"כל יום אני נוגעת בכאב, אבל יום הזיכרון זורק אותי ליום בו אביב נהרג"

"הלילה האפל של הנשמה שלי היה ביום שישי השחור שבני בכורי אהוב ליבי, נלקח ממני ברגע אכזרי. הרגשתי את חבל הטבור מתנתק, אבל בשונה מיום היוולדו כשהמיילדת חתכה את חבל הטבור והניחה אותו על גופי ואז זה היה הרגע המאושר בחיי כי הפכתי להיות אמא! הפעם חבל הטבור נותק והשתחרר באופן בלתי הפיך, לא יכולתי להציל אותו כמו שהבטחתי לו ביום היוולדו ולאורך השנים … ואף את נשימותיו האחרונות הוא נשם בלעדיי. החבל השתחרר ואיתו בני אהובי, הוא נעלם לי דרך דלת יציאה נסתרת ואין קול ואין עונה".

פוסט שכתבה השבוע פרי (פרלה) לוי, אמו של סמ"ר אביב לוי (21) ז"ל מפתח תקוה, שנהרג מירי צלף בגבול רצועת עזה ב–20 ביולי 2018, בעמוד הפייסבוק לזכרו של בנה.

אביב לוי נולד וגדל בפתח תקוה. הוא למד בבית הספר היסודי נעמי שמר בעיר, המשיך לחטיבת הביניים עלומים פיינברג ומשם ללימודים בתיכון גולדה, במגמות גיאוגרפיה ותלמוד. ב- 21 במרץ 2016 התגייס אביב לצה"ל כשהוא חדור מוטיבציה ומלא רצון להצליח ולשרת שירות משמעותי. הוא שירת בגדוד צבר של חטיבת גבעתי.

כאשר נותרו רק חודשים ספורים לשחרורו, ב-20 ביולי 2018, אמור היה אביב לשהות בחמ"ל, אולם מפקדיו נענו לבקשתו והוא יצא עם חבריו ליחידה לפעילות מבצעית בגבול רצועת עזה, והתלווה לכוח קומנדו צה"לי בתפיסת עמדה על הגדר. בזמן שאביב פיקד על כוח מיוחד בעמדה, הוא נורה למוות על ידי צלף של החמאס. אביב הותיר אחריו זוג הורים, פרלה ויעקב, ושלושה אחים: אורין, נוי ודן.

צפו בסרט המצמרר שעשתה נוי לוי על אחיה, אביב ז"ל, שנהרג ברצועת עזה

מאז אותו יום ארור, השכול מלווה את משפחתו של אביב יום יום, שעה שעה. הכאב והגעגועים העזים מתעצמים עוד יותר באירועים משפחתיים, ביום השנה למותו וביום הזיכרון. "זה תהליך שקורה מאוד לאט", מספרת השבוע אמו בראיון למלאבס. "בשנה הראשונה זה סוג של הלם שלא באמת הבנו מה קרה לנו. עוד קיוויתי שהוא יחזור. השנה הראשונה הייתה מאוד קשה. המשפחה והחברים של אביב היו לנו ממש חומת מגן, כמו שאביב היה חומת מגן ליישובי עוטף עזה אז ככה גם המשפחה והחברים שמאוד תמכו וליוו אותנו בשנה הראשונה. זה לא עוזב אותך. הכאב נשאר איתך כל הזמן אבל מקבל פנים אחרות וצבעים אחרים. אחרי שנה וכמה חודשים, הבנתי שאני צריכה ללמוד ללכת בעולם החדש שלא הכרתי. הייתי חייבת לצאת ללמוד לחיות בעולם החדש על מנת לשרוד ולהמשיך להיות אמא ראויה לילדים שלי. גם להחזיק את מה שאין וגם להסתכל על מה שיש ויש הרבה – זה הילדים. יצאתי ללימודים של פסיכותרפיה וזה נתן לי רשת ביטחון משמעותית ויכולת להבין מה אני עוברת".

משהו משתנה בשכול במהלך השנים?
"אני מבינה יותר שהוא לא יחזור. יש כאב גדול כל השנה, אבל כל יום זיכרון כואב מחדש. ביום הזה יש המון עשיה סביב היום הזיכרון, אם זה ללכת ולדבר בבתי ספר ואם זה להנציח בכל מיני מקומות. גם להיות לצד עצב מאוד גדול, אבל גם לראות סיפוק מאוד גדול להעביר את סיפור חייו ושעוד אנשים יחשפו לסיפור שלו. לגבי הכאב שלי, כל יום אני נוגעת בכאב הזה, אבל יש משהו ביום הזיכרון, בחגים, באזכרות וביום הולדת שלו שזה זורק אותי ליום הראשון שהוא נהרג והטראומה חוזרת לגוף וזה מפעיל את כל המנגנונים של הטראומה ואין שליטה על זה. יום הזיכרון הוא מאוד קשה. אני כל הזמן אומרת לעצמי מה זה קשור אלי?"

"הגעגועים הכי גדולים הם כשאני כל הזמן מדמיינת אותו כשאני הולכת לישון. תמיד אני מדמיינת שהוא חוזר הביתה, דופק בדלת ושאני מחבקת ומנשקת אותו. הלוואי היו לי עוד 10 דקות איתו. זה הגעגוע הכי חזק. הגעגוע למשפחתיות שלנו, לביחד, לעצות שלו, הוא חסר בכל רגע ורגע. הוא חסר לי, ליעקב ולילדים".

הדרך המרגשת של אדיר בן אבי להנציח את חברו, החייל אביב לוי ז"ל: דגל לזכרו על האוורסט

כשאת שומעת על חיילים שנהרגו, מה זה עושה לך?
"זה מחזיר אותי לאותו יום, אני כבר יודעת מה המשפחה הזאת הולכת לעבור, עוד חיים שנהרסים. זה כואב מאוד. זה ממש מחזיר את הטראומה לגוף. עוד משפחה שנהרסת, עוד אחים שהופכים להיות אחים שכולים" .

איך בעלך יעקב מתמודד עם השכול?
"מאז שאביב נהרג, הוא הולך לכל ההלוויות של חיילים שנהרגו. הולך ומנחם. כשאביב נהרג, היו אצלנו כל כך הרבה אנשים ומשפחות שכולות אחרות, אז הוא מרגיש צורך לכבד ולחבק משפחות שכולות".

נוי ואביב לוי

מאז נפילתו, מנסים בני משפחתו להנציח את אביב בכל דרך אפשרית. בין אם זה באמצעות קריאת מרכז קהילתי רוחני על שמו בבית כנסת בשכונת אם המושבות, או לספר את סיפור חייו בהרצאות בבתי ספר ובצבא, ועד לשיר שכתבה אחותו נוי שגם ביימה לזכרו את הסרט "אביב נעורים", שאף זכה לפרס יוקרתי על הבימוי.

"אני את הזיקוקים לא יכולה לשמוע והלוואי שיורידו אותם מהפרק כי זה מדמה לי את היריות שירו באביב"

"עשינו לו הנצחה מאוד יפה", מספרת האם השבוע. "מרכז קהילתי רוחני על שמו, הנצחה בצבא, נוי כתבה עליו שיר, עשתה עליו סרט, מנציחים אותו גם בכך שאנחנו הולכים ומדברים עם חיילים מהגדוד שלו והולכים לבתי ספר – זאת ההנצחה הכי טובה, הנצחה הכי חיה. אנחנו מעבירים את הערכים שלו שעליהם הוא גדל וזה נותן להם הרבה מאוד כוח. השבוע הייתי בבית ספר "עלומים" בו הוא למד בחטיבהשהוא למד שם בחטיבה וסיפרתי את סיפורו לילדים מכיתה ט' עד כיתה י'. הם מאוד מתרגשים, לכל אחד יש מה לקחת מארגז הכלים של אביב. שואלים אותי איך זה היה כשהודיעו לי. האם היית עושה משהו אחר ולמשל האם לא הייתי נותנת לו ללכת לקרבי, אז אני אומרת שכן הייתי נותנת לו. אנחנו גאים באביב, בעשייה שלו ובדרך שלו".

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את האפליקציה לאנדרואיד

הורידו את האפליקציה לאייפון

עקבו אחר דף הפייסבוק של "מלאבס"

הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ של "מלאבס"

בחודש נובמבר, התגייסה אחותו – נוי, שהחליטה ללכת בדרכו וביקשה להתגייס לגדוד בו שירת אביב. "הוא ראה כל חייל וחייל בגובה העיניים ועזר להרבה מאוד חיילים שהיו להם בעיות ת"ש, וכעת הבת שלי משלימה אותו כמשקית ת"ש", אומרת פרי. "היו לי לא מעט חששות, אבל לא רציתי למנוע מנוי את חופש הבחירה שלה. אותי זה שלח לעשות עבודה פנימית, לעבוד על הפחדים הכי גדולים, החרדות שאורבות לי בכל פינה. זה מאוד קשה ומלחיץ וזה לא עוזב אותי".

נוי עצמה, מרגישה גאווה גדולה על הסרט במסגרת מגמת הקולנוע בתיכון. היא משרתת כאמור בגדוד בו שירת אביב ומרגישה שזה לגמרי הבית שלה. "מבחינת הסרט, אני חושבת שזה אחד הדברים המשמעותיים שיכולתי לעשות. זה היה מדשעותי בשבילי אבל גם לאנשים שהיו מסביבי וגם אנשים שלא הכירו את הסיפור, כי ההשפעה של זה הייתה מאוד מאוד גדולה. לא ציפיתי לזה. לא חשבתי שככה אנשים יתחברו ויישאבו לסרט. בעיני זאת הנצחה מאוד מיוחדת. הסרט זכה במקום הראשון בארץ לתסריט ובפרס לבימוי ואני יודעת שהקרינו אותו במקומות שונים, בין היתר בבתי ספר. חרף כל הקושי, זאת ההחלטה הכי נכונה שעשיתי בחיים ואני מאוד גאה בזה. לכתוב את הסרט היה מאוד לא פשוט. מצאתי את עצמי יושבת מול מחשב וחושבת מה אביב היה אומר לי ומה אני הייתי אומרת לו. זה מאוד החזיר אותי אחורה. לגבי השיר, עשיתי אותו כשזה היה מאוד טרי לאחר שאביב נהרג. בדיעבד, אני חושבת שהוא יצא אישי מידי".

מה לגבי הדרך שאת עושה כעת בצבא?
"מאד התלבטתי בהתחלה. רציתי לעשות משהו, להיות עם לוחמים. ידעתי שזה מה שאני רוצה, לא רציתי יומיות אלא להיות בתפקיד משמעותי. התלבטתי בין מדריכת חי"ר או משקית ת"ש. ברגע ששמעתי שיש תקן פנוי בגדוד שלו, הרגשתי שזה המקום שלי, שאני שייכת אליו ושזה הבית שלי. כל יום שם עבורי, הוא יותר טוב מהקודם. זה יותר קשה להיות בגדוד שלו, אבל אני כל כך עסוקה שאין לי זמן לחשוב על זה. ברור שזה לא פשוט, אבל זה קושי שהוא בונה אותך".

איך עבורכם כמשפחה המעבר בין יום זיכרון ליום העצמאות?
"זה מעבר מאוד קשה", מעידה אמו של אביב. "אני את הזיקוקים לא יכולה לשמוע והלוואי שיורידו אותם מהפרק כי זה מדמה לי את היריות שירו באביב. אנחנו עדיין לא חוגגים את יום העצמאות. אנחנו נשארים בבית ולא עושים שום דבר. זה מאוד קשה".

הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו