בשבוע שעבר הוענק אות מערכה ישראלי למשתתפים במערכה ברצועת הביטחון בלבנון בתקופה שמ-30 בספטמבר 1982 ועד ל-24 במאי 2000. זאת לאחר שב-4 בנובמבר 2020 אימץ הרמטכ"ל, רב אלוף אביב כוכבי, את ההמלצה להכיר בלחימה בדרום לבנון ורצועת הביטחון כאחת ממלחמות ישראל. לכבוד המאורע, דיברנו עם אחד ממקבלי האות, רס"ר סיירת צנחנים, דודו מכלוף, תושב פתח תקוה. מכלוף התגייס בשנת 1991 כלוחם בגדוד 202 בחטיבת הצנחנים, הוא שירת בלבנון במשך שנים. בשנת 2000, בתקופת היציאה מלבנון, תפקד כרס"ר הפלחה"ן. במאי של אותה השנה פינתה פלחה"ן צנחנים את העיירה בינת ג'בייל, שהייתה מובלעת בשליטת צה"ל. מכלוף מסביר כי הוא אמנם יצא מלבנון, אבל לבנון לא יצאה ממנו. "את לבנון אי אפשר לשכוח, לא את המראות ולא את הריחות".
תסביר.
"לבנון מאוד יפה, הנופים מדהימים, בחורף הכל מושלג – ממש שוויץ. מצד שני יש את הריחות והמראות האחרים – של דם, זיעה ואבק שריפה והדיסוננס מאוד גדול. מצד אחד אתה יכול לקום בבוקר, הכל פסטורלי והציפורים מצייצות וברגע אחד הכל משתנה ויש מלחמה עם מטוסים, הפגזות ופצמ"רים שנופלים מסביב. אנשים לא מבינים מה זה אומר, זה מטורף".
דודו מכלוף
מכלוף מציין כי במהלך שנות שירותו בלבנון, איבד לא מעט חברים ועל כן ההכרה בלחימה בלבנון כאחת ממלחמות ישראל מאוד מוצדקת. "אני חושב שעיקר החשיבות פה, זה להעריך את אלה שאינם", הוא אומר. "איבדתי חברים ומפקדים, גם בסדיר וגם בקבע. ממש מכל מוצב שהייתי, והייתי ברבים. אבל יש כמה חברים שזכורים לי במיוחד, כמו שי גולדשטיין שהיה מ"מ אצלי בפלוגה ונדב מילוא שהיה מ"פ הפלחה"ן ונהרג בהתקלות עם מחבלים בריחן. יש הרבה זיכרונות שמלווים אותי עד היום וכן, יש גם פוסט טראומה".
מה עוזר לך להתגבר על כך?
"החברים מהשירות נותנים לך את הכוח להתמודד עם המראות, מה שנקרא אחוות לוחמים. כשאתה צעיר אתה מוכן למות למען המדינה, כשיש לך משפחה וילדים אתה מקבל פרופורציות אחרות לחיים. אבל תחושת השליחות גדולה ורבה, ההבנה שאתה עושה משהו משמעותי עבור מדינת ישראל, ותורם לכך שילדים יוכלו לחיות פה".
תחושת השליחות היא לא דבר של מה בכך במשפחתו. מכלוף, נשוי ואב לארבעה, מספר כי אצלם במשפחה יש שושלת שלמה של צנחנים, בסך הכל 15 צנחנים כולל אביו, אחיו, דודיו וכיום גם ילדיו. "אנחנו משפחה של צנחנים, אף אחד לא עובר את הדלת אם הוא לא צנחן", הוא צוחק. "זה חינוך שבא מבית סבא, שהיה במחתרת באיטליה. האמונה שאין לנו ארץ אחרת ואם כבר לתרום, אז הכי טוב שאפשר".
דודו מכלוף בצעירותו
במהלך שנות שירותו קיבל מכלוף הצטיינות מהרמטכ"ל, אבל עדיין הוא טוען בתוקף שהגיבורה האמיתית בכל הסיפור היא בכלל אשתו, איריס, שבזכותה כל התרומה שלו בכלל אפשרית. "היא מקבלת הכל בהבנה ובאהבה, גם אם זה אומר שאני צריך לקום באמצע ארוחת חג, כי מתחיל מבצע או כי יש פיגוע והיחידה מוקפצת. אפילו כשנולדה הבת הבכורה והייתי במרחק של שלוש וחצי שעות נסיעה, היא נסעה לבד לבית חולים, עם צירים ופתיחה 8 ואני הצטרפתי ממש ברגע האחרון".
הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
בן אביטן
דודי היקר מלח הארץ אני מכיר אותך די הרבה זמן ואין לי ספק לא רק מורשת קרבית של לחימה וסיפורי גבורה מהסיירת גם רוח וערכים הם שמלויים אותך ואת בני משפחתך אוהב אותך אח יקר
שי אוסדון
מלך ותותח על אמרנו ? דודי היקר מאחל לך עוד שנים רבות של עשיה ברוכה , בריאות ואושר .
אחד שהיה בפלחה"ן
דודי התותח, היית (ואני מניח שנשארת) קשוח אבל תמיד ידעת לתת את החיוך הקטן ברגע הנכון כדי שנדע שאנחנו בידיים טובות.
תודה לך על הכל, למדתי ממך לא מעט!