משרד החינוך ויתר על הבן שלי | הטור של מאירה ברנע גולדברג

בסגר הראשון הבן שלי אבישי, שיהיה בן 11 בעוד כחודשיים, ביקש שאקנה לו מפוחית. קניתי. מהבוקר עד הערב הוא ישב מול סרטוני יוטיוב עד שהצליח לנגן ללא אף טעות כמה משירי הביטלס החביבים עליו.
הוא סירב להיכנס ללימודים מקוונים עם הכיתה שלו ולמעשה התנתק מכל דבר שקשור לבית ספר.
כשהוא לא ניגן במפוחית הוא החל לחקור את שושלות המלוכה האנגלית ותוך חודש ידע להעביר הרצאה שלמה בנושא עם פירוט על כל הבתים, המלחמות, הצאצאים החוקיים והלא חוקיים, הפילגשים והרציחות הפוליטיות.

בין הסגר הראשון לשני, כשעוד לא ידענו שישנה אפשרות לסגר נוסף, הוא ביקש ממני גיטרה. כשהוא קיבל שתי גיטרות, אחת אקוסטית ואחת חשמלית, הוא הקדיש את כל זמנו הפנוי ללמד את עצמו לנגן בהן בלי עזרת מבוגר. בהתחלה הוא לא הצליח והאצבעות בידיו הקטנות כאבו, אבל הוא לא התייאש. הוא המשיך לנסות ולנסות עד שהצליח לנגן את שירי הרוק האהובים עליו והאצבעות הסתגלו לכלי הנגינה החדש.
בחופש הגדול השלמנו באמצעות מורים פרטיים את החומר בחשבון ובאנגלית. שאר המקצועות זזו הצידה. השנה הוא מצטרף לחלק מהשיעורים אבל עדיין חושב שהדברים שהוא מלמד את עצמו חשובים יותר מכל דבר. כשהמורה שאלה אותו מדוע הוא לא הכין שיעורים הוא ענה לה את האמת וכיאה למוח אוטיסטי, בלי להבין שאולי התשובה חצופה: "לא הכנתי שיעורים כי היו לי דברים חשובים יותר. אני מנגן מוזיקת רוק. המוזיקה היא החיים שלי".

סופר אמא אבישי והגיטרה

כל חייו אבישי הורגל להיות במסגרות לימודיות ולא חשב שיש אופציה אחרת, כעת הקורונה גרמה לו לפקפק בכל מה שהכיר. למה בכלל צריך בית ספר? נראה שמשרד החינוך לא הצליח למצוא דרך ללמד את אלו שמתקשים ללמוד במסגרת קשוחה מול הזום שעות ארוכות. אז למעשה משרד החינוך ויתר על הבן שלי והבן שלי נכון לעכשיו ויתר עליו.
הגיע הזמן לומר את זה בלי להתבייש, הלמידה המקוונת לא מתאימה לכל אחד. יש תלמידים רבים שהתנתקו ממערכת החינוך וכבר יותר מחצי שנה לא לומדים באמת.
זה לא קשור לבית הספר. המורה של אבישי מדהים ונמצא אתנו בקשר יום-יומי, המורה לחשבון בודקת בצורה יזומה את הידע שלו ורואה שהוא תואם את הידע הנדרש מילד בכיתה ה', אבל עד שלא יחזרו ללמוד בצורה אמיתית בכתה, קשה יהיה להחזיר אותו ואת יתר התלמידים ל"מצב למידה תקין".

סופר אמא- מאירה. צילום לילך אוזן

כשהתחילה השנה עוד חשבתי שאם נתאמץ נוכל להיות כמו כולם, אבל אחרי חמש שעות למידה מקוונת הבנתי שהבן שלי מתחרפן. בלמידה המקוונת כל הזמן קורה משהו על המסך, משהו מהבהב, משהו קופץ, משהו נדלק, משהו נכבה, משהו זז, משהו מרעיש. אין מסך רגוע ושקט, ילדים עם הפרעות קשב לא באמת יכולים להתרכז ככה לאורך זמן. כשהתחלתי לספר לחברות שלי על התחושות האלו הן הסבירו לי שגם הילדים שלהן, בלי האוטיזם ובלי הפרעות הקשב, מתקשים ללמוד בצורה כזו. חלקם נכנסים לשיעור אבל לא באמת מקשיבים, רק בוהים במסך וממתינים שהזמן יעבור.

ולמה אני בכלל כותבת על כל זה? כרגע כל מה שחשוב לי זה לשמור על השפיות של הבן שלי בתוך הכאוס של התקופה, לדאוג שיהיה שמח, שימשיך לקבוע לעצמו מטרות, שינגן, שישיר שיקרא ספרים, שילמד מה שמעניין אותו. אני בטוחה שהרבה הורים מרגישים כמוני, התקופה הזו מלחיצה גם ככה, לא צריך להכניס לילדים שלנו עוד פחדים לראש, אבל חייבים לחדד למקבלי ההחלטות את הידיעה שכבר יותר מחצי שנה, למרות הרצון הטוב וכל המאמץ שמושקע מצד המורים והמנהלים בבתי הספר, הילדים לא באמת לומדים. שאף אחד לא יצפה שברגע שיחזרו ללימודים הכל יהיה בסדר כמו בקסם. יהיו פערים גדולים ויצטרכו לשבת ולחשוב איך מצמצמים אותם כך שלא רק בעלי הממון שיש בידם כסף לשכור מורים פרטיים יהיו ברמת הידע הצפויה.

סופר אמא- סיפורים על ילדים שונים

סיפורים על ילדים שמעזים להיות שונים / בן ברוקס

(סיפורים אמיתיים על ילדים מדהימים ששינו את העולם בלי לקטול דרקונים) – הוצאת ארגמן

אם תשאלו ילדים מה החלום הכי גדול שלהם, סביר להניח שרובם יענו שהם רוצים להיות מפורסמים. לא תמיד הם יודעים להגיד באיזה תחום או למה, אבל הם רוצים את התהילה. הספר הזה, לדעתי הוא ספר חשוב מאד שיעזור לילדים וגם למבוגרים להבין שאין דבר כזה "קסם" וכדי להיות מפורסם במשהו כדאי מאוד להבין במה, ועוד יותר חשוב להבין את הדרך שעובר אדם מפורסם כילד ועד לרגע התהילה.
בספר פוגשים מאה סיפורים מעוררי השראה של אנשים שהתפרסמו במגוון תחומים: ספורט, מוזיקה, פעילי זכויות אדם, פוליטיקאים, אמנים בתחום הקולנוע, פעילי מחאה, אנשים בעלי מוגבלויות שפרצו את תקרת הזכוכית והוכיחו לכולם שהשמים הם הגבול, אמנים בתחום העיצוב, יזמים, פעילים חברתיים ועוד, חלקם מוכרים מאוד ועל חלקם אפילו אני שמעתי בפעם הראשונה ושמחתי על ההזדמנות להכיר אותם.
שמתי לב אגב שלרובם יש מכנה משותף די ברור, היה להם מאוד קשה בתקופות מסוימות בחיים. לחלקם הייתה ילדות קשה, לחלקם לא היה אף אחד שיאמין בהם, חלקם גדלו בעוני או בתקופות קשות בהיסטוריה כששפטו אנשים על פי צבע עור, מין, גזע ולמרות הכל הם הפכו לחלק מההיסטוריה המופלאה של המין האנושי.
כמה ממעריצי מסי הקטנטנים יודעים למשל שכאשר מסי היה בן 11, היה לו חוסר בהורמון גדילה ולהורים שלו לא היה כסף כדי לקנות עבורו את התרופות שהיו יקרות מאוד? אביו עבד במפעל, אמו הייתה מנקה. הם לא יכלו לעזור לבן שלהם. בסופו של דבר בעלי קבוצת ברצלונה הסכימו לשלם על הטיפולים שלו. מסי שהיה לשחקן מפורסם ולאיש מאוד עשיר, הקים קרן צדקה ותורם מכספו כדי שבתי חולים יוכלו לטפל בילדים שאין להם כסף לתרופות.
דוגמה נוספת: הסופר ג'ון גרין מוכר בישראל בעיקר בזכות הספר שהפך לסרט "אשמת הכוכבים". מדובר באחד הסופרים המצליחים בעולם, סופר אמריקאי שזכה בפרסים רבים ואהוב מאוד בעיקר על בני נוער. כשהיה נער הוא מספר שהיה לו גשר בשיניים וסבל מבריונות. היו לו חבורות כחולות בכל הגוף שאותן הסתיר מאחרים. הוא הרגיש כישלון לעומת אחיו הצעיר והמוצלח. בספר מתואר בצורה מאוד יפה איך הוא הפך להיות סופר ואיך הקשר שלו עם אחיו התחזק מאד והשניים היום בלתי נפרדים.
דווקא בתקופה זו שהרבה ילדים ומבוגרים חווים קושי גדול – ספרים כאלו ממש נחוצים! ספרים שיחזירו את האמונה ברוח האדם, שיחזקו את האמונה שלנו בעצמנו וביכולת שלנו להתגבר על מכשולים.

סטטוס לשבת: "אפשר להצליח בלי לסבול"

אבישי: "אז למרות כל מה שסיפרת לי על כל הסופרים הגדולים ועל המפורסמים מעוררי ההשראה, אני די בטוח שאפשר להצליח בחיים גם בלי לסבול בילדות. אני אעדכן אותך כשאהיה גדול ומפורסם".