למה הגעתי ליום החתימות עם כדורי הרגעה

בילדותי ראיתי סרט אמריקאי על חג המולד. כוכבת הסרט הייתה סופרת מפורסמת ואני זוכרת סצנה בה הסופרת הגיעה לימי חתימות באחת מחנויות הספרים. תור עצום התפתל מקצה החנות הענקית ואיים להתפרץ החוצה אל תוך הקניון. הסופרת ישבה בכיסא עץ מול שולחן ענקי וחתמה בלי הפסקה למעריצים. כשהתבוננתי בסופרת חותמת שוב ושוב ועל האנשים המתרגשים שהגישו לה את ספרם בידיים רועדות, חשבתי לעצמי איזו זכות זו להיות סופרת נערצת. הייתי בת תשע בערך. חלמתי להיות סופרת אבל ידעתי שאין סיכוי שזה יקרה.

בשנת 2011 יצא לאור הספר הראשון שלי "כמה רחוק את מוכנה ללכת". הוא יצא בהוצאה לאור מכובדת, נכנס לרשימות רבי המכר בשבוע הראשון להגעתו לחנויות ואני נזכרתי בסרט הזה.

החלטתי להגיע לאחת החנויות ליום חתימות.

התרגשתי ברמה של כלה ביום חתונתה. לבשתי את השמלה הכי יפה שלי, התאפרתי, אפילו קניתי נעליים לכבוד האירוע. התייצבתי בחנות עשרים דקות לפני הזמן שנקבע וגיליתי חנות ריקה ומנהל ששכח בכלל שקבע איתי.
במחסן עמד ארגז עם הספרים שלי. פרקתי אותו בעצמי, סידרתי ערימה יפה על שולחן קטן ואחת העובדות הדפיסה שלט.
התיישבתי מאחורי השולחן. לקוח ראשון נכנס, "סליחה?" הוא ניגש אלי.
"כן" עניתי עם חיוך רחב.
"את עובדת כאן?".
"לא". החיוך נמחק. "אני כתבתי את הספר הזה". הצבעתי על ערמת הספרים.
"אההה" בעין אחת פזל לעבר הספרים שלי. "אולי בכל זאת את יכולה לעזור לי? אני צריך את הספרים האלו". הוא נתן לי רשימת ספרי ילדים. ארוכה. "אשתי ביקשה ממני לקנות אותם לנכדים שלנו. אנחנו טסים אליהם לקנדה".
אין לי מושג למה, אבל פשוט קמתי והלכתי איתו אל מחלקת ספרי הילדים, עזרתי לו למצוא את כל הספרים שביקש וליוויתי אותו לקופה. עובדת אחת ערכה לו חשבון והוא מיהר. "אולי בינתיים תארזי לי?" הוא אמר בטון עצבני. "אני מאוד ממהר".
"אני בכלל לא עובדת כאן" עניתי.
"אההה… נכון את כתבת את הספר ההוא".

חזרתי לכיסא ליד השולחן. אחרי ששלושה אנשים שונים ביקשו ממני עזרה באיתור ספרים החלטתי ליזום. ניגשתי בעצמי לאחת הלקוחות שעיינה בספרים שעל שולחנות התצוגה. "היי, אני מצטערת שאני מפריעה לך. אפשר להציע לך ספר מאוד יפה שכתבתי?" הייתי נבוכה אבל החלטתי לא להתייאש.
"אם את לא רוצה להפריע אז באמת אל תפריעי", אמרה, התרחקה ממני והותירה אותי בהלם מוחלט. לאחר רגע היא התקרבה אלי. "תקשיבי אל תיקחי את זה אישית. אני לא קוראת ספרות ישראלית, בטח לא של סופרות. אתן לא יודעות לכתוב. אני מעדיפה ספרות מהעולם".
אמרתי לה שאני מבינה. המלצתי לה על ספר טוב שקראתי שכתב סופר סקנדינבי. היא התלהבה ולקחה אותו לקופה. "אתם צריכים להעסיק אותה כאן כמוכרת", היא החמיאה לי אצל הקופאית ואני ארזתי את החפצים שלי והלכתי הביתה בדיכאון עמוק.

בשבוע הספר קבלתי טלפון מההוצאה שלי. הם שאלו אם אני רוצה להגיע לדוכני שבוע הספר לחתום על הספר שלי בדוכנים. תיארתי לעצמי שאולי שם אצליח יותר כי בכל זאת, מדובר בשבוע הספר ואנשים מגיעים במיוחד כדי לחפש ספרים מעניינים וכדי לפגוש סופרים. שוב התלבשתי הכי יפה שיכולתי, הסתרקתי, הסתדרתי, ניסיתי לבוא מלאה במצב רוח טוב. הספר שלי ניצב ליד ערימת ספרים גדולה של אשכול נבו שכל הערב חתם על הספרים שלו בלי הפסקה כשאותי כולם שאלו שאלות מאד מעניינות: "את עובדת כאן?", "מה המבצע?", "את יכולה בבקשה לקחת ממני כסף?", "את יכולה להגיד לאשכול נבו שאני ממתינה כבר הרבה זמן לחתימה?".
אני זוכרת שאמרתי למנכ"ל צומת ספרים, אבי שומר, שלהיות סופרת ישראלית בתחילת דרכה זה מגעיל, דוחה ומייאש. שאומנם הספר נמכר יפה אבל לאף אחד לא ממש אכפת ממני, שנותנים לי להרגיש עלובה. בכל פעם שפגשתי אדם מבוגר ששמע שאני סופרת הוא הסתכל עלי במבט מרחם, "וממה את מתפרנסת באמת?".

השנים עברו, לא התייאשתי, לא נשברתי, וכל הספרים שכתבתי (שמונה ספרים) ללא יוצא מהכלל הפכו לרבי מכר. סדרת ספרי הנוער שלי "כראמל" מכרה כבר למעלה מ-70,000 עותקים, הזכויות של ספר המבוגרים האחרון שלי, "מסעותי עם חמותי", נמכרו לחברת הפקה גדולה ובדרך להפוך לסרט, אני מוזמנת בתדירות גבוהה להרצאות בבתי ספר ובספריות, מתפרנסת בעיקר מכתיבה ועדיין הפחד הכי גדול בחיי כסופרת אלו הם ימי החתימות בחנויות. פחד משתק! עד כדי כך שיום לפני אני בקושי מצליחה לתפקד.

בשבוע הספר האחרון הגעתי ליום החתימות בדוכנים עם כדורי הרגעה. בדוכן לידי עדיין עמד אשכול נבו וחתם אבל הפעם לא היה לי זמן להסתכל ולקנא בו כי גם אני חתמתי בלי הפסקה וזו הייתה סגירת מעגל נחמדה.

בכל פעם שיוצא לאור ספר חדש שלי אני יודעת שחלק מהקידום שלו עובר בחנויות הספרים בימי החתימות. לשמחתי הרבה לרוב אני לא יושבת בבדידות בחנות. אנשים כבר מכירים אותי, מגיעים לחנויות בזכותי, ואם אני ניגשת לאנשים שאני לא מכירה, לרוב אחרי חצי דקה של שיחה הם מבינים מי אני ומתייחסים אלי בצורה מכבדת. בכל יום חתימות כזה נמכרת כמות יפה של ספרים ואני מרגישה טוב עם עצמי. אז נכון, זה לא כמו בסרט, אין כיסא, אין תור ארוך שמתפתל ויש רגעים שבהם החנות ריקה, אבל כשעשרות ילדים מבריזים מבית ספר כדי לפגוש אותי בחנות, אני יודעת שאני נמצאת בעבודה הנכונה וגם אם קשה לי, זה חלק מהעבודה.

# בשבוע הבא, ביום שישי ה-13.12, אגיע לחתום על הספרים שלי בחנות "צומת ספרים" בקניון הגדול בין השעות 11:00 ל 14:00.

על פפריקה ויחס

חברה שלי סיפרה לי שהיא הגיעה למסעדה כלשהי עם חברה שלה שיש לה שני ילדים על הרצף האוטיסטי. בחוץ היה תור ענק ולילדים נגמרה הסבלנות להמתין. היא ניגשה למארחת, הציגה בפניה את כרטיס הפטור מהתור שלהם, הכרטיס שקיבלו מביטוח לאומי ומשמעותו שאין לילדים אפשרות להמתין בתור, הסבירה לה את הסיטואציה ולמרות הכל נאמר לה שאין מה לעשות, שהיא וילדיה חייבים להמתין כמו כולם. בצער רב הם נאלצו לחזור הביתה.
כששמעתי את הסיפור הבנתי כמה לא מובן מאליו היחס שאני מקבלת ממסעדת "פפריקה" בפתח תקוה כבר מספר שנים. לא משנה מתי, ולא משנה כמה לחץ יש במסעדה, ברגע שאני מסבירה להם שהגעתי עם ילד אוטיסט הם הופכים עולמות כדי שניכנס מהר ככל האפשר, הם גם דואגים לנו למקום השקט והרגוע ביותר שבנמצא. מעולם לא התבקשתי אפילו להציג את הכרטיס. מעולם לא נתנו לי להרגיש כנטל, השירות תמיד ניתן עם חיוך ואדיבות. הלוואי שכולם ילמדו מהם.

סטטוס לשבת: אם יהיה לי ילד מעצבן

אבישי בן עשר: "חשבתי על זה, כשאני אהיה אבא, אם יהיה לי ילד מעצבן, אני אחזור לגור איתך ועם אבא. טוב?".