רחוב סלור לא יהיה אותו דבר בלעדיו | ד"ר שלמה צדוק נפרד מחברו יאיר הללי ז"ל

יאיר הללי, שף הגורמה האותנטי העיראקי האחרון, הלך השבוע לעולמו. הוא נפטר בצורה כואבת, יען כי זה היה מהר מידי. כלומר לקח כלום זמן!. במונחים של החברות המיוחדת שלנו אז מדובר ממש בדקות. קצת אחרי שהתקבלה הבשורה המרה, ההרגשה היא כאילו הוא עדיין איתנו במסעדה, הפנים האדירות המחייכות שלו והנפח העמוק, המצחיק והחכם שלו, עדיין מביטים בנו מבעד לחלון מסעדת מאמא סוהם ז"ל. פנים שכאילו אומרות לנו: "יאללה סועדימוס עזיזימוס, צחקתי איתכם. אני חי".
# # #
רק בשעות האחרונות של חייו, כשהבנו שלא חלום הוא הדבר, נשברנו. הפנמנו שרחוב סלור כבר לא הולך להיות אותו דבר. גם שוק האוכל העיראקי כבר לא יהיה אותו הדבר. יהיו הרבה בשלנים עיראקים טובים אבל לא בטוח שלרבים מהם יהיה התבלין המנצח של יאיר ואופן ההכנה שלו.
יאיר לא היה שף של ריאליטי בטלוויזיה ולא של אוכל מתפלצן. הוא הבין שלא צריך מזלג מזהב כדי ליהנות מאוכל טעים ומשביע. יאיר ידע שלאוכל יש נשמה משלו ולכן כשהוא היה נכנס למטבח הוא היה מביא את הנשמה לתוך המתכון. לפעמים, כשהייתי נכנס למטבח שלו, ראיתיהו מדבר עם הסירים והמחבתות והם מבחינתם עוברים לדום מתוח וממש מתחננים: "יאיר, תערבב אותי קודם". הוא היה מדבר עם הקובה אורז ומתפלסף עם הסוג'וק. המטבח שלו טיגן הרבה קובה בורגול אבל לכל אחת הייתה צורה משלה. זאת עם שפיץ. זאת אליפסה. השנייה עגולה. כאילו לומר: לאוכל העיראקי שלי יש גם אופי.

אבל כבד: הלך לעולמו בגיל 59, יאיר הללי, השף של האוכל העיראקי ובעלי מסעדת מאמא סוהם

# # #
המסעדה של יאיר הייתה לא רק מקום לאכול בו. היא הייתה גם מוסד בגדדי. השפה המדוברת שם הייתה דומה לרעש של כפות ומזלגות. יעני, הרבה תח תח. יאיר ואמו הקימו מוסד גסטרונומי משונה ומקסים. לא היינו צריכים שם סכו"ם יען כי היינו אוכלים קודם עם העיניים, אחר כך עם הידים ורק בסוף מקנחים במזלג. אבל למוסד האוכל הזה לא היינו באים בגלל שהיינו רעבים. לשם היינו באים קודם כל לפגוש חברים, ורק בסוף באים להסניף ולאכול עיראקיות, ישר מהסירים. וכי באיזו מסעדה בעולם הסועדים נכנסים למטבח דופקים מכסים של סירים כדי לראות מה יש ומה אין? אגב, ענין המבט לסירים התקלקל לאחרונה, וטוב שכך בגלל הקורונה, וכבר לא מתאפשר לראות סירים מהבילים המידע על האוכל הסוהאמי העיראקי עבר לתפריט שהיה רשום על הלוח. גם זה היה סוג של קידמה.
לפעמים היינו מחייכים במבוכה בגלל ההתנהגות של הסועדים החדשים שהיו באים לאכול שם לראשונה. הם היו נכנסים למסעדה ויושבים ומחכים. כאילו מחכים לאיזה מלצר עם פפיון שיגיש להם מנה ראשונה, שניה ואחרונה. מנומסים כאלו. הם לא הבינו שאצל מאמא סוהאם צריך לפלוש לאוכל ולא לחכות לו. ברחמינו הרבים היינו ניגשים אליהם ומסבירים להם את הכללים. "כאן באים לאכול ולא להזמין אוכל!". כלומר, זאת אינה מסעדה שבה חיים בשביל לאכול אלא מסעדה שבה אוכלים בשביל לחיות. וכולנו היינו צוחקים.
# # #
מאמא סוהאם הפכה להיות כור היתוך של קיבוץ גלויות. אולי שלא במתכוון, אבל לאחרונה באו יותר ויותר סועדים עולים מרוסיה, וגם עולים מאתיופיה שגילו את קסם הסמבוסק והקובות. ולו רק בזכות כור ההיתוך הזה מגיע ליאיר גם אות יקיר העיר.
ובכלל, עוד לפני כור ההיתוך זו לא הייתה מסעדה רגילה. וכי באיזו מסעדה בעולם האורחים היו מנקים שולחנות? עורכים סכו"ם? מטגנים סמבוסק ובסוף גם עושים כלים? זה מה שהיינו אנחנו, החברים הקרובים מאוד: יוני, ליאור, רונן, משה משקולות, עזרא ואחרים.
כאמור, היינו באים למסעדה לא רק בשעות רעב אלא בעיקר כדי להתנתק לשעה מהעולם המסובך שמסביב ולעשות מעט סמול טוק. יאיר לא היה רק שף עיראקי, מוסד של איש אחד. רבים מהסועדים לא הכירו את הצדדים הנפלאים הנוספים שלו. הוא הרבה לתת גמ"חים ולעשות מעשי צדקה נסתרים. היה מחובר ואהוב על הבריות והכל עשו לו כבוד גדול. ולמי שמכיר ויודע אזי סיפור החיים שלו גם היה מורכב למדי. רוב הדברים באופן פוזיטיבי לגמרי ומהווים השראה. הוא היה אושיה מקומית שבימים אחרים ובמקום אחר הוא היה יכול להיות מטאור ציבורי ואפילו פוליטי, אבל אהבתו לרעייתו תמי ולילדיו לימדה שהוא לא היה מוכן שלא להקדיש להם את ימיו וחייו.
ישנן קלישאות רבות על אייקונים שהלכו לעולמם, ויאיר היה צנוע ובא במבוכה אם היה שומע אותם ולכן לא אוסיף עוד. אולי רק דבר קטן: יאיר הלך לעולמו בגיל צעיר אבל הוא חי את החיים. ואחרי הכל – זה מה שחשוב. ואם יכול היה לומר היה בוודאי אומר: אל תזניחו את הבריאות שלכם! יהי זיכרו ברוך.

הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו