"עוד מעט אגיע, תחכה לי". חוה ברק כותבת לנכדה, תומר ז"ל, שנהרג בקרבות בדרום

מכתב לתומר
ילד שלנו גיבור, לוחם.

ביום שלישי קמנו מהשבעה. שבעה ימים בהם הגיעו המונים. משפחה, חברים, חברים של ההורים, שרון ואיתי, וכמובן של טל אחיך עוד מעט בן 18.

קמנו, עלינו לראות את הגבעה מתחתיה אתה שוכב מכוסה. מעניין, הפרחים עדיין פורחים, כאילו מחכים שמישהו יבוא וירים אותם.

זה לא נתפס ולא הוגן. הורים לא צריכים לקבור ילד, וסבתא וסבא לא אמורים לקבור נכד.

שבת בבוקר לעולם לא תהיה אצלנו יותר אותה שבת. מאז שנלחמת ונפלת גיבור שלנו, שעות חלפו עד יום ראשון בלילה כשהגיעו "המבשרים".

מה עבר עליך ילד? מה ראית גיבור שלי? האם כאב לך? האם המפלצות הכאיבו לך? כל כך רוצה לדעת. נפלת בקרב כגיבור לוחם. בשבילנו אתה תמיד תהיה תומר הגיבור. איך אפשר להיפרד מעלם חמודות שעוד לא חגג יום הולדת 21 !?.

תומר ברק כנער צעיר וסבתו חוה ברק

כמה אהבת את החיים, והחיים דווקא כן אהבו אותך עד שהגיעו המרצחים. רצית להיות רק לוחם, הכי לוחם, לתרום ולשרת את המדינה. עברת גיבוש לסיירת מטכ"ל, ביום השלישי נפלת. אמרו שתומר נפל בגיבוש ואני בינינו שמחתי. דחית את הצבא כדי להתגייס למכינה, להגיע הכי הכי לצבא. כשסיימת את מסע הכומתה שלך המ"פ העניק לך את הכומתה שלו, כי הצטיינת. ומכאן לא חשבתי שיאונה לך כל רע. לא חלמתי שאצטרך להיפרד ממך כל כך מוקדם. נכון זה לא פייר שאני "גונבת" את האבל לטובתי, אבל אתה עדיין ילד ואני סבתא שלא מסוגלת להיפרד. נשארו לי כל כך הרבה זיכרונות מהלידה שלך, מהגדילה מינקות לבגרות.

אז איך ממשיכים מכאן? איך תומכים בכולם גיבור שלי? אהבת את הפועל ירושלים, נדבקת בחיידק מהוריך. אני גדלתי בבית של הפועל פתח תקווה והיה לי ברור שאם כבר
ספורט אז הפועל. בבית שגדלת בו הוריך היו תמיד אתכם, לוקחים ומגיעים לכל הופעה, לכל מופע של מוסיקה מהארץ והעולם. יש סרטון שלך בהופעה של קנדריק למאר בברלין, אתה רוקד ונהנה, ויש עוד. הוריך תכננו לך עוד ועוד.

תומריקו שלי. לא מסוגלת לחשוב שאתה כבר לא איתנו, שאתה שוכב שם בסגולה בחלקה הצבאית ואני לא ארגיש יותר את היד המלטפת שלך. היית איש הכושר, גם כשמגיע כשמגיע לחופש רץ ומתאמן. וכל יד שלך הייתה לפחות שתיים שלי. לא ארגיש יותר את היד העוצמתית והמלטפת שלך, לא אכין לך יותר את המטעמים שאתה אוהב. לא תחבק אותי. זה לא הגיוני ולא הוגן בעליל.

נולדת ב-27.1 ממש מתנה לסבא דוד, ועכשיו המתנה שלו איננה. כולנו מרוסקים אבל נעשה הכל לתמוך באמא שרון באבא איתי ובטל אחיך. הסיפורים והתמונות שאנחנו שומעים ומקבלים מהחברות והחברים במכינה מדהימים ומרגשים. מספרים לנו עליך, כמה הומור, כמה מצחיק ושנון היית. ידענו, אבל לא עד כמה.

זו לא קלישאה לומר עד כמה חכם ויפה וטוב ומצחיק ואוהב ואהוב. והיית גם גיבור, לוחם גולני בגדוד 13. אני מחכה שאתעורר מהחלום הרע הזה. הדפיקה שלך על דלת ביתנו הפכה באחת לדפיקה של סיוט. מחייל הפכת לחלל.

אנחנו לא נפרדים תומריקו שלי, עוד מעט אגיע, תחכה לי. ובחייאת, ביידן נסע והסתיו כבר בפתח, אז שים עליך עוד זר אחד או שניים כי קר שם בחוץ.

אוהבת עד אין קץ,

עד שניפגש

סבתוש.