הסתכלתי לו בעיניים במבט חודר והודעתי לו שאני לא מחכה יותר שיציע | הטור של מאירה ברנע גולדברג

בכל שנה כאשר מתקרבים ל-4 ביולי, 332 מיליון איש בארצות הברית מתרגשים לקראת חגיגות יום העצמאות של ארצם, בפיליפינים מתכוננים לחגיגות יום הרפובליקה, בחנויות הספרים חוגגים את יציאתו לאור של ספר המופת "אליס בארץ הפלאות".
ואילו אני ובעלי מציינים את יום הנישואים שלנו. והפעם מסתבר שחלפו כבר 17 שנים מאותו יום מוזר באולמי רויאל גארדן.

בכל פעם כשאני משחזרת לעצמי בראש את הסיפור שלי ושל בעלי, אני חוזרת ליומנים שכתבתי באותן שנים כדי לבדוק אם הסיפור כפי שאני זוכרת אותו אמיתי או שדמיינתי אותו. אם אתם עוקבים אחרי הטורים שלי, אתם בטח יודעים שהשמדתי את היומנים האלו השנה, אבל עד עכשיו, כל מה שזכרתי התרחש באמת.
הכל התחיל בהצעת נישואים מאוד רומנטית שקיבלתי. הבחור ירד על ברכיו, שלף טבעת יהלום יפה ואמר לי שאם אתחתן איתו, אהפוך אותו לגבר המאושר בעולם.
איתו אגב, לא התחתנתי.

אבל לעולם לא אשכח את הצעת הנישואים הזו כי זו הייתה ההצעה הרשמית היחידה לה זכיתי. בעוד כל החברות שלי השוויצו בפני כיצד הבעל לעתיד לקח אותן לפסגת הר מושלג בהרי האלפים או שלף טבעת באמצע מסעדת מישלן בפריז, אצלי הדברים הלכו קצת אחרת. זה היה בשעות אחר הצהרים בהתקף זעם פתאומי. הסתכלתי לו בעיניים במבט חודר והודעתי לו שאני לא מחכה יותר שיציע אלא אני מודיעה לו שאנחנו מתחתנים. הוא לא הספיק לומר מה דעתו בנושא וכבר דחקתי בו למכונית. נסענו לחנות התכשיטים הקרובה ביותר וקנינו לי טבעת. באותה תקופה לא היה לנו יותר מידי כסף, זו הייתה טבעת פשוטה למדי, כזו שגם מי שראה אותה על האצבע שלי, לא חשד שזו טבעת אירוסין אבל לי לא היה אכפת, כי ידעתי מהרגע הראשון בו פגשתי אותו שזו אהבת חיי ואיתו אני מתחתנת.

"אני לא יודע איך להגיד לך את זה, אבל כדאי מאד שתדעי שאני לא מתכוון לרקוד בחתונה. אני שונא ריקודים", הוא אמר לי בעודי בוחנת את הטבעת על האצבע. אמרתי לו שמצידי אפשר להתחתן ברבנות, בכלל לא אכפת לי מהחתונה עצמה. ההורים שלי כמעט קבלו התקף לב כששמעו על הרעיון להתחתן ברבנות וביקשו ממני להתחתן במקום מכובד למען המשפחה והחברים. בסוף מצאנו פתרון, החתונה התקיימה ביום שישי בצהרים בלי ריקודים, זו בעצם הייתה ארוחת צהרים טובה מלווה במוזיקת רקע.

ישבנו מול ה-די ג'יי ההמום שחזר על דברי רק כדי להבין: "אז את אומרת לי בעצם שאת לא רוצה ריקודים בחתונה רק מוזיקת רקע ושאתם גם לא מתכוונים להגיד לי מה להשמיע, ושאני יכול לעשות מה שבא לי?".
"כן, תשמיע מה שבא לך", עניתי. גם ביום החתונה עצמו הוא ניגש אלי כמה פעמים כדי לבדוק שהוא הבין. התשובה לא השתנתה.

אף אחד לא האמין לי שזו תהיה חתונה בלי ריקודים, כולם חשבו שאני צוחקת עליהם ואמרו לי "את תראי שאם יהיו ריקודים, בעלך ירקוד". אבל כבר אז ידעתי שאם בעלי לעתיד מבקש משהו, אין סיבה שאזלזל בבקשה שלו או שאגרום לו לפעול בניגוד לרצונו, בטח כשמדובר בדברים שלא באמת חשובים לי.

בבוקר יום החתונה נסעתי לספר וביקשתי ממנו לסדר לי תסרוקת עם השיער כלפי מעלה. "תעשה משהו יפה, לא אכפת לי מה", אמרתי לו. "שילמתי לו 120 שקלים ורגע לפני שיצאתי הוא שאל אותי לאיזה אירוע אני הולכת. עניתי לו שבעוד שעתיים אני מתחתנת, הוא היה בהלם. "לא עשית תסרוקת ניסיון, לא אמרת לי שזה לחתונה בכלל?", הוא רדף אחרי עם ספרי. "רגע, אני רוצה שזה יחזיק מעמד. אל תרוצי לשום מקום". אמר וריסס אותי בחומר מיוחד. לא חשבתי שזה חשוב. למען האמת אני לא תכננתי כלום בחתונה שלי. הבנתי שההורים שלי ושל בעלי מתרגשים מאוד מהאירוע והם גם אלו שמשלמים עליו, ולכן לא התערבנו להם בכלום. כל מי שהיה במספרה מחא לי כפיים ואני ברחתי משם די בהלם למען האמת.

שלא תבינו לא נכון, גם אני התרגשתי מהחתונה, אבל לא מהאירוע עצמו, אלא מההבנה שאנחנו סוף סוף נשואים, מעכשיו זה יהיה רשמי.

גם הצלם לא הבין אותנו. "אז אתם אומרים לי שאתם לא רוצים לנסוע לשום מקום מיוחד, רק לצלם אתכם במהלך החתונה וזהו? לא נוסעים לשום מקום? לא מצלמים אתכם עושים כל מיני דברים מגניבים?".
"כן", ענינו יחד, אבל הוא סרב לקבל את זה. רגע אחרי שהכוס נשברה הוא חטף אותנו החוצה. "לפחות בואו נצלם אתכם בגן בחוץ, אתם תתחרטו אם לא יהיו לכם תמונות יפות מהאירוע". הוא הכריח אותי להחזיק את העניבה של בעלי ולחייך חיוך מטופש ולעמוד בעוד כל מיני פוזות מוזרות, אבל ביולי בלי מזגן לא היה לו הרבה סיכוי, אחרי שלוש דקות אמרתי לו שסיימנו.
"אתם הזוג שהיה לי הכי קל לצלם אותו אי פעם, רק שתדעו".

כשהחתונה נגמרה נסענו למלון בתל אביב. כל כך שמחתי שהאירוע נגמר ועכשיו אפשר להתחיל את החיים ולגלות שהבן אדם הזה שבחרתי בו עוד לפני שהוא בכלל שם לב לקיומי, הוא הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים.
כשהתחתנו הייתי בת 23, עבדתי כשכירה. היו לי חלומות גדולים להפוך לסופרת אבל אף אחד לא האמין בי. חנן היה הראשון שעודד אותי ללכת בעקבות הלב. כשהתפטרתי מהעבודה בכדי לנסות לפתח את עצמי, בלי שתהיה לי תוכנית כלכלית כלשהי הוא הרגיע אותי, "את תעשי מה שאת צריכה ואל תדאגי לכלום. אין לי בעיה גם לקום כל בוקר מוקדם לחלק עיתונים או לשטוף חדרי מדרגות בשביל שאת תנסי ללכת בדרך שלך ולהצליח".

לא משנה אילו אירועים מטלטלים עברנו: חמש שנים של טיפולי פוריות ואשפוזים בבית חולים, ניסיונות לאמץ ילד, הריון ולידה קשים, גידול ילד מהמם על הרצף האוטיסטי, כשהוא לצידי אני יודעת שהכל יהיה בסדר כי החיים הרבה יותר קלים כשיש מישהו שמאמין בך והולך אחריך באש ובמים.

לפעמים כשאני מוזמנת לחתונות של אחרים ורואה את רמת ההשקעה באירוע, אני שואלת את עצמי אם הייתי משנה משהו באירוע שלנו. ההורים שלי ושל בעלי עשו עבודה יפה מאוד בבחירת המפות, האוכל, הפרחים, להקת הכליזמרים בכניסה שהביאו בהפתעה ומאוד השתדלו, אבל מה היה קורה אם הייתי יותר מעורבת? אם הייתי מתייחסת לחתונה הזו כמסיבת החלומות שלי? אני בהחלט מבינה איזו חוויה מדהימה יכלה להיות לי אם הייתי מתייחסת לאירוע החתונה שלי יותר ברצינות, אבל היום אני יודעת שבעיני יש אירוע הרבה יותר משמעותי בחיים מהחתונה שלי: הבר מצווה של הבן שלי. ואם בעלי יבחר לא לרקוד, אני לא אציק לו ואכבוש את הרחבה לגמרי בעצמי.

סטטוס לשבת: היום שלכם, המתנה שלי

אבישי (בן עשר): מה אתם קונים לי לכבוד יום הנישואים שלכם?

הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו