משפחה כארז: כבר יותר משלושה חודשים שעשרות אלפי תושבי הדרום והצפון מפונים מבתיהם ומתגוררים במלונות ברחבי הארץ, אבל מתברר שיש כאלו שהחליטו לבחור בדרך אחרת. כזאת היא משפחת צעירי מקיבוץ ארז, שנמלטה באותה שבת שחורה להרצליה ומאז היא מתגוררת בדירה ששכרה בעיר מהשרון. ומי יודע, ייתכן שהזמני אף יהפוך לקבוע.
דיאנה (38) נשואה ליוני (42), בן הקיבוץ, ולזוג שני ילדים: יולי בת 10, תלמידת כיתה ה' ויותי בן 6, תלמיד כיתה א'. דיאנה עבדה בקיבוץ בחינוך הבלתי פורמלי ויוני כאיש אחזקה באחד מהמפעלים באזור.
כמו כל תושבי העוטף, גם השבת השחורה של משפחת צעירי, המתגוררת בקיבוץ שמרוחק 700 מטר מהגדר עם עזה, החלה בשעה 6:30 לקול אזעקת צבע אדום. "כבר באותם רגעים הקולות לא היו אותו דבר", משחזרת דיאנה את אותם רגעי אימה וממשיכה: "שמענו קולות ירי והבנו שיש חדירה. אמרו לנו להישאר בממ"ד ולכבות את האור. אני גרה שם 13 שנים וחיינו תמיד בתחושת ביטחון גבוהה מאוד. חיכינו שהצבא יגיע והשעות עברו, אבל זה לא קרה".
למזלם של תושבי קיבוץ ארז, כיתת הכוננות הצליחה למנוע את כניסתם של 20 מחבלים שהגיעו עד שער הקיבוץ. למרבה הצער אחד מחברי הכיתה נהרג בקרב מול המחבלים. ארבעה חברי כיתת הכוננות של הקיבוץ נפצעו בקרב שבלם את המחבלים אשר ניסו לחדור אל הקיבוץ. כך למעשה נמנעו בקיבוץ אותם מראות זוועה שראינו בקיבוצים אחרים. "הם ממש הגנו על השער בשני אירועי חדירה ובזכות חברי כיתת הכוננות, בראשותה של שגית לוי, תושבי הקיבוץ לא נפגעו ורק שני מבנים נפגעו", אומרת דיאנה. "היה לנו מזל גדול מאוד. תמיד חששנו שהם יבואו אבל לא יכולנו לתאר שזה ייגמר ככה".
לאחר שהבינו שניתן לצאת החוצה, לקחו דיאנה ויוני את שני ילדיהם ויצאו בשעה 18:30 עם רכבם לכיוון צפון, למשפחה בהרצליה, אצלה התארחו במשך כחודש. לאחר מכן החליטה המשפחה להישאר בהרצליה, בעוד ששאר חברי הקיבוץ נמצאים במלון במצפה רמון. הם השתמשו בכספים להם הם זכאים מהמדינה כדי לשכור דירה בשכונת הרצליה הירוקה, ומאז חייהם השתנו מקצה וקצה.
דיאנה, שהשתלבה כסייעת בבית הספר היסודי יצחק שמיר בגליל ים, מספרת על המעבר בעיר הגדולה: "הכנסנו את הילדים לבית ספר אלון שקלט אותם בצורה מדהימה. כל החוגים והצהרון משולמים על ידי העירייה שדואגת לנו ברוחב לב בצורה יוצאת דופן, כמו גם קהילת גליל ים, בית ספר אלון וקהילת הרצליה הירוקה. אנחנו בין המשפחות היחידות בקיבוץ שהחליטו לא להתפנות כקהילה".
מדוע למעשה?
"יש משהו בהרצליה שהחיים פה ממשיכים כביכול כרגיל. הרגיש לנו בריא יותר לעצמנו, תחושת הביטחון והמסוגלות שלנו למקום שהוא שקט ובלתי תלוי ואין כמעט אזעקות. יש לנו פה משפחה תומכת ומבחינתנו זאת הייתה ההחלטה הטובה ביותר. העבודה שלי בבית הספר היא לא משהו שעשיתי לפני אבל זה טוב בשבילי כדי לא לשקוע. לקחנו את האחריות מהמדינה לידיים שלנו. יש בזה סיכון אבל יש בזה גם סיכוי. לקחנו את המשבר הגדול בתור הזדמנות ויצרנו מציאות טובה עבורנו".
עד כדי כך שאתם שוקלים להישאר לגור בהרצליה?
"עד כדי כך שהחזרה שלנו לקיבוץ זה כבר משהו לא בטוח בכלל. צריך להבין שכל תחושת הביטחון שהייתה לנו כבר לא קיימת בכלל. אנחנו לא יודעים עדיין אם אנחנו נשארים בהרצליה או חוזרים לקיבוץ. אנחנו עדיין בחוסר וודאות ולא פוסלים להישאר לגור בהרצליה באופן קבוע".
מה יגרום לכם בכל זאת לחזור לקיבוץ?
"לדעת שהם פשוט לא יהיו שם. עבדו אצלנו עזתים, אירחנו אותם ברוחב לב ונתנו להם מתנות, פירות, בגדים. זהו, אני סיימתי איתם. לא מאמינה להם ולשום מילה שלהם. אנשים שעבדו בנתיב העשרה, המושב הסמוך אלינו, ממש השתתפו בטבח. אנחנו לא רוצים לחזור למציאות של בטונדות וצבע אדום".
יש ודאי געגועים לאנשים מהקיבוץ.
"בטח. נסענו לבקר אותם במצפה רמון, אבל עם המון זהירות כי זה מאוד כואב. הילדים שואלים למה אנחנו לא שם ולא איתם. זאת החלטה לא פשוטה. אנחנו בין המשפחות היחידות עם ילדים שעברו למרכז. שבוע אחרי השבת ההיא, הילדים שלנו כבר למדו בבית ספר אלון. זה לא היה פשוט עבורם לעזוב את החברים וזה הצריך מאיתנו עבודה קשה בתור הורים. לייצר להם גיבושים ומפגשים עם ילדים, לדבר עם המנהלת, המורות והיועצת בבית הספר. עבדנו בלהתחיל את החיים מההתחלה".
איפה הקשיים בהרצליה?
"השיר 'סתלבט בקיבוץ בחצי מחיר' זה תיאור של החיים שלנו בדיוק. בקיבוץ לא צריך לעבוד קשה כדי לחיות ברווחה. יש לנו בקיבוץ בית על שטח של חצי דונם שעלה מיליון שקל שזה מחיר של חדר אחד בהרצליה, כך שאנחנו מנסים להסתגל למציאות הזאת. מצד שני, הרצליה מאוד טובה לנו. היא כאילו עיר רועשת אבל יש פה שקט מבפנים. יש כאן אנשים שעוטפים אותך. בגלל שאנחנו מגיעים מרקע שונה, זה מייצר קירבה ומעניין אותם. משהו אחר כזה. חשוב לי לסיים את הריאיון במשהו אופטימי. במוות שלהם הם ציוו לנו את החיים. כל משבר קשה, ככל שיהיה, הוא הזדמנות".
תגובות