"הפעילות הספורטיבית היא התמודדות אמיצה עם המחלה"

סרטן השד הוא הסרטן הנפוץ ביותר בקרב נשים ומדי שנה מצטרפות בישראל לסטטיסטיקה הזו מעל 5,000 חולות חדשות. רבים יודעים כי לגילוי מוקדם יש השפעה רבה על סיכוי ההחלמה, אבל מעטים יודעים כי פעילות ספורטיבית כמו ריצה מסוגלת להפחית את תופעות הלוואי הנלוות לטיפולים, לשפר את סיכוי ההחלמה ולהוריד את הסיכון לחזרתה.

ההשפעה המיטיבה הזאת של הפעילות הספורטיבית, הולידה, בין השאר, את גמאני רצה, מיזם חברתי-קהילתי ארצי של קבוצות ריצה וכושר ללא עלות המיועד לנשים שמתמודדות ומחלימות מסרטן השד. את הקבוצות מובילים בהתנדבות מלאה מאמנות ומאמני ריצה וכושר מוסמכים בכירים מהשורה הראשונה של אנשי המקצוע בישראל. המיזם צמח מתוך קהילת התמיכה בפייסבוק גמאני – גם אני חליתי בסרטן השד, שמונה מעל 7,400 נשים מתמודדות ומחלימות מהמחלה. פרויקט גמאני רצה יצא לדרכו בנס ציונה בסוף 2019, בהובלת עמרי פדהצור, ולאחר סיום הסגר הראשון, במהלך בזק מסחרר, הוא התרחב מקבוצה אחת ל-40 קבוצות בפריסה ארצית רחבה בתוך ארבעה חודשים בלבד.

קבוצת גמאני רצה, פתח תקוה, צילום מירי גולדבלט לוי

באיזור קיימות קבוצות רבות. בפתח תקוה למשל את גמאני רצה המאמן יהודה גבאי (41), יליד ותושב העיר, נשוי ואב לשלושה. עיסוקו של גבאי הינו בתחום ההסעות הנגישות לנכים. האהבה לספורט בכלל ולריצה בפרט הביאה אותו ללמוד את התחום בקורס מאמני ריצה באוניברסיטת תל אביב. האימונים מתקיימים מדי יום ראשון בפארק הגדול בפתח תקוה, ובמסגרתם גם ניתנים שיעורי בית – תרגולים ליום יום, סרטוני הדרכה לחיזוק ועוד.

הקבוצה המלאבסית הוקמה ב-1.7.22 והיא כבר מונה כ-40 מתאמנות, רובן מהעיר, בגילאי 30- 74. הקבוצה מורכבת מנשים חולות וממחלימות מסרטנים נשיים (שד, שחלות). הקבוצה צומחת בקצב מסחרר, בזכות פרסומים של גבאי בקבוצות פייסבוק מקומיות וייעודיות וכמובן מפה לאוזן. הקבוצה פועלת לשיפור הכושר הגופני בדגש על ריצה, תרגול ואימון יום יומי, שיקום הגוף במהלך/לאחר טיפולים. גבאי מכוון גם לתחרויות ריצה של 5 ק"מ. "הרעיון הוא תהליך של אימון ריצה מההתחלה עד הסוף תוך שאיפה לפודיום", הוא אומר.

המתאמנות מתחילות מאפס, אך למעשה בכל שלב ניתן להצטרף לאימונים: מתחילים בהליכה (יש גם קבוצת הליכה בתוך קבוצת הריצה). סף כניסה התחלתי נמוך אינו מהווה מכשול משום לא צריך להיות בכושר על כדי להתחיל, והיכולת לרוץ מגיעה עם ההתמדה באימונים.

גבאי מסביר: "המטרות שלי הן לגבש ולחזק את הקבוצה. אני משתדל להוסיף על אימוני הריצה הקבועים אימונים שוברי שגרה חד פעמיים, כמו למשל אימונים בבריכת שחיה, ריקודי בטן ועוד. הקבוצה מהווה מסגרת חברתית תומכת ומשענת של תמיכה רגשית ונפשית למתאמנות. המכנה המשותף הופך לכוח מגבש והשילוב של נפש בריאה בגוף בריא מסייעים ומקדמים את הריפוי. במיוחד לנשים שעברו טיפולים של כימותרפיה עם כל ההשלכות שלהם. ידוע שפעילות גופנית מקלה באופן משמעותי על תופעות הלוואי של הטיפולים ומפחיתה את הסיכון להישנות המחלה. אני נוהג כלפי המתאמנות כאל ספורטאיות מקצועיות, ומשתמש בידע שלי גם כתזונאי ספורט בליווי קבוצת הריצה ובהדרכה לאורח חיים בריא וקבוע. הפעילות היא התמודדות אמיצה מול המחלה ואני מזמין נשים שמתמודדות עם המחלה ומחלימות ליצור עימי קשר ולהצטרף למעגל החברות".

עוד אומר גבאי: "כמו כן, אשמח אם ישנם מאמנים מתחום הכושר שרוצים להתנדב ולתרום מהידע שלהם למפגשים חד פעמיים לטובת העשרת הקבוצה וגיוון התכנים והפעילות".

המתאמנת הכי מבוגרת כיום בקבוצה, אבל אולי גם הכי מעוררת השראה היא אלה שולמית גוטליב בת ה-74. לפני חמש שנים גילתה גוטליב גוש בשד ימין (שלא התגלה קודם לכן בבדיקות שעברה). בעקבות הגילוי היא עברה שתי בדיקות ממוגרפיה, ולאחר מכן אולטראסאונד וביופסיה. עם הממצאים היא הגיעה לרופאה כירורגית שאמרה לה שהיא רואה גוש אחד מתחת לפטמה, שאפשר להוציא אותו והכל יהיה בסדר. אבל שנייה לפני שגוטליב יצאה מהחדר, הרופאה החליטה לשלוח אותה גם לבדיקת MRI. בבדיקה זו התגלו שלושה גושים בשד אחד ובשני גוש סרטני אלים. גוטליב עברה כריתה של שני השדיים וויתרה על שחזור.
מאז היא סובלת מכאבי תופת (כאבי פנטום) ונעזרת בכדורים נגד כאבים ובקנאביס רפואי. היא סובלת גם ממצבי רוח משתנים. אבל אחרי כמה שנות סבל היא החליטה לחזור לחיים. היא עשתה קורס סטנדאפ, כותבת סיפורי חיים לאנשים בגיל השלישי, כתבה את סיפור השואה של חמותה ועוד. אבל, עם כל זאת, היא לא חזרה לעסוק בפעילות גופנית עד ששמעה על גמאני רצה.

גוטליב: "אין לי שדיים, אבל כל פעולה שאני עושה אני מרגישה כאילו נופלים לי קדימה שדיים של עשרה קילו. אני לא יכולה לנשום ולא יכולה לשיר כי נפגע לי בית החזה. טילפנתי ליהודה ואמרתי לו שאני רוצה לרוץ אבל לא יכולה. הוא אמר לי: 'תבואי, תלמדי איתי לאט לאט נעשה בקצב שלך, אהיה איתך, אתמוך'. הוא נתן לי כוח והחלטתי לנסות. הוא נתן לכולן לרוץ ולי הוא אמר לא לנסות לרוץ אלא לחשוב, לדמיין כל מיני דברים יפים. זה עזר לי. הסתכלתי על העצים, על הבתים, על האנשים. עשיתי צעד ועוד צעד וככה התחלתי להתקדם. עדיין קשה לי, אבל אני רצה, גם אני רצה, והכל בזכות האדם המיוחד הזה. אני גאה בי וגאה בו. יהודה לא מוותר. באחד האימונים היינו צריכים לעלות מדרגות ולרדת בריצה. עשיתי את זה. אני עושה חדר כושר שלוש פעמים בשבוע וזה קשה לי. התחלתי גם לשחות. הכל בזכות יהודה. אני רצה בבריכה והולכת בבריכה ושוחה בבריכה. הקבוצה הזו נותנת לי המון כוח".

אלה שולמית גוטליב, קבוצת גם אני רצה, פתח תקוה

יעל ניסן, גמאני רצה הרצליה, צילום ענת אייזנברג

קבוצת גמאני רצה בהרצליה קיימת כבר כשנתיים וחצי. אחת המתאמנות בקבוצה, בה מתאמנות גם נשים מרמת השרון, היא יעל ניסן, בת 48, עו"ד פלילית ואמא לארבעה. לפני כשלוש שנים, בתחילת הקורונה, הרגישה לפתע במישוש גוש בשד. מיד למחרת היא הגיעה לרופאה כירורגית והתחילה בסדרת בדיקות מהירה ביותר במרכז מירב בתל השומר. ביוני אותה שנה החלה בטיפולי כימותרפיה באסותא רמת החייל. לאחר מכן עברה ניתוח להסרת הגוש והחלה גם בטיפולי הקרנות.

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את האפליקציה לאנדרואיד

הורידו את האפליקציה לאייפון

עקבו אחר דף הפייסבוק של "מלאבס"

הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ של "מלאבס"

תוך כדי הטיפולים היא שמעה מחברות על הקבוצה של גמאני רצה. בהתחלה היא הצטרפה לקבוצה של צפון תל אביב ובהמשך גם לקבוצה של הרצליה שמתאמנת בפארק הרצליה עם המאמנת דיאנה עידו, תושבת רעננה. "כל המשתתפות בקבוצת הריצה הן חולות או מחלימות וכולן בנות נהדרות" אומרת ניסן. "גם דיאנה וגם הדס המאמנת של תל אביב הן נהדרות ומשקיעות והכל בהתנדבות. האימון משלב גם כושר וכוח וגם אימון ריצה או הליכה. לא צריך להיות אצניות גדולות. מספיק לעשות כושר. מחקרים מראים שזה מסייע להחלמה, לשמירה על הגוף ולמניעת הישנות המחלה. גם אם לא אוהבים במיוחד לרוץ, כדאי להשתתף בקבוצה כזו. אני את האימונים האלה לא מפסידה. מעבר לריצה אני נהנית מתמיכה של חברת נשים מדהימה, כל אחת והסיפור שלה, כולן עם חיוך ואופטימיות ודבקות בשמחת חיים".

ניסן מספרת שהיא מרגישה שהקבוצה תרמה לה המון ועזרה לה בהתמודדות שאחרי המחלה והטיפולים. "הריצה מאוד עוזרת. אנחנו פשוט מחכות לאימונים. אם אימון מתבטל זה מבאס", היא מדגישה.

המאמנת דיאנה עידו מסבירה: "בשבילי לאמן אותן זו תרומה מהלב. אני יודעת שקשה להן לצאת מהבית, אבל כל אחת מהן לביאה קטנה שנלחמת לבוא. הכי פשוט זה לוותר ולרחם על עצמך. אבל הן מבינות שזה חשב עבורן להגיע ואני גם נוזפת בהן אם הן לא מגיעות. התחלנו עם שלוש והיום אנחנו 15-16 ועוד כמה שמגיעות מדי פעם. אבל אני יודעת שיש עוד הרבה אחרות שהן חולות או מחלימות ולא מגיעות ואני קוראת להן להגיע. אין פה עניין של רמה או גיל. זה מתאים לכל אחת, צריך פשוט להגיע. זה לעשות לעצמך טובה באספקט הפיזי, החברתי והמנטלי. אני גאה בכל אחת ואחת שמגיעה. הלב שלי מתמלא חדוה, אהבה וגאווה בכל יום ראשון שפוגשת אותן".

הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו