"השיתוף הוא צוואה שמיטל השאירה לי"

מלי יזדי לא צריכה את היום הזה כדי לזכור את התאונה הקטלנית, בה נהרגה חברתה הטובה מיטל אהרונסון ז"ל, והיא עצמה נפצעה קשה. השבוע צוין ברחבי הארץ יום הזיכרון לנפגעי תאונות הדרכים. השבוע האחרון היה גם שבוע הבטיחות בדרכים. יזדי, תושבת העיר בת 38, לא צריכה יום מיוחד כדי לזכור.

אוקטובר 2008, השעה 03:00 בלילה. מלי ומיטל חוזרות מבילוי. מלי חגגה את יום הולדתה ה־29 ושתי החברות יצאו לבלות בתל אביב. האירוע הנורא קרה בשבריר שנייה. "יצאנו לחגוג יום הולדת, זה היה בין חמישי לשישי לפנות בוקר", משחזרת מלי השבוע. "בדרך חזרה הביתה הגענו למעבר החצייה. אני לא זוכרת את התאונה עצמה, אלא את שתי השניות של לפני. מיטל הלכה שני צעדים לפני ואני הלכתי מאחוריה. האור במעבר החצייה התחלף לירוק וירדנו למעבר החצייה. סובבתי את הראש וראיתי פנסים של ג'יפ, צעקתי למיטל, רצתי לכביש וניסיתי לדחוף אותה, להזיז אותה, ולצערי הרב לא הספקתי. מפה אני כבר לא זוכרת כלום. אומרים שהייתי בהכרה מלאה, אבל מהרגע הזה עד שהתעוררתי בבית החולים לאחר הניתוח היה לי בלאק" .

על פי כתב האישום, מספר דקות לפני התאונה, בשעה 3:00 לערך, יצאו שלום ימיני ושי סימון יחד עם נוסע נוסף בשם ויקטור לביא, שנהג ברכב מנמל בתל אביב. ביציאה מהנמל עצר את הרכב שוטר לבדיקת רמת אלכוהול. לביא ירד מהרכב כדי לערוך בדיקת שכרות וברח מהמקום. ימיני וסימון ירדו גם הם מהרכב, הסתודדו ביניהם והחליטו לברוח מהמקום, דבר שלבסוף לא קרה. השניים – שבאותה עת היו תחת השפעת משקאות משכרים – חזרו לרכב ומהשלב הזה לאורך המשפט, הדעות היו חלוקות מי ישב ליד ההגה.

העובדות היו שהרכב נסע במהירות גבוהה מן המותר, חצה את הצומת באור אדום ופגע במיטל אהרונסון ובמלי יזדי, שחצו באותה עת במעבר החצייה. למרות שידעו כי פגעו בהן, המשיכו השניים בנסיעה.

כך תואר האירוע בהכרעת הדין: "ביום 17.10.08 בשעה 03:15 לערך, נסע ג'יפ מסוג טויוטה לנד קרוזר בצבע שחור בנסיעה פרועה ברחוב אבן גבירול בתל אביב. באותה עת חצו שתי הולכות רגל, מיטל אהרונסון ז"ל וחברתה מלי יזדי, את מעבר החצייה בצומת הרחובות אבן גבירול וצייטלין, כאשר ברמזור בכיוון חצייתן, דלק אור ירוק. רכב הג'יפ פגע בשתיים תוך חציית רמזור אדום שדלק בכיוונו. כתוצאה מהפגיעה נפטרה מיטל אהרונסון ואילו מלי יזדי נפצעה קשות. הרכב לא נעצר במקום אלא נמלט בנסיעה מהירה ופרועה".

כאמור, אין חולק כי ברכב ישבו סימון וימיני. סימון נעצר ביום 18.10.08 וימיני הסגיר עצמו למשטרה יום לאחר מכן. הסוגיה המרכזית בה עסק בית המשפט המחוזי הייתה בשאלת זהותו של הנהג בעת הפגיעה. בסופו של יום הכריע בית המשפט בשאלה זו וקבע כי סימון הוא שנהג ברכב וימיני ישב לידו.

מלי יזדי. צילום זאב שטרן

לא מאשימה את עצמה

תשע שנים אחרי, מלי יזדי כבר לא מאשימה את עצמה, ומשתדלת לא להסתכל אחורה ובעיקר לבחור בחיים. "התאונה זה הדבר הכי נורא שקרא לי בחיים, כי איבדתי את מיטל, שהיא חלק ממני. מצד שני זה הפך אותי לאדם טוב יותר, שלם יותר, התחלתי ללמוד, לחיות את החיים ולפני התאונה ישנתי".

כשהתעוררה יזדי מהניתוח, השאלה הראשונה שהיא שאלה היית 'מה עם מיטל'. "מיטל הייתה בשבילי אחות, אחות שאני בחרתי וכששאלתי מה עם מיטל שיקרו לי ואמרו לי שהיא במצב קשה בבית חולים אחר", מספרת מלי. "הם לא רצו שאני אאבד את האחיזה בחיים ואמרו שהיא בבית חולים אחר כדי שלא אבקש לראות אותה. עמוק בפנים ידעתי שמיטל כבר לא איתנו. התאונה הייתה ביום שלישי וביום ראשון בבוקר הורידו אותי לניתוח, בדרך לניתוח שמעתי שתי נשים שאומרות 'זוהי המסכנה שהחברה שלה מתה' וככה נודע לי על מיטל. זה לא הפתיע אותי. מיטל הייתה כמו אחות. מהרגע הראשון ידעתי שהיא לא בחיים, אבל ניסיתי להיאחז באיזו תקווה".

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את האפליקציה לאנדרואיד

הורידו את האפליקציה לאייפון

עקבו אחר דף הפייסבוק של "מלאבס"

הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ של "מלאבס"

אחרי התאונה היא הובהלה לבית החולים עם שברים ברגליים, בברך, באגן, בחוליות בעמוד השדרה, בצלעות, בעצם הבריח בצד שמאל, בשורש כף יד ימין, עם דימום בראש ופגיעה קלה בכבד. מלי יזדי הייתה בבתי חולים במשך שנה וחודש. שנה וחודש שכללו אשפוזים באיכילוב ובתל השומר, שיקום, הידבקות בזיהום, ובעיקר קושי נפשי גדול. "לא רציתי להשתחרר מבית החולים, מבחינתי להשתחרר היה להמשיך בחיים ולא רציתי להמשיך בחיים בלי מיטל", היא אומרת. "בשבתות ובחגים כאשר שיחררו אותי הביתה, לא הסכמתי לצאת. יצאתי לאכול וחזרתי לישון בבית החולים. כשהשתחררתי, הרגשתי שזורקים אותי. בדיעבד לשמחתי באמת זרקו אותי ואחרי השחרור התחיל שיקום נפשי ופיזיולוגי, טיפול שממשיך עד היום".

לאחר שהשתחררה היא עברה להתגורר עם הוריה, אבל אחרי תקופה קצרה עברה להתגורר לבד, יחד עם הכלב שלה. היא קיבלה עזרה של כמה שעות ביום. "באותה תקופה הייתי שבורה, בעיקר נפשית, בשנתיים וחצי הראשונות עד שנגמר המשפט הייתי שבר כלי, עברתי טיפולים פסיכולוגיים כל הזמן, אבל זה כמו אלכוהוליסט, עד שהוא לא מודה שיש לו בעיה שום דבר לא יכול לעזור. כשהסתיים המשפט בבית המשפט העליון, הלכתי לישון אצל סבתא שהתגוררה בירושלים, התעוררתי אחרי שלוש שעות ואמרתי לעצמי שעד כאן, עשיתי מה שאני יכולה ומעכשיו אני צריכה להמשיך הלאה. השנתיים האלו היו מאוד קשות, סבלתי בהן מפוסט טראומה. אני זוכרת שיום אחד יצאתי מהשיקום לנחם אבלים עם חברים ובדרך חזרה עצרנו לאכול בהרצליה. היה חושך ובאתי לחצות מעבר חצייה וסנוור אותי ג'יפ. קפאתי במקום. כל פעם שהייתי צריכה לעבור מעברי חצייה, כל הגוף שלי היה הופך למכווץ וכל סיטואציה החזירה אותי לאותו מעבר חצייה. סתם פנסים שמסנוורים בלילה, הייתי יכולה להרגיש על הגוף את הצריבה של הפנס".

איך הרגשת במהלך המשפט, ובעיקר במתן פסק הדין?
"היה לי מאוד קשה. מבחינתי כל עונש שהם יקבלו לא יחזיר את מיטל ואני לא אעמוד על הרגליים. אחד המשפטים שאני נוהגת לומר בהרצאות זה שמבחינתי אדם שעולה על ההגה שיכור זה אדם עם כוונה לרצח וכך גם החוק צריך להתייחס אליו. באותו רגע של הכרעת הדין היה לי מאוד קשה, אבל החלטתי אחרי שהמשפט נגמר להפסיק להתעסק בהם. מה שהיה לפני כן זה שכל היום הייתי מתעסקת בהם ולא דואגת לחיים שלי, הייתי אומרת שהם בבית ואני בבית החולים והמוח שלי היה עסוק במה הם עושים ולא במה אני צריכה לעשות. החלטתי לשחרר. לפני שש שנים וחצי גם חזרתי בתשובה. זה התחיל בלשמור שבת כהודיה והתאהבתי בשבת ונשארתי שם".

מלי יזדי. צילום זאב שטרן

לספר את הסיפור

אחרי שהמשפט הסתיים, החליטה יזדי להתנדב באור ירוק, על מנת להעביר את הסיפור שלה הלאה. "הפסיכולוגית שלי נתנה לי טלפון של טיפול בחשיפה ממושכת, טיפול בפוסט טראומה, שהטיפול עצמו הוא חוויה מאוד קשה. במשך הטיפול הייתי יושבת במשך חצי שעה או ארבעים דקות בעיניים עצומות ומשחזרת את התאונה בלשון הווה, כאילו זה קורה עכשיו. אני מדברת למיטל וזה היה ממש לחיות את זה כל פעם מחדש. במשך ששת הטיפולים הראשונים, ניסיתי כל פעם להציל את מיטל מחדש. המוח יודע שזה בלתי אפשרי, אבל כל כך חייתי את הרגעים וניסיתי. אחת מפריצות הדרך בטיפול שלי הייתה כשהבנתי שאני לא יכולה להציל את מיטל ואני צריכה לשחרר אותה. הטיפול נתן לי לראות הרבה דברים, הבנתי דרכו שאני אדם חדש, כי במשך שנתיים וחצי האשמתי את עצמי בכך שלא הצלחתי להציל אותה. בטיפול הבנתי שפעלתי מתוך עוצמה וחוזק, אני רצתי אליה וקפצתי לתוך הרכב וגיליתי על עצמי הרבה מאוד דברים, שהיו בי ולא ידעתי לפני, כמו החוזקה והעוצמות".

במשך שבע שנים וחצי יזדי לא עבדה. לפני שנה וחצי מצאה כוח והתחילה לעבוד, לאורך השנים היא התנדבה בעמותת אור ירוק ולפני שנה התחילה לרקוד בלהקת הורה גלגלים של בית החולים. "זכיתי לרקוד גם בהר הרצל ביום העצמאות, עם להקה אחרת וצחקתי בהסעה ואמרתי שאם לא הייתי נדרסת לא הייתי מגיעה להר", אומרת מלי.

היא מתניידת במרבית שעות היום בכסא גלגלים וכשיש מרחקים קצרים, היא נעזרת בקביים. "הרופאים אומרים שמבחינה בריאותית יש נזק בלתי הפיך, רוב הבעיות שלי זה ברגלים, בעיות אורתופדיות ואני אצטרך לעשות עוד מספר ניתוחים", היא מספרת.

היום את עדיין חולמת על התאונה או חושבת עליה?
"אני חוזרת למקרה רק בהרצאות ואם יש איזו סיטואציה בחיי היום יום שיכולה להחזיר אותי לשם, כמו שלפני תקופה כמעט ונדרסתי וקפאתי במקום. הטיפול שעברתי הציף את הזיכרון, על מנת שאני אפתח את אלבום הזיכרונות מתי שאני רוצה ולא מתי שבא לו. לפני ארבע שנים הוצאתי רישיון חדש ואני נוהגת עם היד".

ולמה החלטת להתנדב באור ירוק, לשתף בסיפור שלך?
"השיתוף הוא מתוך החוויה האישית שלי והרצון למנוע מקרים דומים בעתיד. אני רואה בכך צוואה שמיטל השאירה לי, שאם אצליח למנוע אפילו תאונה אחת, הצלחתי. זה מבחינתי סוג של החלמה, שאני מסתכלת איפה הייתי אז ואיפה אני היום. זה לא פשוט, כי בהרצאות אני כל הזמן חוזרת לסיפור. בנוסף אני מתנדבת גם בפרויקט קהילה נגישה של עיריית פתח תקוה ולאחרונה התחלנו להעביר ימי הנגשה שזו חוויה מעצימה. אנחנו מצליחים להעביר לאנשים את החשיבות של ההנגשה, לא רק את החלק הפיזי או זה של והמדרכה, אלא גם את השירות והאנשים".

את בקשר עם ההורים של מיטל?
"כן בטח. בחגים אני מתקשרת לשאול מה שלומם ולהגיד חג שמח ואנחנו נפגשים באזכרות. אמא שלה אמרה לי שכל דבר שאני רוצה אני מוזמנת לפנות, אבל אני יודעת שבכל פעם שהם רואים אותי הם רואים את מיטל".

מה החלום שלך?
"לאחרונה התחלתי ללמוד הדרכת אומנות משקמת בבית איזי שפירא ברעננה. החלום שלי הוא לגרום לאנשים שיבינו שאם הם עוברים טראומה מסוימת בחיים, זה לא אומר שזה סוף העולם, זה רק מתחיל. לי יצירה ואמנות מאוד עזרו. אני רוצה שאנשים יבינו שכשנסגרת דלת נפתחת דלת מאוד גדולה וצריך לחפש אותה כי בדרך כלל גם כשאנחנו רואים אותה אנחנו מתעלמים. וכמובן אני רוצה למצוא זוגיות, דבר שבמצבי הוא לא קל, כי אנשים מסתכלים בדרך כלל על המראה החיצוני. ויותר מכל אני רוצה להיות אמא".