יום הכיפורים מאחורינו. אז מה אכפת לנו – המדור של מאירה ברנע גולדברג

זהו. יום הכיפורים מאחורינו. איזה מזל. ביקשנו סליחה, אפשר לעבור הלאה. אפשר להמשיך לעצור "שניה" ליד המכולת הפינתית באמצע הכביש על מעבר החציה ולחסום את התנועה, כי זה רק לחמש דקות, אז אל תהיו קטנוניים. אפשר לקרוא סטטוס בפייסבוק שכתב בעל דעה פוליטית הפוכה משלנו והוא ממש מעצבן. אין לי מושג מי הוא, אני בכלל לא חברה שלו, אבל זה קפץ לי כאן על הקיר אז אכתוב לו מה אני חושבת עליו, על אמא שלו ועל סבתא שלו ועל אלו שלא גמרו את העבודה עד הסוף במלחמת העולם השנייה.

יום הכיפורים חלף, אין יותר תקיעות שופר וסליחות. אפשר לראות שוב את הפקק הגדול בפניה ימינה בדרך לעבודה, אבל אנחנו לא צריכים להמתין כמו כולם עשרים דקות. אנחנו יכולים להמשיך ישר ממש עד לרמזור ואז להידחף באגרסיביות, כי אנחנו ממהרים. מה אכפת לנו. פשוט צריך להימנע מקשר עין עם הנהגים האחרים ולהתעלם מאלו שפותחים את החלון, אלו הכי מסוכנים, מזל שאפשר להגביר את המוזיקה. אפשר לחזור לא לעצור לאנשים שחוצים את הכביש במעבר חציה, אז מה אם מדובר בילדים בדרך לבית ספר והכי חשוב, לצפצף. אפילו ככה סתם בלי סיבה. לצפצף שכולם יתעוררו, בעיקר הנהגת המבוגרת שמאטה את הנסיעה שלה בשטח עירוני.

יום הכיפורים מאחורינו, יש עוד שנה שלמה עד הפעם הבאה, אז אפשר בינתיים להסביר לילדים שלנו לא לשחק עם הילד האתיופי החדש שהגיע לכתה, כי לא צריך להגזים, אפשר להיות איתם באותה כיתה אבל לא להכניס אותם אלינו הביתה וגם להזכיר לו שהמורה שלו באמת לא מבינה כלום מהחיים שלה אז הוא לא צריך להקשיב לה ואם מישהו בכתה מרביץ לו שפשוט יחזיר בחזרה, אבל שיחזיר חזק שילמד את הלקח. כי אתנו לא מתעסקים ויש ילדים שמבינים רק אלימות.

יום הכיפורים נגמר, הסתיו הגיע, החצבים פורחים, עדיין לא ראינו נחליאלי, אבל ראינו תמונה של בחורה שמנה בכתבה באחד מאתרי האינטרנט, אז אפשר לכתוב לה תגובה, "חבל מותק. דווקא יש לך פנים יפות. קצת התעמלות ותהיי מהממת. ולמה את מצטלמת בבגד ים כשאת נראית ככה". אפשר גם ללכת לים בעצמנו, לנצל את הרגעים האחרונים שעוד ניתן קצת ליהנות משמש הסתיו הנעימה ואת כל הזבל להשאיר שם בחוף, "כן מותק, לא נורא, תזרוק את העטיפה כאן. אין לי כוח לחפש פח".

הימים הנוראים חלפו אז אפשר להוציא את הכלב לטיול עם שקית ריקה שקשורה על הרצועה למראית עין שאם יגיע פקח או אם פתאום שכנה חצופה וחטטנית תסתכל עלינו במבט מתעניין נוכל להצביע עליה. את הקקי לא באמת צריך לאסוף. מה עוד יבקשו מאתנו לעשות? שהמנקה ינקה, בשביל זה משלמים לו, לא? מה אנחנו צריכים לעשות בשבילו את העבודה?

אפשר לקנות לילדים אופניים חשמליים, קורקינט חשמלי, הובר בורד חשמלי או כל דבר חשמלי אחר שנוסע ככה מהר וטוב ויגרום להם פחות להתאמץ. אז מה אם החוק מתיר שימוש רק מעל גיל 16. אנחנו רוצים לראות שמישהו יעז לומר משהו. יאללה יאללה, הילד שנפל ונפצע, זה לא הילד שלנו, אז זה לא ממש מעניין. פעם הבאה שילמד, כן, כן שילמד להסתכל לאן הוא הולך, גם בכביש וגם על המדרכה. זה לא התפקיד שלנו לחנך אותו.

לקחנו את הילד לבני ברק שיראה קצת כפרות, לפני זה, בראש השנה, אפילו הלכנו לים ל"תשליך". כל העבירות בים, משתכשכות עם הדגים, אפשר להירגע, לעשות את עצמנו ישנים באוטובוס כשאישה בהריון עולה, אפשר לצעוק, להעליב ואפילו לירוק על אנשים בבית מרקחת שמציגים את הכרטיס מביטוח לאומי המקנה להם פתור מהתור מאחר ויש להם מגבלה כלשהי. למה הם לפני? אז מה אם יש להם ילד אוטיסט. אני מחכה כאן כבר שעה, זה לא בסדר. ואם כבר אוטיסטים, באמת מה קורה עם ההפגנה נגד פתיחת הוסטל בעיר? אנחנו לא מוכנים לפגוע בערך הדירות שלנו. "האחר הוא אנחנו", נכתב באיזה שלט, נדמה לי בכניסה לבית ספר של הקטנה, ואנחנו לא מוכנים להיפגע יותר.

זהו, נגמר הצום, והתענית והבגדים הלבנים. אפשר לחזור לשנוא את כל מי שלא חושב כמונו, את המתנחלים, את השמאלנים, את המזרחים, את האשכנזים, את הערבים, בעיקר את הערבים, את הטבעוניים, את הנכים שחוסמים את הכבישים בדיוק כשאנחנו כל כך ממהרים. סופרים את הימים ואת השבועות עד ליום הכיפורים הבא כי תמיד אפשר פשוט לבקש סליחה ולהתחיל מהתחלה.

הילדים של מחר

הילדים של המחר / שי גולדן וטלי סיביאר כץ, הוצאת כנרת זמורה ביתן

ממש רציתי לשמור את הספר הזה ליום הכיפורים, אך מהרגע שפתחתי אותו ידעתי שזה יהיה בלתי אפשרי. זוכרים את האהבות הראשונות שלכם ? כמה הן כאבו, אבל כאב אמיתי כזה שמרגישים בכל הגוף? אז ככה בדיוק הרגשתי לאורך קריאת הספר, הרגשתי שמישהו מוחץ לי את הלב ולא משחרר. הספר מחולק לפרקים לפי המספר. שי כתב את הפרקים של אורן, נער מופנם, החי במשפחה אמידה כלכלית אך מפוררת מבפנים ואילו את הפרקים של מעיין, הילדה המקובלת והיפה שגרה בבית דל עם אב מכור לסמים כתבה טלי סיביאר. סיפור אהבתם והתבגרותם בצפון תל אביב בשנות התשעים מסופר עם המון רגש וחמלה עם המון פיתולים לא צפויים בעלילה, משברים, גילויים מפתיעים, הצביעות של עולם המבוגרים נחשפת לאיטה. לא כל אחד מסוגל לכתוב באמינות על כאבי הילדות וההתבגרות. נראה כי החלוקה בין הסופר לסופרת עשתה לספר רק טוב. ספר נפלא!

פהוקים

פהוקים / אניטה ביסטבוש, הוצאת שוקן – כולל חלונות הצצה

גם כאדם בוגר, ולמרות שהבן שלי כבר מזמן לא פעוט, אני מאד אוהבת לפתוח את כל חלונות ההצצה בספרי פעוטות וקטנטנים. תשע חיות וגור אדם אחד, מתכוננים לשינה, כולם מפהקים והילדים מוזמנים לפתוח את הפה לכל אחד מהם ולחשוף את הפיהוק המיוחד שלו. ספר מושלם לפעוטות לפני השינה, בעל דפים עמידים ועיצוב עליז ושמח כמיטב המסורת בהוצאת שוקן.

לבני שנה עד שלוש.

"איך קוראים לו?"

סטטוס לשבת
אבישי: אני אוהב את כולם במשפחה, ממש את כולם, כולל הסבא הזה שמת מזמן ובכלל לא הכרתי. איך אמרת שקוראים לו?"