"הגעגועים לא נעלמים. הם נשארים לנצח"

44 שנים חלפו מאז מלחמת יום הכיפורים – מלחמה שטומנת בחובה לא רק מחדלים גדולים ולמעלה מ-2,200 חיילי צה"ל הרוגים, אלא גם נשים שהתאלמנו וילדים שהתייתמו. על אף השנים הארוכות שעברו, בערב יום הכיפורים הכאב אצל כל מי שאיבדו את יקיריהם, צף ומתגבר.

אהובה יעקובוביץ', אחת מאלמנות המלחמה, הייתה בהיריון בזמן שבעלה, אבנר יהודה אפרתי, נהרג בסיני. שבועות חיכתה לדעת מה עלה בגורלו וחודשים ארוכים המתינה לגופתו. הכאב, היא מספרת, לא עוזב ויישאר לנצח. את הכאב הזה היא חולקת בימים אלו, כשהיא בת 67, עם אלמנות נוספות בהתנדבותה בארגון "אלמנה למען אלמנה".

"הכאב מאוד חזק. כל דבר קטן מעורר. אני לא יכולה לומר ששעה שעה, אך מידי כמה ימים הוא מציף אותי בעוצמה מאוד חזקה", היא מספרת. "זה יכול להיות בכל סיטואציה, אם אני קוראת משהו, או חושבת על החיים שלי, אם הנכד מזכיר משהו, או אולי כשאני מדברת עם חברה אלמנה והכאב עולה. בפעם האחרונה זה היה ביום שבת בערב. החתן שלי היה בסעודה שלישית ורב בית הכנסת אמר דברים לזכרו של אבנר. הזיכרון, למרות שחלפו 44 שנים, צץ ועולה אם תרצה ואם לא".

אפשר להגיד שככל שהזמן חולף הכאב דועך, או להיפך?

"ממש לא. להיפך. הכאב לא חולף עם הזמן, הוא פשוט לובש צורה אחרת. אם בהתחלה הייתי צעירה ובהריון והעוצמה הייתה של חורבן בית, היום הסתגלנו ולצערי היה לי אובדן נוסף של בעלי השני, משה. אך העוצמה היא אחרת שמביאה אותי לפעמים לידי בכי. לפעמים אני קוראת כתבה על אלמנה צעירה וזה מעורר את הכאב ואת הגעגועים שלא נעלמים. הם נשארים לנצח".

אבנר יהודה אפרתי ז"ל. רפרודוקציה זאב שטרן

הבשורה המרה

לאחר מותו של סרן אבנר יהודה אפרתי ניתן לו עיטור העוז, וגופתו הוחזרה לישראל רק לאחר חודשים. עוד לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים וימים אחדים לפני ראש השנה של שנת 1973, יצא אפרתי לשירות מילואים כמפקד מעוז "מפרקת" שליד קנטרה שבסיני. עם פרוץ המלחמה הסתער כוח מצרי גדול על המעוז ותחת חיפוי ארטילרי כבד הצליח להיאחז בפאתיו. סרן אפרתי ארגן את אנשיו ללחימה, והוא בעצמו עבר מעמדה לעמדה, במשך שעות רבות, כדי לעודד את האנשים ולסייע להם. למרות שנפצע קשה, סירב לפינוי. הוא פקד על חייליו להחליף עמדות, כשהוא עצמו נשאר פצוע בעמדה, בטווח של כמה מטרים מהכוח המצרי כדי לחפות על אנשיו, עד שנהרג. פעילותו של אפרתי דחתה את חדירת הכוח המצרי ללבו של המוצב בכמה שעות ואפשר לאחדים מחייליו להיחלץ. במותו השאיר אחריו את אהובה, שארבעה חודשים לאחר מכן ילדה את בתם הראשונה, אביגיל.

"הכרתי את יהודה בתנועת נוער בבני ברק בגיל 16", מספרת אהובה. "אני גרתי בבני ברק והוא ברמת גן. נעשינו חברים ולוויתי אותו בשירות הסדיר שלו. אני הייתי בשנת שירות. מיד בתום השירות הצבאי, כששנינו בני 21, התחתנו. זה היה בקיץ 1971 ועברנו לגור בפתח תקווה בדירת סטודנטים קטנה ברחוב ארלוזורוב פינת כצנלסון. האושר היה גדול ורב, וככה עברו שנתיים וחצי מאושרות. לפני חגי תשרי של שנת 1973 אבנר נקרא למילואים רגילים והראשונים שלו. הוא נקרא לפקד על החטיבה הירושלמית שהייתה מאוד מבוגרת ורצו להצעיר אותה עם מפקדים צעירים. הוא נקרא למילואים יומיים לפני ראש השנה לפקד על מעוז 'מפרקת'. אני הייתי בתחילת היריון והוא לקח אותי לבית הוריו כדי שלא אשאר לבד. לפני המלחמה היינו שולחים מכתבים ומדברים לפעמים בטלפון שהיה אז בחנות של הורי. בהתחלה הוא כתב ואמר שהזמן עובר בכיף, אך לאט לאט הכתב שלו נעשה פחות ברור והוא מספר יותר על כך שהחיילים נעשים יותר ויותר עצבניים. הם הרגישו שמשהו עומד לקרות. הם ראו כוחות בצדו השני של הגבול. בפעמים שדיברנו בטלפון שמעתי בקולו שהוא לא רגוע. הפעם האחרונה שדיברתי איתו הייתה יומיים לפני יום כיפור. מאז לא שמעתי ממנו".

עם פרוץ המלחמה, כשהיא יודעת שאבנר נמצא בקו הראשון, הבינה אהובה שהרע מכל עלול להתרחש. "הרגשתי שהעולם שלי חרב", היא נזכרת. "הייתה אזעקה בשעה שתיים בצהרים ביום שישי ביום כיפור כשהיינו בדרכנו חזרה מבית הכנסת. היו המון מתגייסים והרגשתי יד קרה שלופתת לי את הלב. אבנר היה בקו הראשון והרגשתי שמשהו נורא עומד להתרחש. אז היה כאוס מאוד גדול ולא ידעתי תחילה כלום. במוצאי כיפור הפעלנו טלוויזיה וככה עבר יום ועוד יום, ולא ידענו לאן ללכת. אחרי כמה ימים פנינו לקצין העיר בתל אביב, זו הייתה הכתובת היחידה שאפשר היה לפנות אליה. הגענו והבנו שאנו ממש לא היחידים ועל חדרו של קצין העיר עטו אנשים רבים שרצו לקבל פרטים. אמרו לנו שנלך הביתה ונחכה. ככה המתנו מעל לחודש ימים ללא כל ידיעה. חודש אחרי המלחמה התפרסמו תמונות של שבויים על ידי המצרים שהוצגו באולם צוותא בתל אביב, והיה נדמה לנו שהצלחנו לזהות את אבנר אבל לא בוודאות. את הצרחות שהיו באולם אני זוכרת עד היום. באותה תקופה, ובגלל שלא היו מספיק עובדות סוציאליות אז, הצבא שלח קצינים ותיקים להרגיע את המשפחות. הייתי כבר עם בטן של היריון וניגש אלי קצין מבוגר ואמר לי שהמקום לא מתאים לי ושאני אלך הביתה ושברגע שיהיה משהו הוא יודיע לי. חודש וחצי אחרי תחילת המלחמה ואחרי תחקור של השבויים שהוחזרו התברר כי אבנר הוא חלל שרופא המעוז קבע את מותו וטמן אותו מתחת לאחת המיטות. הוא הוכרז על ידי הרבנות הצבאית כחלל שלא יודעים את מקום קבורתו. רק אחרי שמונה חודשים, כשהיה הסכם בין המצרים לבין ישראל, יצאו כוחות לחפש על גדות התעלה. הם מצאו את אבנר והבאנו אותו לקבורה בישראל".

אבנר יהודה אפרתי ז"ל. רפרודוקציה זאב שטרן

להקים משפחה חדשה

אהובה, בת לניצולי שואה, חששה בתחילת המלחמה כי שואה נוספת עלולה להתרחש. "היה מצב נוראי שכמעט הייתה שואה שנייה. שני ההורים שלי עברו את השואה והיא הייתה מאוד נוכחת אצלנו בבית. אבא תמיד דיבר. הייתה הרגשה של שואה שנייה אצלי כשאבנר היה בקו הראשון. גם במשפחה שלי היה פחד מאוד גדול ותחושה של אובדן בית שלישי".

לאחר המלחמה, כשהיא רק בת 23, בחרה אהובה להמשיך את החיים ולהתחתן מחדש. להקים משפחה חדשה. היא בטוחה שזה גם מה שאבנר היה מבקש ממנה לו יכול היה. "אני ואבנר היינו צעירים ולא חשבנו כמובן שיקרה לנו כזה אסון שיקטע את האושר הזה. היינו זוג מאוד אוהב ובאוניברסיטה זכרו אותנו הולכים בהפסקות יד ביד. לא הייתה שום עננה באופק. אחרי שהוא נהרג, הרגשתי בגלל אביגיל שנכון יהיה לבנות לה בית. זה לא היה קל, אפילו מאוד קשה. לא החלטתי על זה ביום אחד. פגשתי את האדם הנכון בזמן הנכון. פגשתי את משה ז"ל שהוא היה גם איש צבא. הקמתי משפחה חדשה על הריסות המשפחה הקודמת ונולדנו לנו שני בנים, אריאל וחגי. זה היה צד נכון מאוד ואני בטוחה שאם היינו שואלים את אבנר זה מה שהוא היה מבקש ממני, להמשיך ולשרוד, ואני עושה את זה גם היום".

אפשר לומר שאביגיל למעשה גדלה עם אבא, שהוא לא האבא הביולוגי שלה.

"התחתנו כשהיא הייתה בת שנתיים וחצי. זו סיטואציה רגישה. משה היה אדם מיוחד ולכן הסיטואציה הייתה קלה יותר. הוא הכיר את אביגיל כשהייתה בת שנה ושמונה חודשים. הוא הרוויח ביושר את היותו אבא שלה. הוא זה שסיפר לה על האבא הראשון שילד אותה. משה גם היה האבא שגידל אותה וככה היא גדלה כל השנים. אביגיל תמיד מספרת את הסיפור שלה על איך זה לגדול עם שני אבות, אבא שהוליד ואבא שגידל. משה נפטר לפני 16 שנה וזה היה שבר גדול עבורה. אך נולדו לה שני אחים ואנחנו משפחה המושלמת שמאגדת בתוכה שתי משפחות ושני אבות. חיינו עם זה בשלום גדול ועד היום אנו עצובים על מותם של שני האבות ומזכירים את שניהם ויוצאים לבית הקברות לשניהם".

את חושבת שעבור אלמנות צעירות העדיפות היא להקים משפחה חדשה?

"אני אומרת שצריך למצוא את האדם הנכון, וכמובן שזה עניין של מזל. אני בעד לצאת ולהתנער מבלי לשכוח את הבעל הראשון. לזכור אותו, לנצור אותו ולהביא אותו למשפחה החדשה. מתוך ההכרות שלי עם הרבה חברות לא כל בעל יכול לשאת את זה. זו התמודדות ממש לא פשוטה. לא תמיד הבעל החי יכול להתמודד עם הבעל הגיבור המת. יש רגישות גם לילדים של הבעל הראשון להקים ביחד משפחה חדשה. אבל אני בהחלט ממליצה על המשך החיים. לא רק לשקוע בגעגוע על מה שהיה. זה ציווי גם דתי וגם פסיכולוגי".

אהובה יעקובוביץ'. צילום זאב שטרן

להפיג את הבדידות

לאחר שיצאה לפנסיה, אהובה מתנדבת כיום בארגון אלמנות ויתומי צה"ל במסגרת פרויקט שנקרא "אלמנה למען אלמנה". בהתנדבות זו היא מסייעת לאלמנות צה"ל אחרות המתמודדות עם קשיים בריאותיים, כלכליים ולעיתים אף עם בדידות. היא מבקרת אותן בביתן ואף מסייעת להן מול הרשויות.

"הארגון שייך לאלמנות צה"ל והוא פועל בשיתוף פעולה עם משרד הביטחון", היא מספרת. "אני די חדשה בעניין כי כשעבדתי לא היה לי פנאי לזה. כאשר פרשתי לפנסיה וחשבתי איפה אני יכול לתרום, סיפרו לי על המקום הזה ואני רואה בה עניין מבורך מכמה סיבות. יש את האלמנות המבוגרות שלא תמיד אפשר להגיע אליהן. לדעתי ברגע שנכנסת אלמנה לאלמנה רק היא יכולה להבין אותה. לכן זה דבר מבורך. רואים רגישות מאוד גדולה. בנוסף, לא כולן מוכנות שייכנסו אליהן ויש שאומרות שחייהן בסדר. למרות זאת רובן מאוד שמחות על כך שאנחנו מגיעות. לעיתים נוצרים חיבורים הדוקים מאוד. אנחנו עושים עבודת קודש, כולם מרוויחים מההסדר הזה והכל בתיאום עם עובדות סוציאליות. זו הרגשה נפלאה לעזור לאלמנות אחרות".

ספרי על אחת האלמנות שהכרת?

"לא מזמן הייתי אצל אלמנה ממלחמת העצמאות ונוצר בנינו קשר חם. היא ממש שיתפה אותי בסיפוריה. גם אחרי 70 שנה יש לה מה לספר ולשתף. בכלל, במהלך התנדבותי נתקלתי באלמנות מבוגרות שיש להן ובדידות גדולה. הבדידות מביאה לכל מיני קשיים. לפעמים שיחה ומילה טובה אולי לא ישנו את המצב לחלוטין, אך יוכלו לתת קרן אור. נתקלתי באלמנה בודדה שלא הייתה לה משפחה גדולה, והקשר בנינו תרם לה והכניס לה קרן אור לחיים. ולי זה נתן הרגשה ממש טובה שאני עוזרת לאלמנה".

את חושבת שפרויקט שכזה היה עוזר לך כאלמנה אם היה בזמנו?

"ללא ספק. אם אז הייתה מגיעה אלי מישהי שמבינה אותי – אז המצב היה נראה אחרת ושונה לחלוטין. אני לא באה בתלונות כי הכאוס אז היה כל כך גדול גם בהיבט הצבאי והמדיני, ככה שמי חשב בכלל על עניינים שכאלה במשרד הביטחון".