בלילה שלפני המשחק ולאורך כל היום הבטן שלי התהפכה. אני בטוח שביליתי יותר בשירותים מאשר מול המחשב במשרד. כל אוהד הפועל ידע בוודאות כי הסיכויים שיריבותינו לתחתית יאבדו נקודות נמוכים מאלה שתקום פה ממשלה, אבל גם זה לא הפחית את הלחץ וההתרגשות לפני המשחק. ככה זה בכדורגל, לא משנה מה נשדר כלפי חוץ, בתוך תוכנו אנו נאמין עד הרגע האחרון שהבלתי אפשרי יכול לקרות.
רגע לפני המשחק, הייתי מוכן להבטיח הכל כדי להביא את הנס ולהישאר בליגה. אני מוכן לשמור מעכשיו שבת, להפסיק לאכול בשר, להקריב שתי אצבעות ברגל או לצפות במרתון של סברי מרנן – כל דבר שישנה את רוע הגזרה. אם הייתי יודע במה זה תלוי, אין דבר שלא הייתי מוכן לעשות. ולא רק אני, כל אחד ואחד ממי שהגיע ליציע או צפה מהבית.
מי מאיתנו לא העלה במוחו שלל תסריטים למחזורי הסיום של הליגה? אופטימיים או קודרים ככל שהיו, עם הפועל זה תמיד קורה בדרך הכואבת ביותר, אותה אי אפשר אפילו לדמיין. אחרי שירדנו מתוסכלים למחצית והתחלנו לקבל את הגזרה, כפר קאסם הישוו וכך גם הפועל. מסתבר שתקווה היא החומר הדליק ביותר בטבע ולמשך דקות רבות היא אחזה ביציע ועשתה בו שמות. מסביבי, אוהדים שנגמלו מעישון לפני שני עשורים או לא עישנו מעולם, הציתו סיגריה. אחרים קססו ציפורניהם עד זוב דם ויש כאלה שפשוט לא היו מסוגלים לשאת את הלחץ וקברו פניהם בידיהם.
כחצי דקה לפני שאיתי לוי סיים מהלך אישי יפה בשער ניצחון, במה שהיה אמור להיות אחד השערים המרגשים ביותר שחווינו בשנים האחרונות, הפלאפונים ביציע רטטו. השמועה אודות שער יתרון של א.א פאחם פשטה בקהל וכששחקני הפועל רצו לקהל בשמחה, הם בטח הבינו את המשמעות של תגובתנו האילמת. קיבלנו בוקס בבטן, שהוציא את כל האוויר בבת אחת. באותו רגע הבנו שזה הסוף, שזה גמור.
לאחר שריקת הסיום האסימון נפל ולמרות שסירבנו בכל תוקף, המציאות פשוט טפחה לנו על הפנים. האכזבה, הכאב, התסכול והכעס הציפו אותנו ועלו על גדותיהם. חלק הגיבו בקללות וחלק גדול יותר מאיתנו ישב במשך דקות ארוכות עם הפנים קבורות בתוך צעיף שהתקשה לספוג את הדמעות. מיאנו לצאת מהאצטדיון כי הבנו שייקח הרבה זמן עד שנחזור לשם שוב. כל ניסיונותינו להדחיק מעלים חרס ואנו נאלצים לקום לבוקר חדש שבו הפועל פתח תקוה בליגה א'.
לקחו לי כמה שנים להפנים שהפועל הפכה מקבוצת ליגת העל לקבוצת ליגה לאומית, אז עכשיו איך מעכלים ירידה נוספת? בסופו של דבר אין ברירה אחרת מלבד להתאושש ולקום מחדש. אנחנו לא נוותר ולא ניכנע, אבל בשביל לקום מהמפלה הזו יש צורך דחוף לחשבון נפש ומחשבה מחדש על כל הפרויקט הזה של עמותת הכחולה.
בזמנים כאלה קשה מאוד להתעלות ולהמשיך קדימה אבל אין מה לעשות. שלא יהיה לכם ספק, כל עוד כה לרבים מאיתנו אכפת כל כך מהמועדון הזה – אנחנו נקום מהנוקאאוט הזה ונחזור. מהיום, מהרגע הזה, כל האנרגיות צריכות להיות מופנות לבנייה, הפקת לקחים ותיקון. זה נכון שנעשו פה טעויות בערימות, אבל זו לא חוכמה למצוא אשמים ולהפנות אצבעות. המעשה הקשה אך המתבקש הוא להסתכל רק קדימה ולעשות הכל כדי לחזור כמה שיותר מהר.
זהו עוד פרק בהיסטוריה הארוכה של הפועל פתח תקוה ואל תטעו – זהו אינו הפרק האחרון.
קיראו גם:
הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
בר
ושום מילה על האשמים
ברקו יחיאל ואחרים
שמוליק
חבל על העצבים והכאב.. אין קשר בין הפועל שלנו לקבוצה העלובה וניהול הנסיך לבין התקופות היפות יותר… עד שלא יהיה בעלים רציני נלך לאבדון..חבל אבל זה המצב