היום, יותר מתמיד, אני גאה להיות אוהד הפועל פתח תקוה | הטור של אורי קידר

לעיתים רחוקות העולם, החיים והכדורגל מסדרים לנו משחק שאפשר רק לנצח בו. שהתוצאה, צפויה יותר או פחות, היא רק חלק מהסיפור. כזה היה משחקה של הפועל פתח תקוה אמש באצטדיון בחיפה מול מכבי חיפה. הסבר מפורט בהמשך.

משחק חוץ מול מכבי חיפה זאת עדיין המשימה הקשה ביותר שמוטלת על כל קבוצה ישראלית באשר היא, גם אם היציעים לא גועשים ב-28 אלף אוהדים מקומיים (וחשוב לזכור – גם בלי הדחיפה המשמעותית שיודעים גם 2,000 אוהדי הפועל לתת בתוך ההמון הירוק). זאת הופכת משימה כמעט בלתי אפשרית כשדבר המשחק נודע רק שלושה ימים קודם לשריקת הפתיחה, בזמן שהפועל עסוקה בהכנות קדחתניות למשחק ביתי מול יריבה שקולה לה דוגמת בית"ר ירושלים. זה לא סתם שינוי דיסק, או הפיכת תקליט כמו שאוהבים פרשנים צבאיים ללהג בימים אלה. זה ברמת של הפיכה משטרית. ההרכב שונה, המערך שונה, הטקטיקה הפוכה לגמרי.

הפועל עלתה לשחק ולפחות במחצית הראשונה נראה שהמאמן עופר טסלפפה טרם הפיק את הלקחים מהמשחקים בבלומפילד מול מכבי תל אביב ובנתניה – אין תוחלת להסתגרות טוטאלית שלא כוללת ניסיונות ללחוץ מדי פעם, להניע קצת כדור ולנסות לצאת קדימה. אי אפשר להתגונן 90 דקות מול קבוצות אימתניות כמו מכבי חיפה. בין אם בטעות הגנתית ובין אם בהברקה נוסח הפעולה של עילאי חג'ג', המערך ייפרץ.

המחצית הראשונה נראתה פשוט לא כוחות. הפועל סיכנה את השער של כיוף פעם אחת, אבל בשאר הזמן התגוננה ולא בצורה חכמה במיוחד. די לראות את פיירו מנער את הבלמים של הפועל במה שהזכיר מאבקים בין הבת הבכורה שלי (3.5) ואחותה הקטנה (1.5) כדי להבין את הפערים הקיימים גם כשהפועל לא מסירה חלודה של חודש וחצי מנוחה ועם הרכב מאולתר.

קבוצות שמסתגרות, ידוע שנוח יותר להפתיע אותן דרך האגפים. בהפועל, שרוב דקותיה עד כה העונה עברו עליה במגננה, סופגים פעם אחרי פעם מהמרכז וטסלפפה חייב למצוא את הפתרון לבור שנוצר בין מרכז ההגנה לקישור האחורי, אחרת גם משחקים שלפחות על הנייר נראים נוחים יותר, כמו אלה שצופן לנו לוח המשחקים בתקופה הקרובה, יסתבכו לנו מהר מאוד.

במחצית השנייה ראינו את הפועל אחרת, מנצלת את התרדמה שנפלה על חיפה ועם קצת יותר חדות, מזל ואיזו שריקה ידידותית של השופט גרינפלד, אפשר היה לצאת גם עם נקודה. אז אי אפשר לשחק ככה 90 דקות בסמי עופר, אבל לא צריך להיקלע לפיגור כפול כדי להתחיל.

רצף האירועים הבלתי נתפס דחק מעט הצידה את התנהלותה של הפועל בימים האחרונים. על רקע התנהגותם היבבנית והצבועה של כמה מקבוצות ליגת העל, בלטה מאוד לטובה הדרך המכבדת והמכובדת בה בחרו אנשי המועדון מאז עלתה על הפרק האפשרות שהקבוצה תשחק כבר במוצ"ש בחיפה.

הפועל בחרה לנהוג בדרך הממלכתית כפי שבאה לידי ביטוי בדבריו של המאמן עופר טסלפפה במסיבת העיתונאים ערב המשחק – "ביקשו מאיתנו לשחק, אז שיחקנו". בלי תירוצים, בלי להתבכיין מול כל מיקרופון פנוי, בלי הודעות קורעות לב לתקשורת. תירוצים, ואפילו אובייקטיביים, היו להפועל למכביר. שני זרים משמעותיים בחרו שלא לשוב ארצה, כשהסיפור של בואטנג, לו הפועל ממתינה כבר שלושה חודשים, מבאס במיוחד. ג'ימי אלכסיס, שהיה כמדומני מראשוני הזרים ששבו ארצה, היה זכאי להערכה קצת יותר משמעותית מבית הדין של ההתאחדות, שבחר לקצר את עונשו במשחק אחד בלבד.

טיעונים מדוע זה כלל לא סביר לקיים משחק בהתראה כל כך קצרה היו כאמור רבים, אולם הפועל בחרה לנהוג אחרת. כמו שבחרה לעשות בשלהי העונה שעברה, כשרגע לפני המשחק המכריע מול עירוני טבריה, יריבתה עסקה ללא הפסקה בשאלת שיתופו של ג'ימי אלכסיס, גם הפעם הפועל שותקת ומתמקדת בכדורגל.

הצביעות של ראשי הקבוצות שיצאו למסע כנגד חזרתו של הכדורגל לארץ זועקת לשמיים. ה-25/11 נקבע כבר לפני ימים רבים כמועד חזרתה של הליגה וכל הקבוצות נאלצו להתמודד עם אותן בעיות של זרים שנמלטו ומיאנו לשוב, עם היציעים הריקים ועם אווירה קשה בארץ.

לבי נצבט בקרבו כשאני חושב על מ.ס. אשדוד והפועל חדרה שייאלצו לשוב ולשחק ללא העידוד המאסיבי של רבבות האוהדים המלווים אותן לכל מקום בארץ. גם דאגתם לכך שהחיילים הלוחמים בעזה והמפונים מהעוטף והצפון לא יוכלו לצפות במשחקים היא לא יותר מזיוף שנועד להביא לדחייה נוספת של הליגה, כל קבוצה וטעמיה שלה. הלא גם כך רבים ממשחקי הליגה מועברים לימי חול, מה שמונע באופן קטגורי מחיילים ביחידות לוחמות לצפות במשחקי קבוצתם ואז קולם של ראשי הקבוצות לא נשמע. ואם לרווחתם של המפונים היקרים מופנית דאגתם, יכלו לדאוג כי במלונות וכפרי האירוח בהם הם שוהים יצפו במשחקי הליגה בחינם.

אפשר וצריך להעריך הרבה יותר את תגובתה של הפועל, שהוקרבה קורבן על מזבחה של המנהלת שביקשה להימנע מעימות חזיתי עם בית"ר וחברותיה למאבק המגוחך. היום, יותר מתמיד, אני גאה להיות אוהד הפועל פתח-תקוה.

המועדון המפואר הזה הפך לקטן, מבולבל ועם עננה מוסרית לא קטנה

מכיוון שגם כשאנחנו מנסים לעסוק רק בכדורגל, אנחנו לא יכולים לעסוק רק במשחק עצמו, עלתה גם פרשה חדשה לשולחן הפרשיות של הכדורגל הישראלי בצל המלחמה. הפעם על הכוונת – כמה מהשחקנים הזרים של מכבי חיפה שנמנעו מלאחוז בשלט התמיכה בחטופים, כפי שעשו חבריהם לקבוצה וכל שחקני הפועל, בלי יוצאים מן הכלל. בהם, אגב, גם פורצ'ן באסי שהגיע אלינו מניגריה, מדינה שסועת מלחמות בין נוצרים ומוסלמים. למה זה חשוב? מיד תבינו. אגב, מהר מאוד פוליטיקאים פופוליסטים מיהרו לרכב על הגל והשר איתמר בן גביר מיהר לדרוש את שלילת אזרחותו של דניאל סונגרן. אם ימשיך בן גביר בקצב הנוכחי, לא בטוח שיישארו פה מי שאזרחותם לא נשללה. ח"כ חנוך מילביצקי מהליכוד קרא להדיח מהנבחרת את ענאן חלאיילי שדווקא לא היסס והחזיק בשלט.

בתגובה שהוציאו, ביקשו במכבי חיפה להנמיך את הלהבות והסבירו (ובצדק) כי אם השחקנים בחרו לשוב ארצה, לענוד סרט שחור וללבוש את המדים עליהם הוטבע דגל ישראל, זה כבר מעיד על כוונותיהם ואמונתם. הזרים, נטען, גם עוסקים בין השאר בצילום סרטוני הרמת מוראל לחיילים, ילדים מהעוטף וכו'. עד כאן, הסבר סביר למדי.

אולם בחיפה בחרו להוסיף ולהכביר מילים על כך שהזרים מגיעים ממדינות עם קהילה מוסלמית ו/או פרו פלסטינית גדולה וכי אם היו אוחזים בשלט, חיי משפחותיהם היו בסכנה. הבנתם? את הסרט השחור, דגל ישראל על החולצה ועצם החזרה לארץ בזמן מלחמה יחליקו להם כוחות הרשע במדינות המוצא שלהם, אבל על אחיזה רפה בשלט עם מסר כל כך מובן מאליו, על זה כבר יוצאו נגדם פסקי הלכה והם יועלו על המוקד. אגב, אחד השחקנים שנמנעו מאחיזה בשלט היה החלוץ מהאיטי פרנצדו פיירו. חיפוש קל בויקיפדיה לא מצליח לאתר ולו מוסלמי אחד שמתגורר במדינה הקריבית. חברו לנבחרת, ג'ימי אלכסיס, הניף בגאון שלט דומה אחרי אחד ממשחקי האימון האחרונים של הפועל.

מכבי חיפה אהבה להציג עצמה בעבר כמועדון עם ערכים נעלים. המרדף האובססיבי אחרי השבת כתר האליפות למועדון סימא את עיני ראשיו כשמיהרו להחזיר את עומר אצילי אחרי שהודר מהארץ בשל פרשת הקטינות. כעת, מתוך כוונות טובות אולי, הם הסתבכו בתגובה שמוציאה את המועדון המפואר הזה קטן, מבולבל ועם עננה מוסרית לא קטנה שמרחפת מעל ראשו.

רק שיחזרו כבר הביתה, יותר מזה אנחנו לא צריכים

שמעתי קולות רבים המדברים נגד חזרתה של הליגה משלל סיבות. אני לא מפקפק באותם קולות, המגיעים מאוהדים אמיתיים ומסורים, שהם גם אזרחים כואבים במדינה שספגה את המכה הקשה ביותר בתולדותיה. אני לא רוצה להשתמש בקלישאות בומבסטיות, כמו אלה ששמעתי פה ושם. זה לא יהיה הניצחון שלנו על חמאס. יחיא סינוואר לא יישב מבוהל בבונקר שלו, יראה שמכבי חיפה והפועל פ"ת עלו לשחק ויחליט לפרק את הארגון מנשקו ולשחרר את כל החטופים. הניצחון היחיד יהיה חזרתם של כל החטופים הביתה ומיטוט שלטון הטרור בעזה. אם אפשר לדבר על ניצחון אחרי שקברנו ואנחנו מוסיפים לקבור למעלה מ-1400 מיקירינו.

חיילי צה"ל, שמנהלים כל העת קרבות גבורה בתוך הרצועה, לא עושים זאת כדי שמדינת ישראל תשרוד. התמודדנו כבר עם אויבים קשים מהחמאס. החיילים נלחמים כדי שנחיה פה חיים נורמליים. וחיים נורמליים זה גם ללכת לתיאטרון ולקולנוע (שכבר פועלים) וכן, גם לשחק כדורגל.

יותר מזה, אנחנו לא צריכים לחזור לשחק כדורגל כדי להוכיח משהו לאויבנו. לעצמנו אנחנו צריכים להזכיר שבסוף, אחרי כל החושך והכאב, יש גם מחר ומחרתיים. לפעמים, כשכל כך קשה להמשיך, צריך להכריח את עצמנו לעשות זאת, עם כל הקושי.

רק שיחזרו כבר הביתה. יותר מזה אנחנו לא צריכים.