על מורים, תלמידים ומה שביניהם. הטור של מאירה ברנע גולדברג

קיבלתי לידי את הספר (המאוד מומלץ ראוי לציין) של אודי מירון, "סע הביתה ינקי". בעמוד התודות הוא מודה רק לאדם אחד – למורה שלו יהודית רייך, המורה של כתה ו' 2 בבית ספר ארלוזרוב. הוא מספר שם שתקופה ארוכה בהוראת רופא עקב בעיות בגרון נאסר עליו לדבר, לכן הוא שמח מאד שלא יפנו אליו המורות בשאלות על שעורי הבית והרשה לעצמו מעט להתבטל. יום אחד המורה קראה בשמו וביקשה ממנו לגשת אליה עם המחברת, על מנת שהיא תוכל להקריא בעצמה את שיעורי הבית שלו. הסופר כותב שהוא החוויר, רעד והתבייש. הוא הגיש לה פתק קטן שכתב מהר בשגיאות כתיב איומות "מורתי, מצתער, שחכתי את המחברת". הוא ניגש אליה ברגלים כושלות והיה בטוח שהיא תכעס עליו ותנזוף בו מול כל הכתה אך היא קראה את הפתק בשקט לעצמה ובעיניים חמות הביטה בו ואמרה "אני מבינה. שב". מירון טוען שבזכות המורה הזו החל לחלום חלומות ולדעת שלמרות בעיות הקשב וריכוז שלו ולמרות שגיאות הכתיב הוא יוכל לממש את אותם חלומות.

כשקראתי את סיפורו, נזכרתי בסיפור דומה שנגמר אחרת לגמרי. בבית ספר יסודי הייתה לנו מורה מאד קשוחה שצעקה וצרחה עלינו רוב הזמן, בצדק ושלא בצדק. כולנו פחדנו ממנה פחד מוות.

יום אחד, רגע לפני תחילת השיעור, גיליתי ששכחתי בבית את המחברת. רק מהפחד שהיא תצרח עלי מול כל הכיתה ותבייש אותי, שקלתי לביים התעלפות. אני זוכרת שניסיתי במהירות לחשוב מה האפשרויות שעומדות בפני ולבסוף החלטתי לפנות ללב שלה.

יצאתי מהר למסדרון, ורגע לפני שהיא נכנסה לכיתה התנצלתי בפניה ששכחתי את המחברת, הבטחתי שהמקרה לא יחזור על עצמו. היא הביטה בי ואמרה בשקט מקפיא "לא מחכים לי מחוץ לכתה. תכנסי".

המורה הזו לא הייתה שואלת מי רוצה להקריא את שיעורי הבית, אלא הייתה בוחרת בכל פעם תלמיד אחר ולמרבה הפתעתי, למרות שידעה שאין לי מחברת, הייתי התלמידה הראשונה אליה היא פנתה. עניתי בגמגום שאין לי מחברת, ואז היא פשוט צרחה עלי צרחות איומות, ואמרה לי לצאת החוצה כי מי שלא מכבד את הציוד שצריך להגיע אתו לשיעור, לא ראוי לשבת בכתה.

אני זוכרת את הלחשושים של חברי לכתה, אני זוכרת את החיוך של אחד הבנים שהיה מאד מרוצה מהאירוע ואני גם זוכרת שכל כך מיהרתי ששכחתי לקחת איתי את המעיל. וככה ישבתי במסדרון, שהיה מסדרון פתוח ללא חלונות, בקור מקפיא ללא מעיל ופחדתי להיכנס לקחת אותו. בלילה קדחתי מחום וחיליתי בדלקת ריאות.

אני זוכרת שאמא שלי מאד כעסה על המורה והגיעה אל בית הספר לשוחח עמה ולנזוף בה שהיא לא מבינה איך מוציאים ילדים החוצה בקור הזה מה שגרם למורה עוד יותר לשנוא אותי ולהתעלל בי במשך שנתיים נוספות.

אז הייתה לנו מורה שצובטת, הייתה לנו מורה שמינתה ילדים ל"תורני שעורים" שאלו ילדים שהיו בודקים במקומה מי הכין שיעורים ומי לא וכולם שנאו אותם באותו השבוע של התורנות. (עד היום אני לא מבינה מאיפה הגיע הרעיון המרושע הזה, לתת לתלמיד לדווח למורה על תלמיד אחר), הייתה מורה שנהגה לערער לנו את הביטחון וגם אם היינו פותרים על הלוח תרגיל כמו שצריך ומגיעים לתשובה הנכונה היא הייתה מביטה בנו במבט מזלזל ושואלת "אתה בטוח? תבדוק את עצמך", הייתה לנו מורה שאיימה עלינו שנהפוך כולנו למוכרי שווארמה (ועליה אולי יום אחד אכתוב טור נפרד), ואני רק זוכרת שמאד אהבתי שווארמה ולא הבנתי מה רע לעבוד בזה.

כששלחתי את הבן שלי בשנה שעברה לכתה א', הייתי מלאת פחדים, כי לפעמים מספיקה מורה אחת בכדי להרוס חיים של תלמיד, לא רק לתקופת הלימודים אלא גם הלאה, כשהוא מתבגר. אני כמעט לא זוכרת מה לימדו אותי בבית ספר, אבל אני זוכרת את השמות של כל המורות ומה כל אחת ואחת גרמה לי להרגיש.

השנה הראשונה במערכת החינוך עברה על בני בצורה הטובה ביותר שיכולתי לאחל לו. אני מפקידה אותו בראשון לספטמבר בידיים טובות כי לשמחתי אותה מחנכת ממשיכה ללמד אותו גם השנה. ומתפללת שכל המורים שהוא יתקל בהם לאורך השנים יזכרו שגם הם היו פעם ילדים.
שנת לימודים מוצלחת לכולם, לתלמידים ולמורים.

מאה הגדולים בכדורגל

100 הגדולים בכדורגל הישראלי / אביעד פוהרילס, הוצאת הצוק

המתנה המושלמת לראש השנה, אלבום מיוחד במינו, מושקע ומעוצב בטוב טעם, המאגד בתוכו את כל הסיפורים על אגדות הכדורגל. יש כאן מאה (ואחד) סיפורים של מאה (ואחד) שחקנים שלא סופרו מעולם, על נחישות והתמדה, על השחקן שהוא אדם ועל האדם שמאחורי השחקן.

תחילה, הסביר פוהרילס, חשבתי שיש לי פרויקט מעניין ליצור לאחד מאתרי האינטרנט, אך לאחר מכן, לאחר שעברנו על כל החומר, ראינו שיש כאן הרבה מעבר. יש כאן חתיכת היסטוריה שאי אפשר להשאירה סתם כך".

הבן שלי, בן שבע וחצי ישב עם סבא שלו וביחד קראו בספר במשך שבועיים בהתלהבות אדירה, עברו על שמות השחקנים וסיפור חייהם. לדעתי מדובר בספר חובה בכל בית שיש בו אוהד כדורגל.

ומילה טובה לצלם אילן בשור שעשה עבודה יוצאת מן הכלל.

את הספר ניתן להשיג בצומת ספרים וסטימצקי או באתר הספר.

יוגה לפני השינה

יוגה לפני השינה / כתבה לורי ג'ורדן, אירה: דיאנה מאיו, תרגמה: עטרה אופק, הוצאת תכלת

"יוגה לפני השינה עוזרת לנו להרפות, להודות לגוף, לנשמה, לשכל ועוד. אז אחרי שנלבש פיג'מה, בסופו של כל יום נתיישב ונאמר בשקט רב – 'אום'. מתחברים כך לצליל המנחם, הנעים, לעולם שסביבנו, וכבר נרגעים".

כבר הוכח שיוגה עושה לנו רק טוב, עוזרת לשחרר אנרגיה עודפת ומתח, עוזרת לשינה טובה ורגועה יותר, מפחיתה עצבים והיפראקטיביות, מפתחת שיווי משקל ועוד, ואם רעיון היוגה לילדים קורץ לכם אז אני ממליצה על הספר הזה. האיורים משעשעים, ההסברים ברורים, דרך שירים קצרצרים מבינים בדיוק כיצד יש לבצע כל תנוחה. קסם של ספר.

לקטנטנים אך גם לגדולים.

יש גבול לאהבה

סטטוס לשבת:

אבישי: אני כבר גדול, את לא חייבת ללוות אותי עד לשער. ניפרד בשביל.
אני: אבל אני רוצה ללוות אותך עד לשער. אני אוהבת אותך.
אבישי: זה בסדר, תאהבי אותי עד לשביל.