שתהיה שנה יותר טובה: כך מסכמים הפתח תקוואים שאתם מכירים את השנה שלהם

"אין יום שאני לא חושבת על איציק ולשמחתי הוא השאיר דברים יפים שממשיכים לפעום ולחיות"

דליה אוחיון, אשתו של איציק ז"ל ויו"ר הנהלת היכל התרבות מספרת על השנה הקשה במהלכה הלך איציק לעולמו, על ביטול הפעילויות בהיכל, על הטקס המרגש בפארק ועל כך שהיא מקפידה להיות פעילה

דליה אוחיון צילום זאב שטרן

"לפני כחצי שנה, נפרדנו מאיציק בעלי", אומרת דליה אוחיון, אשתו של איציק אוחיון ז"ל ויו"ר הנהלת היכל התרבות בפתח תקוה. "איציק כבר למעלה משמונה שנים לא ראש עיר, אבל עדיין לכל מקום שאני הולכת מספרים לי עליו, על המהפכה שעשה בעיר, איך הוא העלה את פתח תקווה מעיר של 160 אלף לתושבים ל-260 ואיך בזכותו ובזכות הפרויקטים הרבים שעשה והביא לעיר, נהרו וממשיכים להגיע לעיר צעירים רבים. אנשים מספרים לי כמה הוא חסר להם וכמובן הוא חסר גם לי באופן אישי. אין יום שאני לא חושבת עליו ולשמחתי הוא השאיר אחריו המון דברים יפים שממשיכים לפעום ולחיות. כמובן, אחד הדברים שהתרחשו השנה וחממו לי את הלב, היה כשראש העירייה רמי גרינברג קרא לפארק הגדול על שם איציק אוחיון. זוהי גדלות נפש והכרת הטוב של רמי, שהולך בדרכו של איציק ועל כך אני ומשפחתי מבקשים להודות לו. אנשים מגיעים לפארק איציק אוחיון וכך ממשיכים להכיר בעשייתו.
"התקופה הזו, היא תקופה מאוד לא פשוטה לכולם ובמיוחד לעולם התרבות. אני משמשת כיו"ר הנהלת היכל התרבות וכשקיבלתי מרמי את התפקיד התרגשתי מאוד. מבחינתי זה סוג של שליחות וסגירת מעגל, מאחר שאריה ימיני גדל אצל איציק בעלי שהיה מנהל אגף הנוער והיום אריה ממלא מקום ראש מינהל התרבות ומנכ"ל ההיכל וזה כבוד גדול לעבוד איתו. התחלתי במרץ רב את התפקיד עם תכניות רבות ובחודשים ינואר פברואר האולמות היו מלאים, אנשים יצאו ובילו ואז הגיעה הקורונה והפעילות פסקה וזה מאוד עצוב. בנסיבות שנוצרו, חלק מצוות ההיכל יצא לחל"ת, אבל עדיין יזמנו אירועים ופעילויות לצפייה בזום. מבחינתי ומבחינת אנשים רבים, תרבות שווה בריאות וכמו שצריך מזון לגוף צריך מזון גם לנפש. ההיכל עבור תושבים רבים הוא סוג של בית שני, מקום למפגש חברתי ותרבותי. הוא מהווה גם אבן שואבת לבני נוער שבאים לאקדמיה לאומנויות הבמה ולצערי גם זה נעצר בתקופת הקורונה. לשמחתי, אנחנו מתחילים לחזור לאט לאט ומתחילים לקיים פעילות תרבות וכולי תקווה, שזה ימשיך כך.
"מבחינה אישית, אני לא הפסקתי את החיים בתקופת הקורונה. אני הולכת לבריכה לשחות ורוקדת בבקרים ריקודי עם בבית לזרוס ופעילה בהיכל. אני חושבת שלשבת בבית זה גורם לדיכאון ואני חייבת להרגיש שמחה ופעילה. אומרים נפש בריאה בגוף בריא אבל יותר חשוב לי גוף בריא בנפש בריאה. אנשים מבוגרים חייבים פעילות בתקופת הסגר. אחרי שאיציק הלך לעולמו התחילה הקורונה והסגר ממש לא טוב לנפש ולכן אני אעשה הכל במסגרת התו הסגול וההנחיות כדי להביא תרבות להיכל ולאולמות כדי שבני גילי יצאו מהבית וייהנו".

"הבן שלי לא זכה להיות בברית של הנכד הראשון שלנו כי בחר להישאר בקפסולה בישיבה"

ח"כ אוריאל בוסו מספר על המעבר מעיריית פתח תקוה לכנסת, על הבנים שנשארים שבועות ארוכים בישיבות, ומתלונן על היחס כלפי המגזר החרדי

"על אף שבאתי מהחיים הציבוריים ומהעשייה בתחום המוניציפאלי קרוב לשני עשורים בתוכם כיהנתי 14 שנה כמ"מ ראש עיריית פתח תקוה, נכנסתי לכנסת הנוכחית בתקופה דיי מורכבת", מסכם את השנה שלו ח"כ אוריאל בוסו מש"ס. "נגיף הקורונה הוא מוביל וקובע לצערנו את סדר היום בכל העולם, יחד עם זאת אנחנו משתדלים להמשיך להוביל את הדגל החברתי מטעם תנועת ש"ס בהנהגת יו"ר ש"ס שר הפנים הפריפריה הנגב והגליל, המנהיג החברתי של אזרחי ישראל, אריה דרעי. בכנסת אתה נחשף לעוולות ופניות רבות שלא נתקלתי בהם כסגן ראש עיר. מאידך יש גם שביעות רצון ואוזן קשבת משאר החברים גם לא מהסיעה שלך. בוועדות השונות בהן אני חבר אתה לומד עוד ועוד על מצוקות ויודע להילחם ולדרוש בהתאם ותמיד לחשוב על מי שאין לו את היכולת לפנות להתמודד מול הבירוקרטיה.
"תקופת הקורונה לצערי הביאה איתה לא רק סכנות בריאותיות אלא הסתה והשתלחויות כנגד המגזר החרדי. זה התחיל באכיפה בררנית כנגד המגזר בנושא אי עטיית המסיכות, והמשיך בהנחיות ואי שוויוניות בהטלת ההגבלות כנגד המגזר בבתי הכנסת. הגשתי במליאת הכנסת מתווה לתפילות ולשווקי ארבעת המינים שמחויבים ליישם אותם. כל החלטה כזו או אחרת מוטב שיתנו לראשי הערים ברשויות המקומיות לטפל בזה, הם הכי מכירים את יתרונות וחסרונות העיר שלהם. לצערי פרופסור גמזו הגיע כנראה עם רצונות גדולים אבל עם אוזניים אטומות לכל מה שקשור למגזר החרדי ואני שמח שיש לנו בקבינט ובקבלת ההחלטות את הרב אריה דרעי שיודע לעמוד כחומה בצורה בכל מה שקשור לטיפול בנגיף הן בהשלכות הכלכליות והן בנושאי הדת.
"אני שלחתי בשנה הזאת את שני ילדיי ללמוד בישיבות גדולות, את שניהם לא ראיתי למעלה משלושה שבועות ולא אראה בשלושה שבועות הקרובים. את זה הם עשו מרצון בכדי לשבת וללמוד. לדוגמא, הבן שלי לא זכה להיות בברית של הנכד הראשון שלנו בגלל הבחירה שלו להישאר בקפסולה בישיבה למעלה מחודש. אם יתמקדו ויציגו בתקשורת דווקא את הנקודות האלה מהזווית של המגזר החרדי יתכן וגלי ההסתה ירדו. כולי תקוה ותפילה לפני היושב במרומים – "אבינו מלכנו מנע מגיפה מנחלתך", "תחל שנה וברכותיה ותכלה שניה וקללותיה".

"מבחינתי יש בתקופה הלא שגרתית הזו גם לא מעט דברים טובים"

ליהיא גרינר מספרת על החשש הגדול מבידוד, על הקניות באונליין, ועל השינוי המקצועי שעשתה בשנה האחרונה

ליהיא גרינר

"תקופת הקורונה שמלווה אותנו כבר המון חודשים, היא תקופה מאוד לא שגרתית", מסכמת ליהיא גרינר, ידוענית ואושיית רשת, את שנת תש"פ שלה. "יש בה מבחינתי גם לא מעט דברים טובים. נכון שכמות העבודה בטלוויזיה ירדה, אבל מצד שני כמות העבודה באינסטגרם עלתה בטירוף ואני עובדת עם המון עסקים ישראלים. הפכתי להיות מאוד יצירתית בתקופה הזו, התחלתי לבנות אתר ולשנות כיוון, כי צריך לחשוב על דברים אחרים שיכולים לעבוד בזמן הקורונה. לצד זה אני מתנדבת ואני ובעלי תורמים הרבה למשפחות נזקקות, קשישים, משפחות חד הוריות וכן לכל מיני עמותות. אני גם מעלה ומפרסמת אותם, שאנשים נוספים יתרמו להם. מבחינתי, בתקופת הקורונה, נוצר לי הרבה זמן אישי עם המשפחה ואני מאוד מרוצה מכך. פתאום הילדים רואים הרבה את אמא. אם בעבר הייתי אוספת אותם מהגן ומבית הספר וישר הם היו שואלים לאן הולכים והיינו הולכים להסתובב, לגינה או לקניון, עכשיו ישר חוזרים הביתה. בתור ילדה, גם אני הייתי ילדה שכל הזמן הייתה מסתובבת והייתי עוברת מקניון לקניון ומחברה לחברה, ואמא שלי שאלה כל הזמן אם אני ילדת רחוב. ועכשיו חוזרים הביתה, משחקים, עושים יצירות ורואים טלוויזיה וסדרות".
היא מתייחסת גם לעניין הכלכלי: "מבחינה כלכלית, אני לא כל כך מרגישה את הקורונה, כי אני לא הפסקתי לעבוד, רק שיניתי את כל העבודה שלי לפרסום והפכתי להיות סוג של מקומון בעצמי. נכון, שמבחינת מופעים התבטלו לי הצגות ורק בפורים בוטלו 35 הצגות עם רינת גבאי והפסדתי כסף. אני גם מבזבזת בתקופה הזו הרבה יותר, אני מזמינה דברים און ליין, פתאום יש קייטנות בתוך הבית וצריך חומרי יצירה ולהפעיל את הילדים. אבל אני אוהבת את זה, אני אוהבת שאנחנו בבית ביחד ויש זמן איכות". ומה עם הסגר הצפוי בחגים? גרינר אומרת: "אני יותר בלחץ מהבידודים, מאשר הסגר שהוא מוגבל בזמן. הילדים שלי כולם במסגרות, ויש חשש שמישהו לידך אולי חולה קורונה ותצטרך להיכנס לבידוד. אני מאוד שומרת על עצמי, אבל מספיק שילד מהגן יהיה חולה ונצטרך להיכנס לבידוד. בסוף השבוע חטפנו כולנו וירוס של שלשולים והקאות, ישר חששתי שזה אולי קורונה, אבל שלחו בקבוצה שיש וירוס ונרגענו. אני גם דואגת לאמא שלי, כשהיא מגיעה אלינו לביקור, היא תמיד עם מסכה, היא מפחדת בעיקר ממני, כי היא יודעת שאני מטיילת כל הזמן ולא נמצאת בבית וזה מאוד מלחיץ".

"תמר הייתה לא רק סבתא שלי, היא הייתה כמו אמא שלי"

עמית גביש, נכדתה של תמר בורנשטיין לזר ז"ל, ובעלת חברה המייצגת אמנים רבים, מספרת על הרגע הקשה מכל בו סבתה מתה לה בידיים, ועל הניסיונות להתגבר על המשבר הגדול בענף התרבות

עמית שגב

עמית גביש היא נכדתה של הסופרת תמר בורנשטיין לזר ז"ל, שכתבה את סדרות קופיקו וצ'יפופו, ונפטרה השנה. שגיב היא בעלת חברת פרזנטור הפקות ויוצרת. היא נשואה ואמא לשלושה ילדים וממשיכה את מפעל החיים של סבתה, הסופרת האהובה. "בחודש יוני סבתא שלי נפטרה", מספרת עמית. "המוות שלה די הפתיע אותנו, למרות שידענו שזה כבר הסוף, אבל לא ידענו עד כמה הוא קרוב. היא הייתה חולה הרבה זמן ואם זו הייתה הבחירה שלה, היא הייתה מעדיפה לא להישאר במצב הזה. היא נפטרה לי בידיים, במשמרת שלי. בשעה 01:00 בלילה היא הגיעה לבית החולים ובשעה 12:30 בצהריים, אמרתי לאמא שלי שתלך לנוח ואם יקרה משהו, אני אקפיץ אותה. היא לא הספיקה ללכת וסבתא נפטרה אצלי בידיים וזה היה מאוד קשה. תמר הייתה לא רק סבתא שלי, היא הייתה כמו אמא שלי, גדלנו באותו בית והיו לנו סודות משלנו. ראיתי אותה יותר מאשר את ההורים שלי, הייתי שותפה להכל, אם זה למשל לספרים שלה, לכתיבה של כל ספר. כשהיא הייתה כותבת, היא הייתה מתייעצת איתי, עם אחי והנכדים. המוות שלה היה מאוד קשה עבורנו. במיוחד כשזה קרה בתקופה שעולם התרבות קפא. בהלוויה שלה הבטחתי לה שאני לא עוזבת את המלחמה הזו ולא אתן לעולם התרבות לקרוס. אני יודעת שאם היא הייתה יודעת מה קורה, היא הייתה מתחרפנת. כתבתי לה גם שיר אישי ממני אליה, שיר שאני אקליט, זיכרון של הילדות".
גביש ממשיכה: "כשאני מתייחסת לשנה שחלפה, אני מתייחסת אליה בעצם החל מחודשים פברואר מרץ, כי עד אז הייתה לנו שנה די רגילה. ואז כמו שקרה לכולם בתחום האירועים והתרבות, נסגרנו בבית החל מפורים. אני ניצלתי את כל תקופת הסגר וכתבתי הרבה שירים חדשים לקופיקו, שירים מותאמים לתקופה ושירים שהם קאברים שהוא שר כמו השיר על המנגינה של קומסי קומסה, שהוא סוג של שיר מחאה. בכלל, מבחינה אישית, לקחתי את זה לכיוון מאוד אקטיבי. בהתחלה הייתי כל הזמן במאהל המחאה שהוקם מול משרד האוצר על ידי וועד הפעולה של התרבות ואפילו קופיקו הגיע איתי להפגין. בהמשך, במנותק מקופיקו, הפכתי להיות מאוד אקטיבית במחאות ברמה האישית והגעתי לבלפור ולהפגנות בכיכר רבין. יש לי חברת הפקות שמייצגת בניהול אומני ילדים כמו את קוגמלו ובתקופה הזו לא הייתה עבודה ובעצם אנחנו צריכים להמציא את עצמנו כל הזמן מחדש. אני מעסיקה המון שחקנים, מנהלי הגברה, תאורנים ומנהלי צוותים ואין לי מה לעשות איתם כרגע וזה מאוד מטריד אותי. בדרך כלל ביולי אוגוסט יש לנו 60-70 הצגות והשנה, היו לנו כמה הופעות קטנות ואנחנו די מושבתים ומנסים להמציא את עצמנו. מיכל הקטנה, כוכבת הילדים, שהיא חברה טובה שלי, יצאה ביוזמה שמי שרוכש מוצרים שלה היא מגיעה באופן אישי לחלק אותם לילדים ועשינו את זה גם עם קופיקו. אנשים מזמינים מוצרים של קופיקו והוא מגיע אליהם הביתה באופן אישי, זה עוד קצת פרנסה. אנחנו מתגלגלים ומנסים למצוא פתרונות זמניים. קשה לי לראות מה שקורה במדינה, שגומרים לנו את הדמוקרטיה וזה מאוד מטריד אותי והמצפון שלי לא מאפשר לי לא להיות פעילה".

"זו תקופה לא פשוטה, מקצועית ואנושית, אבל זה המקצוע שבחרנו"

אורית קופלמן, מנהלת הסיעוד בחטיבה הפנימית בבילינסון, מספרת על החולים, על המשפחות, ועל התקופה הכי מורכבת שחוותה והיא חווה בעבודה

אורית קופלמן מנהלת הסיעוד בחטיבה הפנימית בבילינסון

אורית קופלמן היא אחות בבית החולים בלינסון. קופלמן היא מנהלת הסיעוד של החטיבה הפנימית, היא אחראית על שבע מחלקות וביניהן מחלקת קורונה ואשפוז יום פנימי. "השנה הזו הייתה שנה מאוד מאתגרת לכל צוותי בתי החולים", אומרת קופלמן. "שנת 2020 הוגדרה כשנת האחיות ותכננו המון תוכניות לשנה הזו לבית החולים וברמה הארצית. ואז הגיעה הקורונה והפכה לנו את כל השנה והיינו צריכים להתרגל לתהליכים אחרים. בפנימית באופן רגיל אנחנו נתקלים בחולים שחלקם חולים חוזרים ואנחנו מכירים אותם, כי יש להם מחלות כרוניות. עצם המהות של הפנימית זה לשלב מצד אחד מקצועיות ומצד שני את הצד האנושי והחומל שלנו, ובמיוחד בתקופה הזו של הקורונה. נכון שיש לנו מחלקת קורונה, אבל לא מעט אנשים מגיעים למחלקה רגילה עם סימפטומים ורק לאחר בדיקה עוברים למחלקת קורונה ואנחנו צריכים להתמודד עם רגשות שלא הכרנו לפני".
קופלמן ממשיכה ומספרת: "היו לנו מקרים לא פשוטים של משפחות שהתקשו להיפרד מבני משפחה שהתברר שהם חולים בקורונה. אנחנו מנהלים איתם שיחות ומרגיעים אותם ומבקשים להיכנס לבידוד. היו מטופלים ומשפחות שממש בכו והתקשו להיפרד. הייתה לנו אמא שטיפלה בבן שלה שהוא היה יחסית צעיר ואז הסתבר שהוא חיובי לקורונה. האם אמרה שהיא מעולם לא עזבה אותו והתעקשה ללוות אותו עד למחלקה והיה בכי קורע לב. היה לנו מקרה נוסף של בת שטיפלה בהורים שלה במסירות והיה ביניהם קשר מאוד חזק ואז האב אושפז במחלקת הקורונה. הבת הרגישה שהיא לא נפרדה מאבא שלה, לא אמרה לו מה היא מרגישה ובאישור הכנסנו אותה פנימה למחלקת הקורונה, לבושה במיגון וזה היה מאוד מרגש. אבא שלה אמנם היה מורדם אך היא דיברה איתו וסיפרה לו סיפורים. הרגשנו שנתנו לה את האופציה להיפרד ממנו והיא יצאה מאוד מחוזקת מהמפגש. לצערנו הוא היה מאוד מבוגר ועם מחלת רקע ולא שרד.
"אחד הקשיים שאיתם אנחנו מתמודדים ביום יום זה שהמשפחות מנותקות מהחולים ואז אנחנו פונים באופן יזום למשפחות ועושים שיחות וידיאו. היו לנו חולים שהיו על ערש דווי והמשפחות מאוד רצו לראות אותם. במקרה כזה אנחנו ממגנים אותם, בדיוק כמו הצוות, ומכניסים אותם עם איש צוות פנימה, הם רואים את בן המשפחה שלהם, נפרדים ממנו. אחרי שהם יוצאים הם אומרים לנו שהם לא יודעים איך אנחנו עושים את זה שעות בפנים. מאחר והמשפחות לא יכולות להיפגש עם החולים, הם מבקשים לשלוח להם דברים מהבית, אוכל שהם אוהבים, ספר ותמונה ואנחנו נענים לבקשות שלהם ועוזרים בכל מה שאנחנו יכולים. זו תקופה לא פשוטה, מקצועית ואנושית, אבל זה המקצוע שבחרנו, מאתגר ומקסים ואנחנו עושים כל מה שאפשר למען החולים ולמען הצוותים שלנו".
אחד האירועים המשמעותיים מבחינת קופלמן היה הידבקות של אחות מהצוות בקורונה. "הייתה לנו אשת צוות שחלתה בקורונה ולצערי היא גם הידרדרה ואושפזה במחלקה והייתה מונשמת. זו אבן כבדה על הלב, גם אצלי וגם במחלקה שלה. במקרה הזה היא הייתה בחופשה וסביר שהיא נדבקה בחוץ. היא שכבה אצלנו קרוב ל-40 יום במחלקה ולשמחתי נגמלה מההנשמה והלכה הביתה על הרגליים. אי אפשר לתאר את השמחה שהייתה בקרב הצוות ואצלי. בזמן האשפוז שלה, למחלקה שלה היה מאוד קשה, כל יום שאלו מה איתה ואני עקבתי אחריה כל יום, נכנסתי אליה פנימה עם שלטי תמיכה מהמחלקה שלה וזה קטע מאוד מרגש".
איזה סיוע יש בהתמודדות הנפשית?
"יש לנו תמיכה ואנחנו גם תומכים אחד בשני. יש לנו פסיכולוגיות ועובדים סוציאליים והם עובדים מאוד קשה בתקופה הזו, גם לתת תמיכה לאנשי הצוות וגם למשפחות. אנחנו מנסים לשמר כאמור את הקשר עם המשפחות והמטופלים, לתת תמיכה לעובדים וזה כמובן קשה גם באופן רגשי. את רואה מקרים קורעי לב ומשפחות שמגיעות ולא מפסיקות לבכות".
אפשר להתנתק כשהולכים הביתה?
"אין ספק שיש מקרים שלוקחים הביתה. אמנם אני עובדת לא מעט שנים בתור אחות וראיתי לא מעט מקרים לא פשוטים, אבל יש מקרים שחודרים מתחת לעור וזה לא פשוט. היו מקרים שהיו לי דמעות בעיניים. אבל זה מה שיפה במקצוע שלנו, אנחנו בני אדם ולא עובדים עם רובוטים ולא רובוטים בעצמנו והמקצוע שלנו עוסק בלב ולא מספיק להיות רק מקצועיים".

"מדובר בלמידה אחרת, זו חוויה ייחודית שנזכור אותה הרבה זמן"

מיטל זרח, מורה ורכזת תקשוב בבית הספר פיק"א ואמא לילדה בכיתה א', מספרת על הלימוד מרחוק, על הכיתות הוירטואליות ועל העבודה בקפסולות

מיטל זרח

מיטל זרח היא מורה ורכזת תקשוב בבית הספר היסודי פיק"א, ואמא לילדה בכיתה א'. "לשמחתי, לנו בבית הספר הייתה תשתית מאוד טובה וכאשר התחילה העבודה בזום היינו די מוכנים", היא מספרת. "אנחנו עובדים עם Teams (פלטפורמת תקשורת) שמחליפה את הזום, יש בה כיתות וירטואליות שיצרנו אותן עוד לפני שהתחילה הקורונה ולכן כשהתחילה הלמידה מרחוק, היא עברה בצורה יעילה, כי הילדים נחשפו למערכת לפני. נכון שכמו אצל כולם, גם אצלנו היו בהתחלה חבלי לידה, אבל זה היה בעיקר בצד הטכני. כמו למשל מורות שלא היו להם מחשבים ומצלמות ובית הספר סיפק להם מחשבים ניידים, או תלמידים שלא היו בהדרכות והיה צריך להסביר להם איך מתחברים. היו תלמידים שלא היה להם מחשב והיינו צריכים להעביר להם את החומרים באופן אחר.
"לצד זה, יש את הלמידה מהבית שמסביב יש גם את הילדים הפרטיים שלך", היא ממשיכה ומתארת. "בתקופת הסגר, הבת שלי הייתה בגן, למזלי ולשמחתי בעלי עבד מהבית והוא יכול היה לעזור וגם הגננת התחשבה ונתנה אפשרות להתחבר גם בשעות אחר הצהריים ונתנה הרבה פעילויות העשרה. אבל זה קשה, כי כשעבדתי מהבית, הילדה רצתה לא פעם תשומת לב מאמא שלה שלא התייחסה אליה כי היא לימדה והיא הייתה צריכה אותי באותו רגע. אצלי עוד זה היה יחסית קל, כי זו ילדה אחת ושנינו היינו בבית, אבל אני יודעת ממורות אחרות שלהן לא היה פשוט בכלל, במיוחד כשיש לך כמה ילדים במסגרות ובדיוק כשאת באמצע שיעור הילדים צריכים את העזרה שלך, לא מצליחים להתחבר או שאין מספיק מחשבים בבית. הבת שלי לומדת כיום חמישה ימים בבית הספר וביום שישי היא בבית, אחרי החג היא אמורה לעבור ללמוד בשישי מרחוק. אני מלמדת כיתה ה' ומלמדת ביום שישי, אז במקרה שלי, בעלי למזלי נמצא בבית יחד עם הילדה. אבל יש לא מעט מורות שלא מוצאות סידור ובכל יום שישי יש להן בעיה אחרת.
"אני בסך הכל בחורה אופטימית ורואה את החלקים הטובים בכל התהליך. קודם כל, שהכיתות הרבה יותר קטנות וזה משנה את האיכות. אנחנו מצליחים להגיע לכל התלמידים ולהספיק יותר חומר בזמן קצר יותר. אבל מצד שני יש את הקשיים בתוך הקפסולות, כל פעם צריך להיכנס לקפסולות שונות ולכיתות אחרות. מדובר בלמידה ודרך לימוד שלא היינו רגילים אליהם בעבר, אבל זו חוויה ייחודית שנזכור אותה לעוד הרבה זמן".

"גם לילדים שלי נעצרו האימונים ונאלצתי לעשות להם אימונים אישיים בתוך החדר"

מסאי דגו מסכם את הניסיון בקרית שמונה, את החזרה להפועל פתח תקוה, את התקופה בה היה בחל"ת, ואת הפגרה הכי קצרה שחווה כמאמן

מסאי דגו. צילום: סער כרמלי, הפועל פתח תקוה

שנת תש"פ הייתה שנת מטלטלת מאוד עבור מסאי דגו. המאמן הצעיר ניסה לעשות את קפיצת המדרגה בשנה שעברה כשעבר מהפועל פתח תקוה להפועל קרית שמונה מליגת העל, אלא שתכניות לחוד ומציאות לחוד, ודגו מצא את עצמו תוך זמן קצר מחוץ למועדון, אחרי פתיחה רעה של העונה. לפני ארבעה חודשים חזר להפועל, אך מיד נקלע עם כל הענף למערבולת של הקורונה, ששינתה לחלוטין את השגרה והשפיעה מאוד גם על חייו האישיים.
"התקופה של הקורונה הייתה מוזרה מאוד", מספר דגו. "ישבנו בבית תקופה ארוכה, לא שיחקנו המון זמן ואז חזרנו למן הרגשה של טורניר, עם משחק כל שלושה ימים. כשנגמרה העונה יצאנו לפגרה של שמונה ימים, הפגרה הכי קצרה שהייתה לי, ואז צריך לבנות קבוצה מחדש, בלי מחנה אימונים ובלי שיש לך זמן למשהו בכלל. זה היה מוזר והיה קשה להתנהל ככה, אבל כולם התמודדו עם זה בכדורגל הישראלי".
כפי שהיה בכל הקבוצות, גם שחקני הפועל, כמו הצוות המקצועי ושאר עובדי המועדון, יצאו לחל"ת במהלך משבר הקורונה, שנמשך מספר שבועות. בנוסף לכך, בעקבות הקשיים הכלכליים שהביא איתו משבר הקורונה, הסכים דגו, אב לשלושה ילדים, לקצץ בשכרו בעונה הנוכחית, דבר שזכה להערכה רבה בהנהלת המועדון. אחריו קיצצו גם שאר אנשי הצוות המקצועי ומרבית השחקנים. "אנחנו אנשי משפחה עם ילדים ופתאום צריך ללכת לביטוח לאומי לרדוף אחרי הכסף. לאחר מכן גם קיצצתי בשכרי, אבל לא התלבטתי כי ידעתי באיזה מועדון אני נמצא וישר הלכתי לקראתו. ברגע שהציעו חתמתי בלי לחשוב פעמיים. המועדון הזה יקר לי והבנתי באיזה מצב הוא נמצא. שמחתי שאחרי השחקנים קיצצו גם והיה יפה לראות את כולם נרתמים למען המועדון".
שניים מילדיו של דגו משחקים כדורגל במחלקות נוער, האחד במכבי תל אביב והשני בהפועל ראשון לציון. "גם להם נעצרו האימונים ונאלצתי לעשות להם אימונים אישיים בתוך החדר", מספר דגו. "צריך למצוא להם תעסוקה כל הזמן, אבל מצד שני זה גם חיבר את המשפחה, יש זמן להיות עם הילדים שאין בשנה רגילה, ופתאום גיליתי עליהם הרבה דברים, אז מהבחינה הזאת זה היה כיף".

איך אתה מסכם את השנה הזאת מבחינה מקצועית?
"כולם יודעים איך עובדים העניינים בקריית שמונה, חשבתי שאצלי זה יהיה שונה אבל זה לא קרה, זה נגמר אחרי תקופה קצרה וחזרתי למקום שאני מאוד אוהב, מקום שנותן לי לממש את היכולות שלי. אני מרגיש פה בבית ועושה את הכל כדי שהמועדון הזה יצליח. גם בתקופה שלי בקריית שמונה עקבתי אחרי הקבוצה, זה מועדון שנכנס לי ללב".
בינתיים, הדיבורים מסביב לקבוצה על שאיפות עלייה העונה לא באים לידי ביטוי על המגרש.
"תמיד אמרתי שלא משנה בסופו של דבר איזה שחקנים יש לי, אני תמיד ארצה לנצח. אבל לזרוק דברים מפוצצים זה יהיה סתם, אנחנו עדיין לא שם. אנחנו באים ומנסים לתת את המקסימום ועובדים הכי קשה שיש באימונים. אני יודע איפה אני נמצא, אין פה בעלים שיכול לבוא לשפוך כסף ולהיכנס לגירעונות. יש פה התנהלות שפויה ואנשים לא ייקחו שוב את המועדון הזה לפירוקים. אנחנו צריכים כל שקל מכל אוהד, בינתיים זה לא קל, אבל אני בטוח שכל מי שמעורב עושה את המיטב".

"הייתה לי שנה טובה ומוצלחת וברור שזה היה חשוב לי ברמה האישית"

גיא לוזון מסכם את השנה המוצלחת מאוד שהייתה לו עם מכבי פתח תקוה, מספר מה עשה בפגרת הגל הראשון של הקורונה, ומדבר על המשכיות

גיא לוזון. צילום: ניר קידר

את השנה הזאת היה צריך גיא לוזון כמו אוויר לנשימה. האחיין של אבי ועמוס עבר שנים קשות מאוד בקריירה, שכללו קדנציות לא מוצלחות בקבוצות כמו מכבי חיפה, הפועל תל אביב ובית"ר ירושלים. רגע השפל היה כנראה לפני כשנה וחצי, כשירד עם קבוצת הבית שלו מכבי פתח תקוה לליגת המשנה. אלא שמעז יצא מתוק, ואחרי עלייה מסחררת לליגת העל, העפלה לגמר גביע המדינה ופתיחה נהדרת במקום הראשון בליגת העל אחרי שני מחזורים, נראה שגיא לוזון שוב על הגל.
לוזון הוא רק בן 45, למרות שברזומה שלו כבר 19 שנים כמאמן בוגרים. הוא נשוי למנחת הטלוויזיה דנה פאן-לוזון, ולזוג שני ילדים. "הייתה לי שנה טובה ומוצלחת וברור שזה היה חשוב לי ברמה האישית", הוא מספר. "אחרי שנים מאתגרות ופחות טובות מבחינת תוצאות, עקב בחירות לא נכונות של קבוצות או שחקנים, אני שמח שעשיתי הפעם את הבחירה הנכונה וביחד כמועדון בחרנו בצורה טובה גם את צוות השחקנים ואת הצוות המקצועי. עשינו רה-אירגון כללי במועדון וכמובן שהיום אני שמח ושלם עם ההחלטה לרדת עם מכבי לליגת המשנה".
את פגרת הקורונה של הגל הראשון, שהשביתה מפעילות את הכדורגל הישראלי למשך שלושה חודשים, השקיע לוזון בעיקר במשפחה ובסקאוטינג לקראת העונה הבאה, כאשר נראה עד עכשיו כי עשה עבודה טובה והציפיות ממכבי פתח תקוה מתחילות לעלות בהתאם. "אחוז הניצחונות שלנו בשנה הזאת היה גבוה מאוד", הוא מתגאה. "השגנו את כל המטרות שהצבנו לעצמנו, גם אם זה עליית ליגה מעשית עוד לפני הפלייאוף של הלאומית, לא דבר של מה בכך, ההגעה לגמר גביע המדינה שאמנם הסתיימה בהפסד מאכזב, אבל הגענו לגמר תוך תצוגות כדורגל מצוינות. אבל צריך לזכור ואני מזכיר גם לעצמי, שמה שחשוב בחיים זה ההמשכיות ואתה טוב כמו המשחק האחרון שלך".
בראייה לאחור, אני מניח שאתה מרוצה מאוד מההחלטה לאמן את מכבי גם בליגה השנייה.
"כשלקחתי את הקבוצה ידעתי מה המצב שלה גם מבחינת חומר השחקנים וגם מבחינת החומר האנושי של הקבוצה, ידעתי שיש סיכוי שנמצא את עצמנו בליגה השנייה. אבל לקחתי החלטה שגם אם נרד ליגה אני לא אעזוב, וידעתי שאני אשנה את פני הקבוצה מהקצה אל הקצה מבחינת סגל השחקנים. ידעתי שלא אעזוב עד שאני אבטיח את העלייה, ואני שמח שעמדנו במטרה הזאת".
הסיום של שנת תש"פ מוצלח מאוד עבורך עם שני ניצחונות, אחד מהם על האלופה. הציפיות עולות?
"ברור שתמיד טוב וחשוב לקבוצה כל כך צעירה וחסרת ניסיון כמונו בכל מה שקשור לליגת העל לפתוח את העונה עם שני ניצחונות, אבל גם פה נצטרך להפגין המשכיות. אנחנו כרגע לא מייחסים למקום שום חשיבות ומסתכלים רק על המשחק הבא".

"הבנו שאנחנו צריכים לנצל את הקורונה לדברים טובים"

ליאור סמוליאנוב, יו"ר מועצת הנוער העירונית ותלמיד י"ב, מספר הקשר בין התלמידים, על כך שהוא ממעט לצאת, ועל הפעילות של המועצה בתקופת הקורונה

ליאור סמוליאנוב צילום זאב שטרן

ליאור סמוליאנוב הוא יו"ר מועצת הנוער העירונית, תלמיד כיתה י"ב בתיכון יצחק שמיר. "השנה הזו הייתה שנה לא פשוטה, התחלנו אותה בשמחה גדולה ובמצב רוח טוב ורצון לעזור לנוער ופתאום הגיעה הקורונה והכל השתנה", הוא מסכם. "הקורונה תפסה לא מעט בני נוער שנכנסו לבידוד בדיוק לקראת פורים, שזו אמורה להיות התקופה הכי שמחה, והחלטנו להתארגן ולהביא משלוחי מנות לבני הנוער שהיו בבידוד וזה העלה חיוך אצל כולם. לאורך כל התקופה, הבנו שאנחנו צריכים לנצל את הקורונה לדברים טובים ולקראת תחילת הלימודים, שיתפנו פעולה עם מחלקת הרווחה וחילקנו תיקים למשפחות נזקקות. בתחום הלימודי, אמור לצאת בימים הקרובים מאגר של חומרי לימוד, סיכומים ופעילות לתנועת הנוער לטובת הנוער בעיר שהקימה וועדת נוער וקהילה, על מנת להקל עליהם. בכלל, אנחנו נפגשים לא מעט בתקופה הזו בזום, על מנת לראות איך ומה אנחנו עושים בשנה הזו ואיך אנחנו מקדמים את הנוער. אנחנו רוצים לדאוג שלא יהיה בן נוער שאין לו מחשב".
"אני באופן אישי נמצא בקבוצת סיכון ובהתחלה ממש מיעטתי לצאת מהבית ואני בנאדם שהוא מאוד חברותי. אני פעיל בצופים, במועצת הנוער ובבית הספר ובהתחלה היה לי קושי מסוים וזה גרם לי להבין שלא תמיד צריך מפגש פנים מול פנים, אלא שגם שיחה בטלפון או בזום עוזרת. למשל החברים שלי הלכו לבית קפה והתקשרו אלי משם וזה היה כיף לדעת ששמים לב אליך, שאנשים רואים את מי שנמצא סביבם. כיף להרגיש שלמרות שאתה רחוק, אתה קרוב אליהם וזה משהו שאני כליאור מאוד מקדם. אומרים שהמדיה מרחיקה בין האנשים ואני חושב שהיא גם מקרבת. היו ימים שהייתי מדבר במשך שעות עם חברים וזה מאוד עזר".
על הלמידה מרחוק הוא אומר: "בהתחלה היו לא מעט קשיים, אם זה בהתחברות ואם זה בחיבור לכל הלמידה מרחוק, לשמחתי, היום זה הרבה יותר זורם. המורים עוזרים הרבה ובמידת הצורך גם עושים למידה פרטנית לתלמידים. בשיחות שלי עם תלמידים לא מעט מספרים שהביטחון שלהם בלמידה עלה והם מצליחים ללמוד".

"ניסיתי כל השנה ואני עדיין מנסה להסתכל על הדברים תמיד בצורה חיובית"

ג'רמי וולפלד, בעלי הג'מס, מספר על התקופה בה היו כל הסניפים סגורים, על העובדים שעדיין בחל"ת, על הקפסולות, ומקווה לעבור בשלום גם את הסגר הקרוב

ג'רמי וולפלד, בעלי הג'מס צילום יח"צ

ג'רמי וולפלד הוא הבעלים של הג'מס, מבשלת בירה, בר ומקום בו בימים אחרים מתקיימות גם הופעות. ההתחלה הייתה בפתח תקוה, בה נפתח הסניף הראשון בשנת 2010, אבל מאז עבר כעשור ולג'מס יש היום כבר 13 סניפים.
ג'רמי מספר: "עד עכשיו שרדנו את התקופה בצורה די בסדר, כל הסניפים שלנו פתוחים ולקראת שבוע הבא כשניכנס לסגר נחזור לעשות פעם נוספת משלוחים ונמשיך לשרוד את המצב". הוא משדר אופטימיות רבה, למרות שזה ממש לא פשוט לתחזק ולנהל 13 ברים בתקופת הקורונה. "כמובן שמדובר בתקופה לא קלה, כמו אצל כולם", הוא אומר, "אבל אנחנו נמצאים פה בשביל הלקוחות שלנו ובשביל העם ולא הולכים לשום מקום. ברגע שחזרנו לעבוד, עברנו לקפסולות ואנחנו עובדים בחצי קלאץ, כלומר חצי מכמות הלקוחות הרגילה שלנו. יש לנו את החלל הפנימי וכן פתחנו את אזור הישיבה בחוץ והאנשים מגיעים, נכון שהרבה פחות, כי אנשים לא יוצאים, אבל אנחנו עושים מה שאנחנו אוהבים וזה לשרת את הלקוחות, אוכל טוב, בירה ועוד בירה".
עוד הוא אומר: "|זה קשה, ממש קשה, חל"ת לא חל"ת, סגר לא סגר, פתוח לא פתוח, אבל אנחנו שורדים את המצב ואני מאוד מקווה שנעבור גם את השבועיים-שלושה הקרובים בצורה טובה. אף אחד לא יודע בדיוק מה הולך לקרות, אבל כמו הלוגו שלנו, אנחנו מנסים להעביר את הזמן עם חיוך. ניסיתי כל השנה ואני עדיין מנסה להסתכל על הדברים תמיד בצורה חיובית, יש הרבה דכאון מסביב והתפקיד שלנו זה לעמוד על הרגלים ולהגיד תודה ולשרת את האנשים שמבקשים קצת להתאוורר".
על הסיוע מהמדינה השנה הוא אומר: "המדינה לא עזרה לנו והיינו צריכים להסתדר לבד, מבחינה כלכלית אנחנו שורדים. אם אני והשותף שלי היינו רוצים לעשות כסף, היינו נשארים בחו"ל, באנו להיות במדינה שלנו ולפעמים זה קשה ולפעמים זה יותר קל, אבל אנחנו לא בוכים".
תצליחו לעבור את הסגר הקרוב?
"אני מקווה וחושב שכן. בינתיים כל הסניפים שלנו פתוחים ועברנו לעבוד בצורה יותר חכמה, צמצמנו את התפריט, את כוח האדם וחצי מהעובדים שלנו נמצאים עדיין בחל"ת וכן את ההוצאות ואני תמיד מנסה לראות את האור. כולנו נעבור את זה ביחד ועוד 20 שנה נצחק על שנת 2020 ונראה אותה כחוויה".

הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו