"שלוש פעמים היו ביטולים, בשלב מסויים באמת מאבדים תקווה"

אחרי שלוש שנים קשות, במשפחת הרוש חוזרים לחייך. סוף סוף אם המשפחה, לריסה הרוש, שעברה את ניתוח השתלת הכבד בארצות הברית, חזרה הביתה.

אחרי שלושה חודשי החלמה קשים, מאתגרים ומלאי חששות, נחתה לריסה בישראל ביום שלישי השבוע, כשהיא אדם אחר לחלוטין. האור חזר לה לפנים, היא עלתה במשקל, והיא בעיקר אופטימית לגבי העתיד. את לריסה קיבלו בני משפחתה בשדה התעופה עם פרחים ובלונים והרבה אושר, חיבוקים ונשיקות. ביום רביעי הבא, ה־30.10, מקיימת המשפחה יחד עם עמותת קו לחיים, מסיבת הודיה לכל המתנדבים והאנשים הרבים שעזרו, תמכו ודאגו בשעות הקשות. "זה אושר גדול להיות אחרי הניתוח ובחזרה בבית", אומרת השבוע לריסה. "זו הייתה תקופה מאוד קשה, למשפחה ולי, אבל הצלחנו להתגבר עליה ועכשיו אנחנו יוצאים לדרך חדשה".

תחילת הסיפור באוגוסט 2014, אז חשה לריסה ברע. הבטן התנפחה, הגוף היה חלש ואחרי שביקרה אצל הרופא ועברה סדרת בדיקות ואשפוזים, הסתבר לה שזו לא שפעת והיא זקוקה להשתלת כבד. הרופא נתן לה מקסימום שנה לחיות ומאז התחזית הפסימית עברו שלוש שנים, במהלכן הייתה מספר פעמים על סף מוות. רק אחרי שהמצב הלך והדרדר, לא נמצא כבד מתאים בארץ ואחרי שהבעל דוד דפק על כל שולחן אפשרי ולא ויתר, התקבל האישור לצאת להשתלת כבד בארצות הברית והמשפחה התחילה בגיוס כספים על מנת לממן את ההוצאות הנלוות להשתלה. את ההשתלה מימנה קופת חולים כללית ולצורך המחיה וההוצאות הנלוות, גייסה המשפחה יחד עם קו לחיים סכום של 350 אלף שקלים.

"זו הייתה תקופה מאוד לא פשוטה", מספרת לריסה. "לא הייתי מסוגלת לעשות כלום. בהתחלה המצב עוד היה יחסית בסדר ועוד תפקדתי, אבל לאט לאט המצב הלך והחמיר. הייתי מרבית הזמן מאושפזת וזה היה ממש קשה לי ולמשפחה".

לריסה הרוש לפני היציאה לארה"ב

בשנים האחרונות לריסה הפסיקה לעבוד והחיים שלה סבבו בעיקר סביב בתי חולים, תרופות ובירוקרטיה. היא נכנסה ויצאה מבתי חולים ועברה אין סוף ניתוחים. במקביל היה צורך בגיוס כספים. את החמ"ל ניהל דוד הרוש, בעלה של לריסה, שבין האשפוזים, הניתוחים והתפילות, גם היה צריך להחזיק משפחה של שלושה ילדים, לנסות לעבוד, לשלוח את הילדים לבתי ספר וחוגים ובעיקר להחזיק את הראש מעל המים.

ההידרדרות הקשה של לריסה, החלה בדיוק לפני שנה, באוקטובר 2016. אז התרופות הפסיקו לעזור והמצב הלך והידרדר. לריסה עברה מספר ניתוחים שונים לעצירת הדימומים הפנימיים, הגדילו לה את מינון התרופות ובמהלך התקופה שקדמה לניתוח היא בילתה בעיקר בבתי החולים. לאחר שהרופאים הבינו שהמצב שלה לא טוב ולא ניתן להמשיך בצורה כזו, אושר לה לטוס לניתוח בחו"ל. "כשראיתי שהמצב שלה הולך ומידרדר באוקטובר לפני שנה, והיא נמצאת בעיקר בבתי החולים, התחלתי ללחוץ להוציא אותה לחו"ל", מספר דוד. "תאריך היעד שנקבע היה ה־1.7.2017, אבל אחרי שהמצב שלה ממש הידרדר והבנתי שהיא לא תחזיק מעמד המשכתי ללחוץ עוד יותר והקדמנו את הנסיעה בשבועיים".

לריסה יצאה מהארץ ב־17 ביוני. היא נחתה בשדה התעופה ניוארק והועברה באמבולנס רפואי לבית החולים אושנר בניו אורלינס. לבית החולים היא הגיעה במצב סביר יחסית, אבל אחרי שלושה שבועות החלה הידרדרות משמעותית במצבה והיא אף הייתה שלושה ימים במצב של חוסר הכרה. "היא הייתה מחוסרת הכרה ואז הייתה מתעוררת ליומיים שלושה ומאוד מבולבלת בגלל הרעלנים שהיו לה בגוף, היא לא ידעה איפה היא נמצאת ולא זיהתה אף אחד", מספר דוד. "בשלב הזה התחלתי להשתולל על בית החולים, עשיתי מיליון טלפונים ושיגעתי את כולם ואמרתי להם שאנחנו חייבים לזרז את הניתוח. בדרך כלל מדובר בהמתנה של שלושה־ארבעה חודשים עד שמוצאים כבד, אבל אצל לריסה לא היה לנו את הזמן הזה, והם, בעקבות הלחץ שלי, נכנסו לנוהל שמים פתוחים וחיפשו כבד בכל דרום ארצות הברית. גם כשהיא נכנסה להשתלה היא הייתה מעורפלת. לאחר מכן היא הייתה בטיפול נמרץ 48 שעות ובהשגחה צמודה ולאט לאט התחילה לבנות את עצמה".

לריסה ודוד הרוש. צילום זאב שטרן

"הגעתי לשם והיו לי המון פחדים וכאבים", מספר לריסה, חששתי כי לא ידעתי אם זה יצליח או לא. יש חשש גדול מאוד לפני הניתוח, שומעים הרבה דיבורים מסביב ואני ידעתי שלא תמיד הניתוח מצליח, כי זה ניתוח מאוד מורכב. אבל הייתי אופטימית כי זה בית חולים טוב ואין כמעט אכזבות אצלם. אני לא זוכרת הרבה מהתקופה של לפני הניתוח כי המצב שלי הדרדר ומרבית הזמן הייתי חסרת הכרה מאחר וכל הרעלים עלו למוח. הילדים למשל באו לבקר אותי לפני הניתוח ואני לא זוכרת כלום". דוד מוסיף: "בגלל שהמצב שלה הלך והדרדר שלחנו את הילדים אליה לפני הניתוח".

לריסה ממשיכה ומספרת: "זה מאוד קשה להיות מחוץ לארץ שלך, במדינה זרה, ללא שפה וללא המשפחה. לשמחתי הרבה היו שם הרבה אנשים טובים, הרבה ישראלים ומשפחות שמחכות להשתלה ועוזרות אחת לשנייה וכן את חב"ד שנותנים את כל הלב" .

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את האפליקציה לאנדרואיד

הורידו את האפליקציה לאייפון

עקבו אחר דף הפייסבוק של "מלאבס"

הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ של "מלאבס"

היה שלב שאיבדת תקווה?
"כשיצאתי מהארץ הייתי במצב לא טוב. בארץ ידעתי שלא ימצאו לי את הכבד בזמן שאני צריכה, התקווה הגדולה הייתה ששם זו ארץ גדולה והגעתי לדרגה על אזורית. אבל הגעתי למצב שבאיזשהו שלב איבדתי את התקווה ואמרתי שלא ימצאו או שאני לא אספיק לזכות בכבד".

וברגע שקיבלת את הבשורה הטובה שנמצא כבד?
"מאוד שמחתי, אבל בהתחלה קצת הייתי פסימית. עד ההשתלה היו שלוש פעמים שאמרו לי שנמצא כבד אבל היו ביטולים. פעם אמרו שהוא לא מתאים, פעם שהוא לא תקין, גדול מידי או קטן מידי. כל ביטול כזה מאוד מאכזב ומתסכל ובשלב מסוים באמת מאבדים את התקווה. בפעם האחרונה, הודיעו לי שיש כבד ויבואו לקחת אותי בשעה 11:00 ואני הייתי בטוחה שגם הפעם זה יסתיים באכזבה, אבל בשעה 10:00 באו לקחת אותי".

מה את הכי זוכרת מהימים שאחרי הניתוח?
"מדובר בכאבים מאוד קשים וכדורי הרגעה. היו לי גם תופעות לוואי ואלרגיה לחלק מהתרופות. היו קצת סיבוכים, אבל סיבוכים של שמחה, ולכן נשארתי קצת יותר בהחלמה. כל יום שעבר הרגשתי שאני יותר מתחזקת. לפני הניתוח צבע העור שלי בגלל הצהבת היה ירוק, לאט לאט הוא הפך להיות צהוב וגם הצהוב התחיל לרדת וחזרתי לצבע הטבעי שלי. גם הנפיחות יורדת וזו הרגשה אחרת שקשה להסביר אותה, פתאום לא קר לי כל הזמן, אין גירודים. מי שחולה בכבד מגרד כל הזמן ואין תרופה לכך. הפכתי להיות בנאדם חדש. עכשיו אני כבר אחרי וצריכה לראות שהכל בסדר. הגוף מתחיל להתחזק ועכשיו זה תהליך של בדיקות ומעקבים, צריך להיות כל הזמן במעקב, כי מערכת החיסון שלי מאוד נמוכה".

לריסה הרוש ובני משפחתה. צילום זאב שטרן

מה צפוי לך בהמשך מבחינת הטיפול הרפואי?
"עכשיו אני מתחילה את תהליך ההחלמה. אורח החיים משתנה, אני לוקחת כדורים נגד דחייה, אבל המצב הרבה יותר טוב מאשר לפני הניתוח. יש לי יותר כוח, אבל בגלל המחלה, כל השרירים שלי נחלשו ולכן אני לא יכולה ללכת הרבה ואני צריכה לבנות את עצמי. בשנה הראשונה אסור לי לעבוד ומן הסתם אף מעסיק גם לא יקבל אותי, אבל אני מאמינה שאני אחזור לעבוד ולהעסיק את עצמי".

בטח החלק הכי מרגש היה המפגש המחודש עם הילדים.
"הילדים מאוד התרגשו כשהם ראו אותי. הם לא פגשו אותי כמעט חמישה חודשים וגם כשהם היו שם, לא בדיוק תפקדתי. המזל שלי שיש היום וואטסאפ ויכולנו לתקשר כל הזמן, אבל אין כמו לחזור הביתה, לפינה שלך ולמשפחה שלך".

"המפגש היה מאוד מרגש", מסכם דוד. "לא ישנתי כל הלילה והראש כל הזמן עבד. הגענו לשדה עם בלונים ופרחים ואנחנו עדיין לא מעכלים שהיא פה. עכשיו נצטרך ללמוד את לריסה החדשה, מה מותר לה ומה אסור לה. היא זקוקה להרבה מנוחה כי מסת השרירים שלה מאוד נמוכה, אסור לה לאכול דברים מסוימים, להיות ליד אנשים מקוררים, אבל אנחנו אופטימיים".

אתם עושים אירוע תודה?
"נכון, קודם כל הוא בשביל להודות להרבה אנשים שתמכו, עזרו, התנדבו ותרמו כספים ועזרו לנו בכל השלוש שנים הקשות האלה, מצד אחד זה אירוע של הכרת תודה ומצד שני זה שמחה, יש הרבה אנשים שמחכים בארץ להשתלות והם לא יודעים שאפשר לצאת לחו"ל וללחוץ על המערכת, אם אני לא הייתי הופך את המדינה, לא בטוח שהיא היתה אתנו כאן היום, יש תקווה, נלחמנו ולא התייאשנו ולמרות כל המכשולים שהיו בדרך, קבלנו אותה בחזרה ואנחנו אוהבים אותה ונמשיך להיחלם על כל השאר, הבריאות והיציבות שלה"

לריסה, מה נאחל לך?
"בריאות ועוד הרבה בריאות ואם כל השאר נסתדר".