תכירו את יעל קידר. הבת של מאיה ושלי. תראו אותה בתמונה המצורפת לטקסט הזה, תמונה שצולמה באחד משלושת משחקי הכדורגל בהם צפתה בחייה מהיציע.
תראו את החיוך, השמחה, אפילו ההתרגשות, שגם תינוקת בת עשרה חודשים מרגישה כשהיא יושבת בפעם הראשונה ביציע ורואה משחק כדורגל, או כל דבר אחר שהיא מבינה שהוא האירוע הזה. שלושה משחקים, שלושה ניצחונות, אין אוהד הפועל פתח תקוה עם אחוזי הצלחה כאלה. לא לחינם היא כבר ידועה כ"הקמע".
מאז חלפו כתשעה חודשים. יעל כבר תכף בת שנה ושבעה חודשים. מאז, הספיקה להפוך לאוהדת נלהבת ואורחת קבועה ביציעים במשחקים של הפועל בכדורסל נשים. אפילו על התוף הגדול של המועדון למדה קצת לתופף, כמו גם לצעוק "בוזי" כל פעם שיש התקפה של הקבוצה היריבה.
היא מדברת, אומרת "כדור" וגם "הפועל". אבל כדורגל, שלא בטלוויזיה, היא לא ראתה מאז.
היא לא ראתה כדורגל כי מי שצריך להיות הראשון שמנסה להביא אותה למגרשים, פשוט מתעלם ממנה.
ב-26/11/2021, בן דוד שלה הלך למשחק כדורגל ראשון בחייו, כשהפועל אירחה את שכנתה מרמת גן. היא הייתה קצת חולה באותו יום, אז וויתרנו. יהיו הזדמנויות נוספות, אמרנו ויעל נשארה בבית.
זה היה ימים אחדים לפני חג החנוכה. מאז, חלפו החודשים, הסתיו התחלף בחורף קר במיוחד ויעל לא ראתה כדורגל.
יעל לא תוכל לראות משחק כדורגל מהיציע גם כשחג הפורים יחלוף ונכון לעכשיו, לא תוכל לעשות זאת לפחות עד ה-7/3.
כי המשבצים במנהלת הליגה, שכבר הוכיחו את היותם אטומים ואדישים לליבם הזועק של אוהדי כדורגל, משבצים בכל שבוע מחדש (או בעצם, בכל שבועיים) את משחקי הבית של הפועל פתח תקוה בשעות הערב המאוחרות והקרות של אמצע השבוע.
כן, ארבעה חודשים וחצי בלי משחק בית אחד של הפועל פ"ת שישוחק ביום שישי, בשעות אחר הצהרים. יותר מסיבוב של משחקי ליגה ומשחק גביע אחד. ארבעה וחצי חודשים!
וזה כל כך מעצבן ומקומם. אני מאוד רוצה שיעל תחבור אליי שוב למשחקים. הפועל זקוקה גם לקמע הזה. היא נולדה לאבא שאוהד הפועל פ"ת. זאת כבר גזירה לא פשוטה. אבל אפילו את ההנאה המפוקפקת הזאת, גוזלים ממנה אנשי מנהלת הליגה.
אותם משבצים מתחשבים בטוטו, בגוף המשדר, אולי גם בעומס על האיצטדיון העירוני. ואת יעל ודומיה פשוט שוכחים. אפרופו האיצטדיון – אני לא יודע איך נראה ההסכם של קבוצות מחוץ לעיר שבאות לשחק בו, אבל אני בטוח שצריך להיות בו איזשהו סעיף שנותן עדיפות לקבוצות המקומיות. כרגע זה לא נראה כך.
הטוטו, כמדומני, הוציא לא מזמן פרסומת שחגגה את חזרת הקהל למגרשים באמצעות ילדה המתרגשת ללכת עם אביה למשחק. אותי זה לא הצחיק.
עם כל הרצון הגדול, לא אקח ילדה בת שנה וחצי וגם לא גדולה יותר למשחק שנערך ביום שני בשעה 19:00 או 20:00, באוויר הפתוח, לעיתים בגשם ותמיד בקור לא קטן, לשבת ולצפות במשחק. כמוני גם הורים נוספים.
ואני בכלל לא מדבר על העניין הטכני. יום עבודה, פקקים, סידורים. יום שני הוא לא יום של כדורגל.
עזבו לרגע ילדים. כולנו אוהבים את חיילי צה"ל. אני חושב על אותו חייל, שבקיץ האחרון גילה שהפועל נשארה בליגה, מיהר לרכוש מנוי למשחקים של הפועל. הוא חייל קרבי, יוצא מדי פעם בסופ"שים. אולי הוא יוצא בכל סופ"ש. וארבעה חודשים המנוי שלו יהפוך לגוש פלסטיק חסר תוחלת שנח בארנק כאבן שאין לה הופכין.
אולי שומרי השבת שביננו נהנים מההפקר. זה לא דיון שכרגע ארצה להיכנס אליו, רק אומר שכאדם שומר שבת, הוא בוחר לקחת על עצמו שלל הפסדים כאלה. ובכל זאת, גם שומרי השבת מבינים שמדי פעם הם צריכים לוותר.
בשורה התחתונה ומבלי לבדוק נתונים מדויקים, כנראה שיותר אוהדים יגיעו למשחקים בימי שישי. זה בעיקר נכון לגבי ילדים. וכשאנחנו מדברים על העתיד של הפועל פ"ת, בטח כקבוצת אוהדים, אין דבר יותר חשוב ממי שאמורים להיות האוהדים בשנים הבאות.
כך בדיוק אני הפכתי לאוהד. כשהייתי בן חמש, כבר היה לי מנוי. המשחקים נערכו בשעות הצהריים של שבת. אני זוכר אותי הולך עם אבי ואחי בדרך הארוכה שמרחוק ז'בוטינסקי לאיצטדיון "האורווה" הישן. זוכר את בני יהודה מבטיחה כמעט סופית את האליפות, זוכר את מכבי חיפה נעזרת בחיים לפקוביץ' כדי לחגוג אליפות שנה מאוחר יותר אצלנו על הדשא. זכרונות כואבים ומתוקים. אין אוהד שלא רוצה לחוות את מה שחווה אבי ולשבת עם ילדיו ביציע, להתחבק בשער, לנחם בהפסדים.
הערה לסיום – בשבוע שעבר, בערך בארבע לפנות בוקר, כשאותה יעל התעוררה ומיאנה ללכת לישון, ישבתי בחדר שלה, נלחם להשאיר את ארובות עיניי פקוחות. אז גם עשיתי קצת סדר בראש והבנתי כה מגוחך לוח המשחקים של הפועל. כתבתי פוסט כועס בנושא בפורום האוהדים בפייסבוק. ביום חמישי, כשפורסמו מועדי מחזורים נוספים ושוב הפועל שובצה כמארחת בשני, הקפצתי את הפוסט. האשמתי בו את המנהלת באטימות נוראית ובהתעללות בקהל וטענתי גם שהפועל, בטח כקבוצת אוהדים, לא יכולה שלא לפעול בנושא. בעקבות זאת, סיפרו לי במועדון כי נעשתה פנייה בנושא למנהלת הליגה. זה מבורך ונכון. אולי היה צריך לקרות קודם, אבל חשוב שיש אוזן קשבת.
עכשיו, הכדור בידיים של המנהלת. הכדורגל שייך לכולם. מילדים ועד זקנים. אסור לנו להשאיר אף אחד מחוץ ליציע.
הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
שאל בני ונען
בשורה התחתונה ומבלי לבדוק נתונים מדויקים אני חושב שאני צודק ומי שרוצה להגיע למשחקים צריך לבחור בן דת לכדורגל, כנראה שיותר אוהדים יגיעו למשחקים בימי שישי מי שבוחר בין כדורגל למזג אוויר זה אתה לא אני ?
המנהלת היא המנהלת וצריך לקבל זאת או לשנות את היצוג בה
אני חושב שבידי המנהלת ההחלטה ושם היא צריכה להישאר, המנהלת מייצגת את כל האוהדים ולכן אין בכתבה כזו או אחרת דבר חוץ מלדרוש מהמנהלת לשנות את דעתה