חגורת גומי כדי להדק. המדור של ד"ר שלמה צדוק

אוכל, יהודים וראש השנה. מורה: "מה מאפיין את החגים היהודיים?". תלמיד: "שתמיד יש אויבים שרצו להשמיד אותנו, תמיד ניצחנו אותם ובסוף עושים חאפלה של אוכל…". בכללי יש בזה משהו אבל ראש השנה מסבך את העסק קצת, יען כי אף אחד לא רצה להשמידנו, לא ניצחנו את הרשעים אבל בסוף יש חאפלות מזון שרק מהשאריות אפשר להאכיל לא מעט רעבים ברחבי העולם.

ואפרופו אוכל. עשיתי חשבון: השנה נאכל 9 סעודות כדת וכדין. יעני, ללא נשנושי ביניים. בדרך כלל, הארוחות שלנו אינן כוללות ויכוחים ודיונים אבל כאשר מגיעים למאכלי העב"מ של סעודת ערב החג הראשון הדברים מסתבכים. כלומר, אוכלים מטעמים שלעולם אין קונצנזוס עליהם. למשל, מהו ה"קרא"?! אולי דלעת?! שמא קישוא?! או ריבת קישואים?! וכיצד אוכלימוהו: נא או מבושל?! ומה זה ה"כרתי" בדיוק? אולי שום או משהו ממשפחת הבצלים?! והאם "רוביא" משמעותה חילבא תימנית או פולים בסגנון עיראקי? ושמא זה סומסום?! ואיך בסוף נפתרות כל המחלוקות וכיצד יוצאים ידי חובת הברכה?! פשוט אוכלים הכל…

חולצה, מכנסיים ונעלי פוטין. אהבתי את ראש השנה כיוון שרק פעם בשנה קנו לנו בגדים חדשים. יעני, יד ראשונה. בדרך כלל מכנסי טרלין וחולצות דיולן חדשים. הטרלין הנ"ל היה סוג של בד אל קמט. והדיולן מהו? סוג של בד ניילוני שגרם לחולצה ליפול עליך כמו גלביה. הטרלין והדיולן באו עלינו בארבע מספרים גדולים מהמידה שלנו. כדי שיספיקו לשנה הבאה או להעביר לאחים. וקיבלנו גם חגורת גומי כדי שנוכל להדק מכנסים מספר 40 לגוף של ילד מספר 32. והמידה של החולצות?! אקסטרא לארג', ואנחנו בקושי היינו אקסטרא סמול. עם הבגדים קנו לנו נעלי "פוטין". נעליים חצי צבאיות בעובי של פח פלדה, כדי שנחליפם רק פעם בארבע שנים. הסוליה הייתה מחוברת במסמרי פלדה מספר 10 וכשהלכנו לבית הכנסת זה היה נשמע כאילו עדר סוסים פוסע ברחוב.

ענייני זמן. ראש השנה הוא לא סתם עוד מועד משעמם על לוח השנה העברי, אלא זאת יחידת זמן עם הרבה עומק וחשבון. אצל הדתיים זה זמן למחילות, לתשובה, לסליחות ובקשות מבורא העולם שיסדר אותנו בספר הנכון, ואצל החילוניים זה חתיכת זמן להסתכלות כללית על החיים, ובעיקר זה רגע להרהור בתובנה שהכי חשוב זה לסחוט את הזמן ככל שאפשר, כיוון שעדיין לא נולד האלוהים שיודע לעצור את הזמן.

יצירה הורסת ושמחה. אנחנו בשר ודם ויש ולפעמים ולא טוב לנו. גם לי. וכשחרא לי אני הולך למשורר הארגנטיני חורחה לואיס בורחס. הוא מסדר לי את הראש. בכל ראש השנה אני קורא את "רגעים", היצירה האלוהית שלו. קיראו אותה גם אתם, עם התיקונים וההתאמות שלי, ותמריאו לשנה חדשה:

"לו יכולתי לחיות את תשע"ז מחדש, הייתי משתדל לעשות יותר טעויות, לא הייתי מתעקש להיות מושלם, הייתי מחפש להיות יותר טיפש, הייתי פחות לוקח את החיים ברצינות, הייתי לוקח יותר סיכונים, הייתי טס יותר לניכר, הייתי מכיר עולם אחר, הייתי נוסע לפינגווינים, הייתי מתבונן יותר בשקיעות, מטפס יותר על הרים, שוחה בנהרות רבים יותר. הייתי אוכל יותר גלידה ופחות שעועית וירקות. הייתי משתדל שיהיו לי יותר בעיות אמיתיות ופחות מדומות הייתי יותר זועק והופך שולחנות, אבל הייתי יותר שותק כשצריך".

"השנה חייתי בטיפשות, כיוון שחייתי כל דקה בשיקול דעת, בזהירות ובשפיות, הייתי מאותם אנשים לא חושבים שלעולם לא הולכים לשום מקום ללא מד-חום ,ללא שקית חימום לרגליים, וללא מטרייה ומצנח".

הייתי הולך יותר יחף בחורף ועד סוף הסתיו והייתי מריח יותר פרחים וסרחונות, הייתי יותר צועק בשקט, הייתי עולה יותר על רכבת הרים ומשחק יותר עם ילדים. הייתי קורא פחות עיתונים ורואה פחות "הישרדות", הייתי יותר צוחק בקול ועל הכל, לא הייתי עושה את הפשע הנורא מכל: לא להיות מאושר.. לו השנה היתה באה לי שוב לפניי …אבל אתם יודעים , תחלוף עוד שנה ואני לא איישם כלום מהנ"ל.. כי זהו הטבע הטפשי של האדם, לחשוב שהחיים הם נצחיים".

מתנה קטנה. והרבה פעמים אני הולך למזמור של איתן מסורי ודוד חלפון. בואו איתי: "אלוהים נתן לך במתנה, דבר גדול, דבר נפלא, אלוהים נתן לך במתנה, את החיים על פני האדמה, נתן לך את הלילה והיום, אהבה תקווה וחלום, קיץ, חורף, סתיו, אביב, נשמה טובה להביט סביב".
"נתן לך שדות ירוקים, פרחים ועצים מלבלבים, נהרות, נחלים וימים, שמים, ירח, כוכבים, נתן לך חגים ושבתות, את ישראל ארץ האבות, ידיים וראש להגשים חלומות, נתן לך את כל הנפלאות, נתן לך דברים כל כך יפים, להביא לעולם ילדים, להאזין לשירים, לראות צבעים, הו, מה רבו מעשיך אלוהים".
"אלוהים, תן לי רק עוד מתנה, מתנה קטנה, אך נפלאה, תן לנו את השלום על פני האדמה, ואת השכל ליהנות מעולמך".

תהא שנת אושר ועושר חלומית לכל.