם מתהפכים. השמועה אומרת שבקרוב יהיה ספר המשך.
הספר זכה לתמיכת הקרן על שם י.ל. גולדברג – קרן קיימת לישראל בשל ערכי אהבת הארץ הטמונים בו.
סופר אמא – אבישי עם סבא כשעוד היה אפשר להיפגש
סטטוס לשבת: אני גם חכם
שכנה: בלי עין הרע אתה כל כך יפה.
אבישי (בן עשר): תודה אבל רק שתדעי שאני גם חכם וטוב לב.
אורלי.
הרג אותי עם התגובה הזו. !!! בנך חונן ביופי פנימי וחיצוני, דבר נדיר בימים אלה. חיבוק!