מאז פרצה בסערה "נטפליקס" למסכי הטלוויזיה החכמים בארצנו, מנסים רבים למצוא את הרעיון הלוהט הבא שיקלע לטעם ולסגנון הייחודי של ענקית הסטרימינג הבינלאומית. כאוהד כדורגל וספורט חטאתי גם אני בשיגעון גדלות מסוג זה, שהחל אי שם בימי סגר הקורונה הראשון, כשהוחשכו מגרשי הכדורגל ברחבי העולם.
הסדרה על קבוצת הכדורגל האנגלית סנדרלנד היוותה עבורי מפלט באותם ימים מורכבים (ואם אהיה כן לחלוטין, גם הריאליטי "חתונה ממבט ראשון" סיפק לי אסקפיזם טהור), אבל בעיקר הייתה שם כדי להדהד במוחי תזכורת לימים שפויים יותר (עד כמה שבמדינה ובהפועל פ"ת, שתכף תיכנס לסיפור, יש דבר כזה "ימים שפויים") ולתחושות מוכרות שנראו פתאום רחוקות.
הפועל הייתה אז לקראת סופה של עונה די מדכדכת במרכז טבלת הלאומית, עונה ראשונה ומלאה תחת בעלות עמותת "הכחולה" ורגע לפני עונת שפל היסטורית שהסתיימה בירידה לליגה א'.
כמו סנדרלנד, גם הפועל קיוותה לתקומה מחודשת וחזרה לימים יפים ומצאה עצמה רצה ריצת אמוק לעבר הקיר.
התפאורה של אוהדי הפועל נגד בני יהודה, צילום סער כרמלי הפועל פתח תקוה
כמו הפועל, גם סנדרלנד הצליחה לשמור על רוחה ותקומתה בזכות כמה מאות או אלפים במקרה האנגלי שידעו לבלוע את העלבון, להמשיך בדרך ולהגיע אל הישועה. סנדרלנד קיוותה לחזור לפרמייר ליג במהרה, אך במקום זאת מצאה עצמה יורדת לליגה השלישית. מאז הספיקה לשוב לליגת המשנה וממש בימים האלה היא נאבקת במשחקי הפלייאוף על החזרה לקדמת הבמה האנגלית.
והפועל? אתם כבר יודעים וסביר להניח שעדיין חוגגים.
סיפור האגדה שלנו ממשיך ורוקם עור וגידים לנגד עינינו. סיפור ששווה לפחות כתבה ב"אולפן שישי", אם לא סרט או סדרה מרגשת בכאן 11. אני יודע שנעשה ניסיון לתעד את ההתעוררות המופלאה של המועדון, רעיון שבינתיים נגנז, אבל מפיק שירים את הכפפה לא יתאכזב.
כל סטודנט לקולנוע תיעודי לומד כבר בשנתו הראשונה שלפני הכל, סרט דוקו מוצלח ומצליח צריך להביא סיפור אנושי טוב וחזק. ועוד קודם להיותה של העונה הזאת (ואולי גם קודמותיה) סיפור הצלחה ספורטיבי ומקצועי, זה סיפור אנושי נפלא, על אנשים עם חלום, חזון ואהבה שהכזיבו ושברו את ליבם, אבל כמו פנקס הקטן מהשיר של ששי קשת, לא חדלו מלעמוד לצידה של הוד מעלתה. בניגוד לשיר, אותה חבורה מופלאה הביאה את הקבוצה, בינתיים, לחוף מבטחים והסיפור ממשיך, כאמור לכתוב את עצמו.
עופר טסלפפה, צילום סער כרמלי הפועל פתח תקוה
מה שקרה פה בעונה הזאת ובשלהי העונה שעברה זה סיפור של חיבור. של אמונה מחודשת בבלתי אפשרי. סיפור של אהבה.
בהמשך ננסה לתת כמה זוויות מקצועיות מנקודת מבטנו המאוד לא נחשבת, אבל לא לחינם אני בוחר לציין ולשבח לפני כן דווקא את צוות הדוברות וקשרי אוהדים של המועדון. צוות שהוא לפני הכל מקצועי ביותר, גם אם מורכב בעיקר ממתנדבים, אבל גם כזה שפעל בעיקר מהלב ומתוך אהבה גדולה למועדון ולאוהדיו ומתוך הבנה מוחלטת בנעשה בקהל.
הצוות, בראשותו של הדובר לירון סובול (גילוי נאות: חבר טוב של כותב שורות אלה ומי שבעצמו כתב ב"מלאבס" בעבר), הצליח לחבר מחדש מועדון ואוהדים והוכיח שכדי למלא אצטדיון לא צריך לחלק כרטיסים בחינם ולזחול על הגחון כדי לשכנע קהל להגיע. אפשר למלא אצטדיון גם עם כרטיסים במחירים שמכבדים את המעמד ובלבד שמצליחים לחבר את הקהל מחדש לרעיון, לתת לו משהו אמיתי להזדהות איתו. סיבה לגאווה. נכון, כמובן שלהצלחות על כר הדשא היה תפקיד מכריע בכך, אבל גם ממרום 35 שנות אהדתי את הקבוצה, שכללו עונות עם הצלחות מקצועיות נהדרות, אני לא זוכר חיבור כל כך עמוק ומדויק בין הקהל לקבוצה. לא סתם ראיתי ביציע במשחקים האחרונים פרצופים שנראו שם שנים ארוכות.
דרור ניר, צילום סער כרמלי, הפועל פתח תקוה
פתאום, כיף להסתובב בארץ ולספר שאתה אוהד הפועל. פתאום, הרשתות החברתיות מתפוצצות מתגובות של אוהדים שרק מחכים שנחזור לליגת העל ונכניס עוד קצת צבע במקום המדכדך הזה. אני עדיין זוכר כמה מאוסה הייתה הקבוצה רק לפני עשור וקצת. איך היא סימלה את כל מה שרע, רקוב ומגעיל בענף הזה.
כמה הכל התהפך עכשיו. לצוות המדיה בו חברים סובול, בן עמית, אסף מאיר, תום בלפר, דור בלך, דרור רוזנפלד, מתן ציוני ודניאל איזיקוביץ' חלק משמעותי בכך. ורק שתדעו שאנשים מכורים באמת לסרטונים של היציע מתפוצץ ברגע כיבוש שער ואין לי מושג איך יתמודדו עכשיו עם שלושה חודשים בלי חומר חדש.
ועכשיו, הזדמנות נהדרת לקחת את המותג הנפלא הזה שנקרא "הפועל פתח תקוה" ולרתום אותו להגדלת התמיכה מהקהל ומגופים מסחריים וחברתיים משמעותיים.
כמה נפלאה העבודה הקהילתית שעושה המועדון וכמה פירות נהדרים הוא מניב לה ועוד יוסיף להניב.
באופן כללי, ההתנהלות של הפועל העונה הייתה פשוט קלאסה. כשבהנהלת עירוני טבריה הסתובבו עם קצף בפה לפני המשחק המכריע בין הקבוצות סביב עניין שיתופו של ג'ימי אלכסיס במשחק, בהפועל שידרו עסקים כרגיל והבטיחו שגם בלי הבלם הנהדר, הפועל תבוא מוכנה. והיא באה מוכנה.
כשהוחלט שאוהדי הקבוצה ישבו ביציע המזרחי והיו מי שהלינו על השמש שתצרוב את עורם (כמוני, למשל), בהנהלה הבטיחו חגיגה והייתה חגיגה. היום, לכו תמצאו אוהדים שיוותרו על החוויה המטורפת, גם במחיר של קרם הגנה מס' 50.
עונה שלמה שלא שמענו ולו מילה אחת של רינונים או ריכולים מהפועל. ברגעים הקשים בהם היה נראה שהפועל בדרך לאבד את קשר העין עם הצמרת, לקראת סוף הסיבוב הראשון, ההחלטה בנוגע לעתיד המאמן נותרה בין כיסאות חדר הישיבות של המועדון ולא התקיימה בתקשורת. אף אחד לא איים על המאמן ולא שם חרב על צווארו לפני משחק כזה או אחר, אף אחד לא הדליף החוצה, אף "גורם במועדון" לא התראיין וירה מילים מפוצצות. שקט מופתי שחילחל גם ליציע ובעיקר לשחקנים. זה אולי תיסכל את הכתבים שמסקרים את הקבוצה, אבל היה גורם משמעותי בקפיצה האדירה קדימה בהמשך.
כל זה מביא אותי לדמות המרכזית בהפועל של העונה – המאמן עופר טסלפפה. אם המטפורה על אכילת כובע הייתה ממשית, הרבה אוהדי הפועל היו מסתובבים היום עם קלקול קיבה. אודה ואבוש, גם אני חשבתי במהלך הסיבוב הראשון שאולי בשלה העת לנסות משהו ומישהו חדש. אני חסיד גדול של סבלנות וקרדיט למאמן, אבל היו משחקים שהרגישו כמו סרט שחוזר על עצמו פעם אחרי פעם ללא הפקת לקחים.
אבל טסלפפה רכב על גבי הקרדיט, השקט והאמון שקיבל מההנהלה וידע להפוך את הקבוצה לחבורה הכי קטלנית שהייתה פה כבר שנים ארוכות. משחק אחרי משחק, יכולת טובה יותר או פחות, הפועל נכנסה ללופ חיובי ולפרקים היה נדמה שאף קבוצה לא תוכל לנצח אותה. תביאו לנו את מכבי חיפה והיא תחזור בוכה הביתה.
ומה שראוי עוד יותר להערכה, הייתה העובדה שגם כשהעייפות החלה לתת אותותיה והפועל זייפה במשך כמה מחזורים, הוא ידע לאסוף מחדש את החבר'ה ולהביא אותם למשחקי ההכרעה עם סכין בין השיניים ולסיים את הסיפור הזה בסטייל ובלי להותיר מקום לספק. זאת הייתה ללא ספק העלייה הכי משכנעת של הפועל, גם אם שוב היא מהמקום השני.
השחקן המצטיין שלי העונה הוא מתן גושה. יכול להיות שזאת לא הבחירה הכי אובקייטיבית, כי מדובר בבחור שאני צופה בו משחק בערך מאז היה בן 13, אבל זה גם המקום להודות שלא הייתי בטוח שגושה יפרח להיות הבלם המופלא שהפך להיות. אני מגלגל בראשי את המשחקים של הבלם הצעיר ומתקשה לאתר טעויות משמעותיות. משחק על גבי משחק שהוא עולה, נותן את כולו, נלחם כמו אריה ועושה זאת בשקט כמעט בלתי נתפס, כאילו היה בלם מנוסה וותיק, עם הרבה קלאס ומחשבה. גושה המשיך לשחק גם עם פציעות שנראו קשות, עם מסיכה ובלעדיה ונתן גם תרומה אדירה להתקפה עם הרבה ווינריות, שלושה שערים (שניים מהם הביאו ניצחונות בתוספת הזמן, במשחקים סופר קשים, בגשם) ובישול ענק לרועי זיקרי, בשער ששבר סופית את עירוני טבריה במשחק האחרון בין הקבוצות.
אי אפשר שלא לציין את רז שטיין, שמסיים עם מספרים דו ספרתיים של שערים ובישולים ואת ג'ימי אלכסיס, אהוב הקהל.
מתן גושה ואוהד, צילום סער כרמלי, הפועל פתח תקוה
שער העונה שלי הוא בחירה מאוד קלה. הוולה האדיר של רם לוי לחיבור שעריה של הפועל כפ"ס, במחזור ה-16. מי שלא זוכר, עזבו את הכתבה הזאת, רוצו לראות. אציין גם את השער של רז שטיין מול מכבי יפו, 10 ימים לפני שערו של לוי. דקה אחרי שנכנס כמחליף קיבל החלוץ כדור במרכז השדה ודהר עד לרחבת יפו ומשם ירה לקורה ופנימה. שני השערים הביאו שיוון בדרך למהפך נהדר.
רוצים להישאר מעודכנים?
המשחק מול יפו הוא, לדעתי, המשחק הטוב ביותר של הפועל העונה. היריבה הגיעה בכושר שיא, מהמקום הראשון ופשוט לא עמדה בקצב למול המתקפה האימתנית של הפועל באותו משחק. יפו אמנם הובילה לכמה דקות, אבל זה מוסיף לגדולתו של המשחק מבחינת הפועל.
יחד עם זאת, המשחק הכי גדול של העונה היה כמובן הדרבי השני, בו הפועל ניצחה 1:2 והוכיחה כי היא כבר לא חוששת להסתכל ליריבה העירונית בעיניים מבלי להשפיל מבט. המשחק שגם, בעיניי לפחות, חיבר סופית קהל וקבוצה.
את תואר הפריצה הגדולה אחלק בין כמה שחקנים – כולם שחקני הבית. מעולם לא הייתי חסיד גדול של העדפה מתקנת כלפי בוגרי מחלקת הנוער הצולעת שלנו. מי שטוב, שישחק. העונה הוכיחו כולם – גושה, רם לוי, אופק אושר ובר נאוי, כי הם משחקים בזכות ולא בגלל ההיסטוריה שלהם. כל אחד בדרכו, הביא לתרומה אדירה לקבוצה ומה נגיד? כיף גדול.
התגלית שלי הוא דרור ניר. המגן השמאלי האלמוני למדי הובא כפתרון לעמדה שהייתה כבר קצת גדולה על חיים איצרין (שעשה עבודה טובה כשצוות כבלם). לקח קצת זמן, אבל ניר הפך לגורם משמעותי במשחק ההתקפה של הקבוצה, כבש שני שערים, עבד נהדר על הקו ועשה עבודה יפה גם במישור ההגנתי.
רגע הביזאר של העונה היה במשחק מול הפועל ראשל"צ בחוץ. ההיערכות המשטרתית כאילו מדובר בהפגנה באיילון, מכירת הכרטיסים המוקדמת, סגירת הקופות שגרמה לכך שכרטיס נמכר במחיר גבוה מהמותר בליגה והתחושה שמתייחסים למשחק הזה בהיסטריה תמוהה גרמה לרבים למוטיבציה אדירה רק לברוח מהליגה הזאת.
הסיפור של העונה הוא ללא ספק הקהל. לאורך רוב העונה כבר עמדנו על מספרים של בין 2000 ל-3000, מספרים שהלכו וגברו ככל שהתקרבנו לרגעי ההכרעה. ארגון החזית הכחולה ניצח על המקהלה עם רצף של תצוגות מופלאות ועידוד מחריש אוזניים ופשוט לא הותיר לשחקנים ברירה. עם קיר כחול של 8,000 אוהדים משני עברי המגרש, אי אפשר להפסיק לרוץ.
זה היה סיפור אהבה עם סוף ידוע מראש.
בני
מתחרה רציני לשער העונה הוא השער שנפסל בצדק לרועי זיקרי נגד בני יהודה. אני עדיין חוזר לשער הזה פעם אחר פעם ונדהם מהביצוע המושלם. לעצור על החזה כדור שהגיע בכלל מאחור ולהבריש מהאוויר טיל מונחה רגל-רשת, זה משהו שכל חלוץ-על בכדורגל העולמי יכול להתברך בו.