המסע המפרך מאתיופיה לישראל: פרויקט עדויות בסלון

ביום שלישי השבוע, התקיים אירוע 'זוכרים ומשמרים את הגבורה', שיזם רון כץ, ראש אגף האירועים וסגן ראש מינהל החינוך, במטרה להנציח כ-4,000 הנספים יהודי אתיופיה בדרך להגשמת חלומם במסע העלייה לארץ ישראל דרך סודן. במסגרת היוזמה, אירחו בביתן משפחות מהעיר עדים מהקהילה האתיופית שעברו את המסע דרך סודן וסיפרו את סיפור הגבורה שלהם ושל בני משפחותיהם. "בשנה שעברה נחשפתי לסיפור מסע הגבורה של אדם ששרד את העלייה לישראל דרך סודן וכפועל יוצא מכך חשבתי שנכון והכרחי שכמה שיותר אנשים יישמעו ויכירו את מסע הגבורה של יהודי אתיופיה לישראל", אומר כץ, "לאור זאת, החלטנו לקיים אירוע לשמר ולזכור את אירוע הגבורה של עליית יהודי אתיופיה לישראל ולהנציח את אלפי בני הקהילה שנספו בדרך לארץ ישראל. אני מאמין שאירוע זה יהפוך לעוד מסורת עירונית ואני מלא גאווה שיש לי חלק בפרויקט זיכרון חשוב זה".
ראש העירייה, איציק ברוורמן, הוסיף: "מידי שנה אנו מקיימים טקס מרגש לזכרם של יהודי אתיופיה שנספו בדרכם לארץ והשנה החלטנו להנגיש את סיפורם לציבור. אני חושב שסיפור המסע הקשה אותו חוותה הקהילה לא מספיק ידוע ומוכר לציבור הרחב, ואני גאה כי אנו בפתח תקוה יזמנו אירוע עירוני חשוב שכזה, לראשונה בישראל, בו יסופר ממקור ראשון סיפור עלייתם. סיפור העלייה של יהודי אתיופיה לארץ הוא סיפור של אומץ, גבורה, נחישות ואמונה עד אין קץ".

"הגיע הזמן שיכירו אותם"

נדב סלהוב, רווק בן 22 , החליט לארח בביתו את סרי טאקלה, שאיבדה את אימא ואחיה שהיה בן ארבע בלבד, בסודן. "מגיל שמונה ועד לפני שלוש שנים הייתי שחקן כדורגל בהפועל פתח תקווה. קבוצת כדורגל היא כמו יחידה קרבית שיש בה הכול: יהודים, ערבים, רוסים ואתיופים. לימדו אותנו תמיד שאין אף פעם מישהו שהוא שונה בגלל צבע העור או השפה וכך גם היה במתחם האירועים 'הלופט' שפתחתי, החוק הראשון שלנו תמיד היה בין העובדים, הלקוחות וספקים, שאין הבדלים בין גזע, מין ודת וכולם שווים. כששמעתי שעושים את הפרויקט הזה, החלטתי לנדב את הבית שלי, על מנת שכמה שיותר אנשים יכירו את הסיפור של הקהילה האתיופית. לי יש לא מעט חברים מהקהילה ועובדים ולצערי מדובר בקהילה מאוד מפוספסת שחשוב שכמה שיותר אנשים ישמיעו את הסיפור שלהם, אנחנו מכירים את הסיפור עלייה של כולם והם משום מה תמיד נשארים מאחור והגיע הזמן שיכירו גם אותם".
ניצה ומנשה לוי, איבדו את בנם לפני שנתיים ממחלת הסרטן על למרות הקושי, בחרו בחיים, הם אירחו בביתם את דבורה נתיב, עובדת סוציאלית ואחות של חברת הכנסת לשעבר פנינה תמנו שאטה. "לצערי, סיפור העלייה של הקהילה האתיופית זה משהו שאנחנו פחות מכירים והגיע הזמן שנחשף אליהם יותר", מספרת ניצה, "כששמעתי על הפרויקט היה לי ברור שאני הולכת לנדב את הבית שלי, המטרה שלי היא להגביר את המודעות והחשיפה לאותם אנשים שהגיעו לארץ. אנחנו גרים באותה עיר ובבית הספר של הבית שלי, לומדת איתה במגמה בסך הכול ילדה אחת ויש צורך יותר להכיר אותם ולקרב אותם אלינו. אני רוצה להרחיב את הידע שלי ושל המשפחה שלי, הבית שלי הוא בית מאוד חם ומקבל ולפני שהבן שלי אדם נפטר, כשישבנו בבית החולים, הוא אמר לי שהוא יחזור הביתה, הוא רוצה שאני אחזור לחיות, להעשיר את עצמי וללמוד ואני רוצה להגשים את מה שהוא ביקש ובכך שאני מארחת אני לומדת ומתקדמת".
לא כולם מבינים את הצעד שלה. "כשהחלטתי לארח שמעתי אנשים מסביב שאמרו לי מה לי ולהם, אמרתי להם שהם חלק מאתנו ודווקא בגלל זה אני רוצה לארח אצלי בבית, אנחנו במדינה שלנו כולנו אחים וחשוב שנכבד אחד את השני. אני גדלתי בארצות הברית ולמדתי בבית ספר מעורב וגם שם היו קבוצות, אבל עדין היה קשר בין האנשים, פה אני מרגישה שאנחנו גרים באותה עיר, אבל כל אחד רחוק מהשני וחשוב שנלמד להתקרב אליהם ונכיר אותם ואת הסיפור שלהם, הם ברחו ממקום שהיה להם בו רע ועלו לארץ, שמבחינתם היא ארץ הקודש וחשוב לכבד זאת".
דבורה נתיב מוסיפה: "למעלה מעשור אני מספרת את סיפור העלייה האישי שלי ממבצע משה, כולל ההליכה ברגל דרך סודן. המשפחה שלי עזבה את אתיופיה אחרי געגוע לארץ ישראל, שהבנו שיש אפשרות להגיע לארץ דרך מדינת סודן, קמנו בלילה וברחנו מבלי לדעת את הפרטים. צריך להבין שאמא שלי ואחותי הגדולה היו שתיהן בהריון וזה ללכת מתוך אמונה, מבלי לדעת באיזה קשיים נתקל במדבר ומה יקרה הלאה והמסע היה מאוד קשה, זה ללכת חודש שלם בתנאים של מדבר, ללא מים, ללכת בלילות, עם ילדים קטנים וזקנים וכל מה היה לנו זה להתפלל לאלוקים שנגיע לארץ ישראל ונעבוד את בית המקדש, זה להגיע לארץ הקודש מתוך אמונה ואני רואה בכך שליחות מאוד גדולה, לספר את הסיפור האמיתי, המסירות נפש, האמונה הגדולה, וכל פעם שאני מספרת אני רואה שהאנשים מופתעים, הם מוזנים בעיקר מהתקשורת והם לא מכירים את הסיפור האמתי והייתי שמחה שאנשים נוספים מהקהילה יחשפו וישתפו, זה משהו שמחבר את כל עם ישראל. כשאנשים שומעים את הסיפור שלי, הם מיד חוזרים לסיפור העלייה שלהם ואומרים לי שהוא מאוד דומה, אנחנו עם אחד וקהילה אחת ואני רואה בכך שליחות".

"רוצה שיכירו את האחר"

אורית ערוסי פרנק מארחת בביתה את ענבל צ'וקול. לאורית זו הפעם השלישית בה היא מארחת ערב 'זכרון בסלון', בעבר אירחה ניצולי שואה והפעם החליטה לפתוח את הבית לטובת הקהילה האתיופית. "ציונות, אהבת האדם, חינוך ילדים, מפה זה נובע", היא מסבירה את הסיבה שהיא פותחת פעם אחר פעם את ביתה, "מאוד חשוב לי שהילדים שלי יכירו וידעו איפה הם נמצאים וחיים, אנחנו מתגוררים בשכונה שחיים בה גם תושבים מהעדה האתיופית וזה נותן מושג איפה אנחנו חיים. ילדים שנולדו בארץ ישראל לא מבינים כמה אנשים עבדו קשה בשביל להגיע לפה לארץ ישראל, כמה אנשים נהרגו בדרך וזה מגיע מהמקום הזה של הידע ואני תמיד שמחה להתנדב לפרוייקטים חשובים כאלה".
ערוסי מקווה שהמפגשים האלה יגרמו לאנשים להיפתח לקהילה האתיופית. "הם חיים במדינה שלנו אבל פחות רואים אותם. אני רוצה לשנות זאת, יש לי בבית שני מתבגרים ומאוד הייתי רוצה שהם יכירו את האחר".

בית פתוח: ניצה ומנשה לוי עם דבורה נתיב ורון כץ

"עלינו בגלל ציונות"

שרונה ודסאליי קסה, הם משפחה מעורבת שמארחת את רחל תשלה, שעשתה את המסע מאתיופיה לישראל בהיותה בת 16 בלבד. "בעלי הגיע מאתיופיה בגיל שמונה והוא, להבדיל מהעלייה הראשונה, הגיע בטיסה. אבל הוא שמע לאורך השנים מבני המשפחה שלו על הקושי שהם עברו בארץ ולכן היה מאוד חשוב לנו להשמיע את הסיפור גם לדורות הבאים", מספרת שרונה, "אנחנו ביחד שבע שנים ומתוכם שלוש שנים וחצי נשואים עם ילד בן שלוש ומאוד חשוב לנו להעביר לבן שלנו את הסיפור של יהודי אתיופיה על מנת שגם הדורות הבאים יידעו".
דסאליי מוסיף: "אני זוכר מאוד במעורפל את סיפור העלייה. מאוד חשוב לספר את סיפור העלייה, את הקושי של הדרך, את המלחמה הקשה שאנשים עברו, את האנשים שנהרגו בדרך ולא הספיקו לראות את ארץ הקודש. הייתי מאוד שמח שילמדו את הנושא בבתי הספר, זו עלייה מאוד חשובה ויש סביבה הרבה סיפורים ולכן היה חשוב לי לארח אצלנו בבית, על מנת שכמה שיותר אנשים יחשפו לנושא".
רחל תשלה חושבת שהמפגש יכול לשנות דעות קדומות. "רוב הזמן אנשים חושבים שאנחנו הגענו לארץ בגלל שהיה לנו רע ולא היה לנו טוב והיינו מסכנים ורציתי שיידעו שעלינו לארץ בגלל ציונות מוחלטת, אפילו בעלות של החיים. יש לי ילדים שנולדו וגדלו בארץ ואף פעם לא חשבתי שיש צורך לשבת ולספר להם את סיפור העלייה, פעם אחת עשינו עבודה בבית הספר וסיפרתי בתמצות ולא חשבתי לספר ועכשיו ששמעתי שיש את הבית פתוח החלטתי לבוא ולהשמיע את הקול שלנו, שיבינו שהגענו לארץ בגלל אהבה לארץ וזה דברים שלא מובנים לאנשים. אנשים לא הצליחו לקלוט אותנו ושאנחנו שווים ושיש לנו זכות להיות פה, לא הביאו אותנו ואנחנו בנו, כי זו הארץ שלנו, ארץ ישראל, ירושלים ובכל פעם שמשהו מתעורר, זה עוד פעם עולה לי הרצון שישמעו את הסיפור שלנו, גם הדור שנולד פה בארץ שלפעמים מתביישים בזה שהם אתיופים. אני זוכרת את הכל מהמסע. את הרעב והצינה, את האנשים שהיו חולים מאוד ואת האנשים שמתו לידי. כאילו זה היה אתמול. בדרך כלל אני מרגישה שווה וחלק מהחברה עד שעולה איזה סיפור ואז אני חשובת על הילדים שלי ונזכרת בעלייה, ששופטים אותנו לפי הצבע שלנו ואני לא רוצה שזה ייקרה לילדים שלי, אני נמצאת פה כי אני יהודייה ואוהבת את הארץ וגם שאומרים לי משהו אני לא מתייחסת, אבל החשש שלי שזה יקרה לילדים שלי ושהם ירגישו שהם לא חלק מהארץ ואת זה אני רוצה לשנות, את התפיסה שלצערי מאוד מושרשת במדינה".