האמת שתתגלה בעתיד ודאי תרגיז אותי יותר מהנסיעה של גילה גמליאל

1. אני זוכרת את הפעם הראשונה שקניתי מסכת בד. זה היה קצת לפני הסגר הראשון. מישהי פרסמה שהיא תופרת מסכות בד של הביטלס ושלא נשארו לה הרבה כי יש התנפלות, מיד הזמנתי מסכה לבן שלי שאוהב מאוד את הלהקה. רציתי שתהיה לו למזכרת חיובית מהתקופה המוזרה הזו. חשבתי שהוא ישתמש בה כמה ימים בבית הספר ולאחר מכן המסכה תשכב לה בנחת במגירת הגרביים שלי כמו הכובע הראשון שקניתי לו כשהיה בן חודש.
לא ידעתי שמהר מאד נצטרך לקנות עוד מסכה כזו ושאחריה יגיעו עוד המווווווווווון. מסכת הארי פוטר, מסכת גיבורי על, מסכת סטאר וורס. לא שיערתי מה צפוי לנו. היום כשאני יודעת אני כבר לא כל כך בטוחה שאני רוצה לשמור אותן למזכרת.

2. הסגר הראשון תפס אותנו לקראת טיסה משפחתית לחו"ל. טיסה שתוכננה בקפידה שנה מראש. בשבועיים הראשונים של הסגר כשעדיין לא תפסתי את המשמעות הנפשית והכלכלית שלו. התאבלתי בעיקר על ביטול הטיסה. ביום שבו היינו אמורים לטוס שכבתי במיטה עצובה ולא רציתי לצאת ממנה. הדבר היחיד שעודד אותי היה להזמין טיסה לשנה הבאה. בעוד חצי שנה יגיע התאריך של הטיסה החדשה והפעם אני כבר יודעת שגם אותה נצטרך (כנראה) לבטל, אבל הפעם אני לא מזועזעת מהביטול ובטח לא עצובה. יש דברים חשובים יותר על הפרק.

3. אני זוכרת את הבוקר שבו קיבלתי הודעה שהורים לילדים עם צרכים מיוחדים יכולים לקנות כרטיסים מראש ולהגיע לביקור בספארי באזור שנוסעים בו במכונית. במשך כמה שעות ישבתי על יד המחשב וניסיתי להזמין כרטיסים וכשהצלחתי לא הייתה מאושרת ממני. כשהבן שלי היה קטן לקחנו אותו הרבה פעמים לספארי וכשבגר הפסקנו. בנקודת הזמן ההיא הנסיעה המשפחתית במכונית נראתה לי כנס, פתאום אנחנו משפחה נורמלית שנוסעת יחד לטייל. במהלך הנסיעה הסתכלתי מבעד לחלון על הנוף, פתאום הרחובות נראו לי מיוחדים יותר, הערכתי כל רגע.
כשהיען הראשונה ניגשה למכונית שלנו, כמעט בכיתי מרוב התרגשות. התלהבתי מכל היפופוטם, כל אייל וכל תרנגולת כאילו הייתי ילדה בת שנה שפוגשת כלב לראשונה.
אם פעם מישהו היה מספר לי שבגיל 41 הדבר הכי מרגש ומסעיר בחיי יהיה ביקור בספארי, הייתי חושבת שהוא מטורף.

4. "הם בחיים לא יעזו לעשות שוב סגר", חשבתי לעצמי. "הם רואים את הפגיעה הכלכלית הקשה, זה לא יקרה שוב". שכבתי במיטה עם דמעות. חברה שלי בעלת עסק עצמאי קטן, סיפרה לי שאין לה יותר כסף לשכר דירה, הבעלים לא מוכנים לדחות את התשלום בחודשיים והיא לא יודעת מה לעשות. בגיל 45 היא עברה עם שלושת ילדיה להורים שלה.
"אני לא מבינה, לאנשים אין איך להסתדר חודש או חודשיים בלי משכורות?" שאלה אותי חברה נוספת, "לא ברור לי איך זה. אין להם חסכונות? אז כנראה העסק העצמאי שלהם לא ראוי להתקיים".
הפער בין שתיהן הימם אותי. "הם בחיים לא יעזו לעשות שוב סגר". חשבתי. וטעיתי.

5. "לא מעצבן אותך לשמוע שוב ושוב על חברי כנסת, שרים ואנשי ציבור שהפרו הנחיות? לא מרגיז אותך שמקבלי ההחלטות לא שומרים על הכללים? במדינות אחרות הם מתפטרים ורק בארץ ההנהגה מתעלמת מהתופעה".
חברה שלי לא התעצבנה על כך יותר מידי עד אותו רגע, אבל המקרה של גילה גמליאל שבר אותה. "גם לי יש ילדים קטנים, גם אני צריכה עזרה מההורים כדי לתפקד".
אין לי מושג למה אבל זה לא מזיז לי. אני רוצה שיהיה אכפת לי, אבל זה לא. אולי כי מראש אין לי ציפיות מאף פוליטיקאי? אולי כי כבר מזמן הבנתי שהעזרה בתקופות כאלו תגיע רק מהמשפחה והקהילה הקרובה ואין לי מה לצפות ממקבלי ההחלטות? לפני כמה ימים ראיתי את פרק הפתיחה בסדרה "שעת נעילה". בפתיח לסדרה מראים קטעים שבהם ראש הממשלה גולדה מאיר ושר הביטחון משה דיין מדברים אל העם. האמת נחשפה שנים לאחר מכן.
האמת שתתגלה בעוד 30 שנה וודאי תרגיז אותי יותר מהעובדה שגילה גמליאל נסעה לטבריה וששרה נתניהו הזמינה ספר הביתה.

6. בסגר הראשון היה לי חשוב שארגיש טוב עם עצמי גם אם אני כל היום בבית. דאגתי להזמין פיג'מות יפות ונוחות שיעזרו לי לשמור על מצב הרוח. לא הצלחתי לחשוב על היום שאחרי.
בסגר השני התחלתי לחלום קצת על החיים שמעבר. "למה להזמין שמלות אם גם ככה אין לאן ללכת איתן?", שאלו אותי כמה פעמים, אבל הפעם אני יודעת שהכל זמני, שיש חיים מעבר לסגר והם יגיעו מהר יותר ממה שחושבים. חשבתי על כל הדברים שהספקתי לעשות בין הסגר הראשון לשני והרגשתי שוב תקווה.
כשהסגר יגמר והחיים יחזרו למסלולם אהיה מוכנה לקראתם. השמלות מזכירות לי את הטוב שממתין לי.

אסתר שטרייט וורצל ז"ל. צילוo: אלכס ליבק

סופר אמא- אורי

אורי / אסתר שטרייט וורצל, הוצאת עמיחי

כתבתי סטטוס בפייסבוק על ספרה הנצחי של אסתר שטרייט וורצל "אורי", לא תיארתי לעצמי כמה תגובות אקבל. מסתבר שהספר הזה חי וקיים בתוך ליבם של כל כך הרבה קוראים בישראל והקסם שלו לא פג שנים רבות אחרי שנכתב.
בילדותי קבלתי את הספר מאבא שלי בכיתה א' כשעדיין לא יכולתי להתמודד איתו, לא עם התוכן וגם לא עם הכתב הקטן והצפוף. זו הסיבה שסירבתי לקרוא בו במשך שנים. הוא תמיד הזכיר לי את הרגע שבו קבלתי את הספר והרגשתי כישלון.
תמיד ידעתי שאקרא אותו ביום מן הימים, לשמחתי הרבה היום הזה הגיע דווקא בגיל 42.
כבר מהעמוד הראשון ברור לכל שמדובר בקלאסיקה. אם הייתי נחשפת אליו בכיתה ו' הוא בוודאי היה הופך לספר האהוב עלי בעולם. כבר זמן רב לא הצלחתי להתרגש מספר, להתאהב בגיבור, להתפלל עבורו וללוות אותו בדרך אותה הוא עובר, דרך מלאה פיתולים וקשיים, התלבטויות, אכזבות, תסכולים, אהבה, חמלה וחסד.
הספר הזכיר לי את הסיפורים היפים ששמעתי מסבתא שלי על המושבה, סיפורים שתמיד עוררו בי סקרנות רבה והציתו את הדמיון, וכעת בזכות הספר הכל קם והתעורר לתחייה.
בסטטוס שפרסמתי בפייסבוק שאלתי את החברים והעוקבים שלי האם גם הילדים בימינו קוראים את הספר ומסוגלים ליהנות ממנו ולהזדהות עם הדמויות? הדעות היו חלוקות. הורים רבים סיפרו שנאלצו להקריא את הספר לילדיהם מאחר שהילדים התנגדו לקרוא לבד ספר עם כתב כל כך קטן וצפוף, בלי מרווחים בין פיסקה לפיסקה.
הילדים שהצליחו לקרוא את הספר לבד ולאהוב אותו, היו ילדים בעלי יכולות גבוהות ביחס לממוצע, ילדים שרגילים לקרוא ספרים ללא מאמץ.
בספר אורי יש את כל מה שצריך להיות בספר נוער טוב, בעיקר גיבור בלתי נשכח. אני חושבת שאם תצא הדפסה חדשה של הספר עם כתב נוח יותר לקריאה, עוד ילדים יוכלו ליהנות ממנו. בכל מקרה אני אמתין לרגע שבו הבן שלי יגיע לגיל המתאים ואקריא לו את הספר. לדעתי זה ספר חובה בכל בית בישראל.

סטטוס לשבת: ללכת לאן שרוצים

אבישי: לא אכפת לי שימשיך הסגר לכל החיים אבל שאפשר יהיה ללכת לאן שרוצים.