פרידה מהחנות שהייתה בית הספר הפרטי שלי לחיים

לפני כמה ימים נכנסתי כהרגלי לחנות של צומת ספרים בירקונים, ניגשתי למוכרים ושאלתי לשלומם ומיד הבנתי לפי הפרצוף שלהם שמשהו לא בסדר. "זהו. סוגרים את המתחם", אמרה לי אחת מהם בעיניים עצובות.

בהתחלה זה לא נשמע לי הגיוני. איך ייתכן עולם שבו החנות הזו לא קיימת? חוץ מזה, כבר משנת 2005, מידי מספר חודשים, נושא סגירת המתחם עולה ולכן לא לקחתי את דבריה ברצינות מלאה.

אך זה השתנה כשראיתי פרסום רשמי של הרשת: "סוגרים את סניף ירקונים. כל החנות עד 50 אחוז הנחה".

לא נעים לי לספר מה קרה בהמשך, איך התיישבתי על הספה בסלון ופשוט בכיתי. כמעט כל דבר טוב שהתרחש בחיי הבוגרים, קשור באופן כזה או אחר לחנות בירקונים.

בגיל 22 נכנסתי לחנות הזו בפעם הראשונה כלקוחה. מיד הרגשתי שנועדנו זו לזו, שאני צריכה לנהל אותה. 800 מ"ר של אושר ועושר ספרותי (כן, פעם החנות הייתה אפילו גדולה יותר מהיום). התקשרתי להנהלת הרשת ופשוט הודעתי להם שהם חייבים להעסיק אותי. באופן מוזר הם לא הופתעו מהפניה וזומנתי לפגישה. ובאמת התחלתי לעבוד בחנות, תחילה כעובדת ומנהלת משמרת ומאוחר יותר קודמתי למשרת ניהול החנות.

מה לא עברנו במקום הזה? הצפות איומות בדרכי הגישה למתחם בימי חורף גשומים וקשים, שבהם כל העובדים הגיעו רטובים מכף רגל ועד ראש והצטופפו מול התנור הקטן כדי לייבש לפחות את הגרביים.  משמרות ערב שבהן הגיע לאזור ריח איום ונורא שגרם לנו לרצות להקיא, מהמפעלים הסמוכים. שבתות שבהן התור היה כל כך ארוך עד שהלקוחות עמדו בחוץ עם עגלות סופר גדולות מפוצצות בספרים. נוטריות חמודות שהתרוצצו בחוץ ולרוב הצליחו להיזהר מהמכוניות. עובדים שהתאהבו, נפרדו, התאהבו מחדש, התחתנו ואף הגיעו לצלם את תמונות החתונה שלהם בסניף. בריחה של המוני עובדים מכל רחבי המתחם בשבתות כשמישהו מאחת החנויות הסמוכות הודיע  שהגיעו פקחים (היו ימים … זה כבר לא קורה. בשנים האחרונות לא מועסקים בשבת עובדים יהודים). אני למדתי על בשרי מהו ניהול ושאהבה לספרים לא מספיקה כדי לנהל חנות בסדר גודל כזה.

הכניסה למתחם בימים גשומים

לזכר הסניף הכל כך מיוחד הזה אני רוצה לספר מעט על שהתרחש בו:

1. יום אחד נכנס לחנות אדם מבוגר וחיפש עבודה. הוא סיפר לי שעלה שנים מעטות קודם לכן מרוסיה ולא ידע לקרוא עברית כל כך טוב אבל מכיוון שהוא נראה לי אדם נחמד ורציני, קיבלתי אותו לעבודה כשומר. זו הייתה אהבה ממבט ראשון. הצוות אהב אותו מאוד והוא השתדל לעשות את העבודה כמיטב יכולתו. הוא קיבל את הלקוחות תמיד בחיוך, תפס גנבים (יותר מידי גנבים מכפי שיכולתי לחשוב שיש במתחם) והשתלב חברתית עם העובדים. כשקבלנו ספרים ברוסית הוא ישב איתנו מיוזמתו בזמנו הפנוי כדי לעזור לסדר אותם על פי סוגה ולא רק לפי המחיר. אהבתי אותו כל כך והסתדרנו נפלא עד שהגיעה תקופת פיגועים איומה ונוראית ויצאה הוראת משטרה שחייבים שבכניסה לכל חנות יעמוד שומר חמוש. לשומר שלנו לא היה רישיון לנשק ובצער רב נאלצתי לפטר אותו. ערכנו לו מסיבת פרידה עצובה ומרגשת. לאחר כחודש הוא הגיע לחנות שמח וקורן מאושר, חילק לכולנו ממתקים וסיפר: "אני רגיל לעבוד בחברות כוח אדם שמפטרות אותי בלי פיצויים ובלי זכויות אחרי תשעה חודשים ומתחילות להעסיק אותי מאוחר יותר כדי שלא אצבור ותק. אתם מקום העבודה היחיד שפיטר אותי כמו שצריך, עם פיצויים, מכתב פיטורים ומכתב המלצה. כל הכבוד לכם. החזרתם לי את האמון בבני אדם".

אני חיבקתי אותו אבל די הזדעזעתי. הייתי בחורה צעירה ובכלל לא הייתי מודעת לעוולות הגדולות שמתרחשות שם בחוץ. בזכות הסיפור הזה, התחלתי לשים לב לנעשה סביבי ולעזור לאנשים במצב דומה, לנסח מכתבים לגורמים רשמיים ולדרוש את המגיע להם.

2. בתקופה שבה ניהלתי את החנות, היא הייתה פתוחה בכל ימות השנה מלבד יום הכיפורים. בחגים ובשבתות כל העובדים החילונים רצו לעבוד מאחר שהשכר היה גבוה. היינו חבורה של צעירים שכל החיים לפניהם, רצינו לחסוך כמה שיותר כסף ולא היה אכפת לנו לעבוד בשבת ולנוח ביום אחר באמצע השבוע.

אני אהבתי מאד לעבוד בשבת בבוקר. החנות הייתה מלאה בלקוחות והשעות עברו במהירות. בשלב מסוים שמנו לב שיש לקוח מבוגר שמגיע בכל שבת לחנות ונמצא בה משעות הבוקר ועד הצהרים עם המטפל הפיליפיני שלו. נהגתי להמליץ לו על ספרים (הוא אהב בעיקר ספרי מתח מתורגמים) ולשוחח אתו מעט על חייו הפרטיים. הופתענו מאוד לראות אותו מגיע לחנות גם בראש השנה. לאחר שיחה קצרה הבנו שהוא בודד ושאין לו עם מי לחגוג את החג. כשסיימתי את המשמרת, ביקשתי ממנו להגיע איתי לבית הורי לארוחת החג. בהתחלה הוא לא הסכים אבל התעקשתי ולבסוף הוא והמטפל שלו הצטרפו אלינו לארוחה. כולנו בחנות הרגשנו שהוא לא סתם לקוח אלא קרוב משפחה. שני עובדים נוספים נהגו ללכת אליו הביתה פעם בשבוע לשחק קלפים או סתם לשוחח. בערך שנה לאחר מכן הוא נפטר, ואנחנו העובדים הגענו להלוויה שלו. לא היו שם הרבה אנשים אבל אנחנו שאהבנו אותו היינו שם.

3. יום אחד, המתחם רעד כולו, גשם, ברקים, רעמים, הצפות ענק, קור גדול ואין נפש חיה במתחם. נשארנו שני עובדים בלבד במקום ארבעה. קצת ריחמנו על עצמנו ואני הצטערתי כל כך ששיבצתי את עצמי למשמרת ערב. ואז פתאום הוא נכנס לחנות. מי? דורון נשר. אחד האנשים שאני הכי אוהבת בעולם. את הספר שלו "אחד מרעננה" קראתי עשרים פעם אם לא יותר. מיד רצתי למדף, קניתי עוד עותק וניגשתי אליו מבוישת כדי שיחתום לי עליו. סיפרתי לו עד כמה נהניתי מהספר שלו ועד כמה אני אוהבת אותו עוד מימי כילדה קטנה שצפתה בתכנית "שיישאר בינינו". ישבנו יחד ושוחחנו שעה, וזו הייתה שעה מדהימה של שיחה אינטליגנטית ומרתקת. חזרתי הביתה מאושרת! בחנות פגשתי את מיטב סופרי ישראל: אלי אמיר, יהודית קציר, אתגר קרת, סמדר שיר ועוד רבים אחרים. כל כך רציתי להיות סופרת כמותם. המפגשים עודדו אותי להמשיך לכתוב.

אם הייתה לי אפשרות, הייתי ממשיכה למלא את הדף בעוד זיכרונות וסיפורים. סיפורים מצחיקים, עצובים, מרגשים, מעניינים יותר, מעניינים פחות. החנות הייתה מפעל לייצור סיפורים. יהודים, ערבים, דתיים, חילונים, כולנו עבדנו יחד באהבה והתגברנו על דעות קדומות. החנות הזו הייתה בית הספר הפרטי שלי לחיים, יותר מהשירות הצבאי או התיכון. בסוף חודש דצמבר היא תיסגר ויישארו רק הזיכרונות.
ואתם אוהבי הספרים נצלו את התקופה הזו – כמעט כל החנות עד 50 אחוז הנחה.

להתראות חנות מופלאה ואהובה שלי. מבטיחה לא לאהוב אף חנות אחרת כמו שאהבתי אותך.

התרומה הנהדרת של שמואל פלאטו שרון ז"ל לבילינסון

כשנה לפני שנפטר, הוא סיפר לי על מאמר בו נטען שהתבוננות ביצירות אמנות יכולה לזרז תהליך ההחלמה של חולים

שמואל פלאטו שרון ז"ל
צילום: אייל טואג

איש העסקים שמואל פלאטו שרון הלך לעולמו החודש. פגשתי אותו לפני כשנה במקרה ושוחחתי איתו על התרומה הנהדרת שתרם לבית החולים בילינסון ועד כמה הבן שלי אוהב את המקום הזה. אני מנצלת את ההזדמנות לספר למי שלא יודע על מוזיאון תולדות האמנות על שמו של שמואל פלאטו שרון. בעבר פלאטו שרון קרא מאמר שטען כי התבוננות ביצירות אמנות יכולה לזרז את תהליך ההחלמה של חולים ובעקבות כך תרם לבית החולים אוסף נפלא של רפרודוקציות של יצירות מופת נבחרות. רפרודוקציות של דגה, ואן גוך, סזאן, רוסו, מונה, טולוז לוטרק, ורמיר ועוד רבים אחרים. התמונות צוירו על ידי אמנים מוכרים בטכניקה המקורית ודומים מאוד למקור. תענוג להסתובב ולראות איחוד של גדולי האמנים במקום אחד. למוזיאון ישנו אתר אינטרנט שבו אפשר לקרוא (וגם לשמוע!) את הסיפורים מאחורי התמונות. יוזמה מדהימה! כתובת האתר: http://www.flattosharonart.com/

סטטוס לשבת: ההיא עם החולצת בטן? מסכנה

אבישי הגיע לחנות צומת ספרים בירקונים להיפרד מהעובדים. הוא רואה לקוחה לבושה בחולצת בטן וג'ינס קצרצר במיוחד.
אבישי: מסכנה. להורים שלה אין כסף לקנות לה בגדים במידה שלה?

הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו