לפני מספר ימים נחנך ברחוב פרישמן 31 בפתח תקוה גן על שמה של רבקה פולט. שמה של פולט לא אומר כיום דבר לרוב תושבי העיר, אבל היא מהווה נדבך חשוב מההיסטוריה המוקדמת של העיר. פולט הייתה התופרת הראשונה של פתח תקוה ורבים ממייסדי המושבה עלו אליה לרגל – או שהיא באה אליהם – על מנת שתתפור להם חולצה, מכנס או שמלה לפי הצורך.
סיפורה של פולט מתחיל בשנת 1888, כאשר מרים ומרדכי בומבי עלו מפרס לארץ ותחילה הגיעו לירושלים. אולם תוך זמן קצר, המושל הטורקי של העיר גירש אותם, ביחד עם יהודים נוספים, ליפו. המושל הטורקי של יפו ריחם עליהם והציע להם לעבור לגור באזור שהיו בו עוד יהודים וכך הם הגיעו לפתח תקוה בסביבות 1891.
בהתחלה הם התגוררו באזור הביצות. הם התקשו לרכוש חלקת אדמה במושבה מכיוון שמרדכי רצה להקים מאפייה ואיכרי המושבה חששו מהעשן והלכלוך הקשורים בהפעלת המאפייה. אולם לאחר זמן מה, משפחת גרף מכרה להם מגרש שהיה בעצם החלק האחורי של חצרם, באזור רחוב הברון הירש של היום, והם עברו להתגורר שם. מרדכי הקים את המאפייה הראשונה בפתח תקוה. בבית המשפחה היו שני חדרים עם שירותים בחצר. נולדו להם עשרה ילדים, שאחת מהם הייתה רבקה. את המידע הזה מספר נכדה של פולט, יהודה ניסן, בעצמו סופר ומשורר. אמו של ניסן הייתה בתה של פולט.
בהמשך עברתו בני משפחת בומבי את שמם לגפני וחלקם, יחד עם בני משפחה אחרים, ובהם משפחות מרגולין, צ'יליבון, גופר וכמובן גפני הפכו למייסדי קואופרטיב התחבורה המקשר שלאחר מכן הפך לקואופרטיב דן. רבקה בומבי-גפני עצמה התחתנה עם אהרון פולט שעבד ביקב פרידמן. אחרי שסגרו את היקב הוא מכר פטרוזיליה בשוק פתח תקוה.
רבקה פולט למדה תפירה וגרה ברמב"ם 33. ניסן, נכדה, נולד באותו בית והרבה לבלות שם את שנות ילדותו. ניסן מספר: "אני זוכר שהיו באים אליה לחצר ומזמינים יום תפירה. יום תפירה משמעותו שסבתא הולכת לבית של המזמין ותופרת שם יום שלם את כל מה שבעלי הבית צריכים – לילדים, לבעל ולאישה, חולצות, שמלות ומכנסיים. אחת הלקוחות של סבתא הייתה תמר בורנשטיין לזר ובזכות כך היא הונצחה באחד הספרים מסדרת קופיקו, רבקה התופרת מלמדת את קופיקו לתפור".
יהודה, מה אתה זוכר מסבתא שלך?
"היא נולדה בשנת 1900 בפתח תקוה נפטרה בה בשנת 1970. היא ילדה שלושה בנים וחמש בנות. היא הייתה אישה אצילה. היא דיברה יידיש שוטפת. מקימי פתח תקוה באו מירושלים והם אסרו לדבר עברית כשפת היומיום כי עברית הייתה שפת הקודש, השפה שבה קוראים את התורה בבית הכנסת. כך שסבתא דיברה יידיש. רק מאוחר יותר התחילו לדבר עברית. אהבתי מאוד את סבתא שלי ויש לי רק זיכרונות טובים ממנה".
הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
תגובות