השבוע לפני 34 שנה התרחש אסון הבונים. האסון התרחש ב-11 ביוני 1985, כאשר רכבת נוסעים התנגשה באוטובוס שהוביל תלמידים מחטיבת הביניים ברנר לטיול שנתי ונתקע על המסילה. באסון נהרגו 22 בני אדם: 19 תלמידים, מחנכת הכיתה, נהגת האוטובוס ואם מלווה. הילדים ההרוגים למדו כולם בכיתה ז' 12 והיוו כמחצית מתלמידי הכיתה.
מי שהייתה מנהלת בית הספר באותה תקופה, היא דינה ילין, שלמרות השנים שחלפו עדיין מתקשה לדבר על האסון. "אני מדי שנה מגיעה לבית העלמין לאזכרה השנתית שהשנה יוצאת ב-25.6 וזה מאוד לא פשוט", היא אומרת בכאב גדול. "זה אירוע שלא יישכח. רק אתמול הייתי בגילוי מצבה של חברה טובה, שהיא לא רחוקה מהילדים. האתר בסגולה הפך לציון דרך במהלך השנים וזה מסוג האירועים שנחקקים בזיכרון לא דוהים עם השנים ולא נעשים קלים יותר. לא ניתן להשוות זאת לשום דבר אחר, זה אירוע חד פעמי שאין לו אח ורע".
ילין בקשר עם בוגרי המחזור ועם בוגרי המחזורים אחריו שמקפידים להגיע גם לאזכרה השנתית. עד השנה הקפידה להגיע גם לצעדה לזכר אסון הבונים שמקיימת עיריית פתח תקווה מידי שנה. "זה חוזר אלי כל הזמן, בכל אירוע שקורה עם ילדים וזה עולה לא רק בימי הזיכרון. אנחנו זוכרים אותם ונמשיך לזכור אותם".
היא מספרת שאחרי האסון הם התלבטו רבות איך להנציח את התלמידים שנהרגו בבית הספר ולבסוף הוחלט לקרוא לספריה על שמם, אחרי שקיבלו לכך את אישור ההורים. "היו כל מיני הצעות והוחלט שהספרייה זה המקום המתאים. עד היום, הספרנית עירית גרוס שעדיין נמצאת בבית הספר מאותה תקופה, משמרת את הנושא, עושה עבודת קודש ונמצאת בקשר תמידי עם ההורים".
ביום שישי ה-31.5 התקיימה צעדת פתח תקוה לציון 34 שנים לאסון הבונים. הצעדה מתקיימת מידי שנה באזור הירקון. בסיום התקיים טקס לזכר הנופלים.
מספר ימים לפני הצעדה, התקיים מפגש בבית הספר לתלמידי שכבת ז', על האסון. למפגש הגיעו ניצולים בוגרי מחזור ה' ונציגי המשפחות לספר לילדים על הכאב שמלווה אותם לאורך השנים, על החברים שאיבדו ועל הצורך להמשיך לספר את הסיפור הלאה. בין הנוכחים היו גם מאיה סורמלו בן ישראל, שהייתה אמורה להיות באוטובוס שנפגע, אך קיבלה עונש לעבור לאוטובוס אחר, ערן אגמון – אחיו של עודד ז"ל שנהרג בתאונה. במפגש נכחה גם ויטה ניפקר שכיום עובדת כספרנית בבית הספר ובאותה תקופה הייתה מורה. ויטה לא הייתה בטיול של שכבת ז', אלא בטיול אחר עם כיתתה בשכבת ח'. במפגש היא סיפרה לתלמידים איך קיבלה את הידיעה הראשונית כשהכל היה עדיין מעורפל.
עירית גרוס מציינת: "זה חלק מהמורשת שלנו, כמו הדברים הטובים, גם את הדברים הקשים צריך לשמר, לזכור ולכבד את הילדים והמשפחות. אני בקשר עם המשפחות. הבוקר הייתה משפחה שבאה להדליק נר, ותלמידה שהיא אחיינית של אייל שטי ז"ל שנהרג באסון, ממנה ביקשתי להדליק נר".
היום, יום שלישי, פתחו תלמידי החטיבה את הבוקר בשיחה על האסון. בכניסה לבית הספר הוצב שולחן עם תמונות, סיפורים ונרות נשמה על מנת להנציח את זכר ההרוגים באסון הנורא ולהמשיך לספר את הסיפור הלאה גם לדורות הבאים.
י
זוועה. זוכרת בדיוק איפה הייתי כששמעתי על האסון. כאילו היה אתמול.