המסע הקשה והמרגש של עדי שי מבית החולים בחזרה אל מסלול המרתון

בעוד כשבועיים יתקיים מרתון טבריה המסורתי, בו יתחרו אלפי רצים מהארץ ומהעולם וירוצו, בין היתר, את המרתון המלא למרחק של 42 קילומטרים לאורך חופי הכינרת. בין הרצים הללו ישתתף גם עדי שי מפתח תקווה. רק לפני כמה שנים הוא חשש שחייו עלולים להסתיים באופן טרגי בשל מחלת הסרטן בה חלה, ובטח לא חשב על השתתפות בריצת מרתון.
שי, שהתחיל לרוץ באופן משמעותי יותר רק בגיל 40, נאלץ תוך זמן קצר להחליף את הריצות בהליכות בדשא שבבית החולים בילינסון. "התחלתי לרוץ בשנת 2010, הייתי אז לקראת גיל 40, קצת שמנמן ומעשן", הוא מספר. "היה לי אורח חיים לא ספורטיבי במיוחד. הייתי משחק מידי פעם כדורגל בשכונה או רוכב על אופניים באופן מינורי. יותר בשביל הכיף מאשר בשביל הספורט. הייתי רץ לבד עם עצמי מידי פעם, עד שחבר שאני מכיר שהתחיל את צעדיו הראשונים בעולם הריצה הציע לי לבוא למרוץ סביון, מרוץ בן עשרה קילומטרים. אמרתי לו שזה לא בשבילי, אבל האפשרות הזו סקרנה אותי. בדקתי ומצאתי שריצה מהבית שלי בנווה עוז ועד אור יהודה וחזרה, זה כתשעה קילומטרים. אמרתי שאני אנסה. רצתי עד לשם וחזרה וסיימתי בהתלהבות. אמרתי לחבר שלי שאני אבוא למרוץ. באותו מרוץ רצתי עשרה קילומטרים, וזו הייתה ה חוויה ראשונה שלי. ככה התחילה האהבה שלי לריצות. שנה אחרי זה כבר רצתי את מרתון טבריה, זה היה המרתון הראשון שלי. סיימתי גמור אמנם, אבל סיימתי. מאז ועד היום רצתי חמש פעמים את מרתון טבריה ועוד עשרות מרתונים אחרים. רצתי גם את האולטרה מרתון שהוא 50 קילומטרים".

הכאבים הלכו והתגברו

אבל בשלב מסוים הוא החל לסבול מכאבים בגב שהלכו והתגברו. בפברואר 2015, לאחר מספר בדיקות, התברר כי עדי שי חולה בסרטן מוח עצם (מיאלומה נפוצה), סרטן שהתפשט לכמה חוליות בגב. "בשלב מסוים, בשנת 2014, היו לי כאבים שמנעו ממני לרוץ יותר מידי. חשבתי שאלו כאבי שרירים למיניהם", הוא אומר. "תחילה הייתי אצל רופאים שלא הבחינו במשהו מיוחד. הכאבים האלו במהלך באותו הזמן מנעו מני לרוץ והכבידו עלי. בשנת 2015, ערב שישי אחד, הם החמירו בצורה שלא יכולתי לעמוד על הרגליים. הגעתי למיון לאחר ארוחת שישי ולא גילו שום דבר מיוחד. נתנו לי אנטיביוטיקה והרופא אמר לי שאם האנטיביוטיקה לא תעזור אז ללכת שוב למיון. אבל לאחר בדיקות נוספות גילו שמדובר בסרטן מוח העצם. התחלתי להתמודד עם המחלה, ובעצם אני מתמודד איתה עד היום, זו מחלה חשוכת מרפא. עברתי טיפולים והשתלת מוח עצם. אני מטופל באופן קבוע בתרופות ביולוגיות. היו תקופות שקיבלתי את התרופות פעמיים בשבוע וכרגע זה פעם בחודש שאני מגיע לבילינסון ליום אשפוז. מחוץ לבית החולים החיים שלי הם רגילים. כל הטיפולים, לצד השתלת מוח העצם העצמית שעברתי, הם הסיבה האמיתית שאני בחיים. אך גם לא מבטיחים לי שהכל יהיה בסדר בעתיד".
לאחר שהתגלתה אצלו מחלת הסרטן, עדי החל כאמור בטיפולים בבילינסון שכללו תרופות ביולוגיות, טיפולי כימותרפיה והשתלת מוח עצם, שבזכותה החל לחזור לחיי שגרה. אך גם בבית החולים, הוא החליט לנסות ולשמור על חיים ספורטיביים. את האימונים החליף בהליכה איטית במסדרונות, הריצות בפארק הירקון הועתקו למדשאה של בילינסון. "הימים הראשונים לאחר גילוי המחלה הם קשים מאוד. החיים מתהפכים על אמת, לא בכאילו. במקרה שלי זו מחלה שמהר מאוד מבינים גם בחיפוש פשוט בגוגל שיתרת החיים שנותרה לי היא עד שנתיים או שלוש. יכול להיות גם חצי שנה. זה שוק מטורף. יש לי שלושה ילדים. וזה באמת משהו לא צפוי ואין יכולת להתמודד עם המידע הזה. בתחילה הייתי בטיפולים כימותרפיים והשתלת מוח עצם. בתקופה הזאת, כאשר החיים שלי מכוונים לחיי ספורט, ביקשתי שיכניסו לי מכשיר אופניים לחדר, הייתי יורד למטה ויוצא מהמחלקה עם האינפוזיה רק כדי ללכת בדשא. כל מה שיכולתי לעשות זה ללכת צעדים בודדים".
הסרטן התפשט למספר חוליות ואז עלה החשש שעדי לא יוכל עוד לחזור לרוץ. "כחלק מהפגיעה של המחלה היא גרמה לכמה חוליות חלולות בגב. פניתי לארבעה מומחים בתחום, וחלק מהם אמרו שאין טעם בכלל לחשוב על ריצה, אחד אחר אמר שאנסה ללכת או לשחות, ואחד אחר אמר שאני אקח את הזמן ואנסה. וזה מה שעשיתי. אחרי כמה זמן התחלתי ללכת ולרוץ לאט. לרגע לא חשבתי שלא אחזור לרוץ, ולא סתם ריצה, אלא מרתון שלם. הגשמתי את החלום לחזור לרוץ שנה לאחר מכן ברוטרדם הולנד. שם זה היה המרתון הראשון שאחרי המחלה".
הוא מספר בהתרגשות על אותו מרתון, שהחל כריצה רגילה, אך הסתיים עם רגשות עמוקים וחזקים שסימנו עבורו את המסע הקשה והמיוחד שעבר ממסדרונות בית החולים חזרה למסלול. "המרתון היה אירוע רגשי חזק", מתאר עדי, "באתי לשם אחרי אימונים מותאמים למרתון, הרגשתי שאני מוכן. היה חשש והתרגשות, היה תכנון לרוץ בקצב של 4 שעות שזה מספק אותי. בפועל באמצע הריצה לערך, התחלתי להרגיש כאבים בגב, והתחילה לי התלבטות האם להמשיך את המרוץ והאם הכאבים האלו יגרמו לי לנזק. לא ידעתי האם אלו כאבים שקשורים במחלה. בחרתי להוריד את הקצב ולהמשיך. בהמשך ראיתי את אשתי בין כל הקהל בהולנד, והיא אמרה לי להמשיך. המשכתי עם התפרצות עזה של רגשות, בקו הסיום פרצתי בבכי. כל השאלות הקיומיות עלו בי. זו חזרה לחיים ויש לזה הרבה משמעויות".

עדי שי אלבום פרטי

מאמן אישי ומנטלי

הוא בן 44, נשוי ואב לשלושה ילדים. הוא גר בפתח תקווה כבר 13 שנה. "בגיל 40 עשיתי שינוי בחיי. הייתי כלכלן במשך 15 שנים, והחלטתי לעבור לעולמות האימון וההתפתחות האישית. הפכתי להיות מנחה בתוכנית למצוינות והעצמה של בני נוער בבית ספר. הפכתי להיות מאמן אישי ומנטלי לקבוצות ויחידים, ויש לי גם קבוצות ריצה שאני מדריך. דרך קבוצות הריצה חיברתי את האהבה שלי לריצה ולאנשים, והמתאמנים שלי מביאים את עצמם מאפס כושר גופני עד כדי ריצה של 5 קילומטרים או יותר, ויש כאלו שגם ירוצו במרתון טבריה הקרוב".
איפה בעיקר רצים בפתח תקוה?
"יש לנו טיילת של כפר גנים ג', ואחריה יש את הטיילת שמובילה לכיוון סירקין, יש את הפארק הגדול שיש בו מסלול של 550 מטר, ואנו לא רחוקים מאזור נחל הירקון שניתן שם לרוץ לכיוון תל אביב".
"עם הריצה התחלתי עוד לפני שחליתי", הוא אומר, "אך המחלה בהחלט חידדה אצלי את הנחיצות של השינוי הזה עבורי, והחשיבות שיש מבחינתי לעזרה לאנשים לחיות את חייהם ממקום נכון יותר עבורם. חשוב שיעיזו לחלום, ואז יוכלו להגשים את החלומות שלהם. החיים הם קצרים וזו לא קלישאה, וזה באמת פוגש אותי יום יום. אני מתנדב בעמותה שנקראת למען, ואני מנחה סדנאות העצמה לחולים כרוניים ואני פוגש את ההתמודדות שלהם יומיום".
מה המסר שאתה מעביר לציבור שקורא את סיפור החיים שלך?
"שיש משמעות לחיים וכל אחד חייב לממש את הפוטנציאל שלו ואת הפוטנציאל שיש לחיים עבור כל אחד. זו פשוט חובה עלינו לעשות זאת. וזה נכון לכל תחום בחיים. כל אחד צריך להרגיש מיליון דולר, לקום עם התחושה הזאת ולחיות איתה".

המרתון הראשון

מרתון טבריה הבינלאומי מציין השנה 43 שנה לקיומו והוא נחשב למרתון הוותיק בישראל. המרתון יתקיים יתקיים במסגרת אליפות ישראל של איגוד האתלטיקה. המרתון, הידוע בעולם כ-Sea of Galilee Marathon, יתקיים ביום שישי ה־3.1.2020, והוא יסמן את תחילתה של עונת המרתונים הבינלאומיים.
איך מרתון טבריה בהשוואה לריצות מרתון אחרות?
"רצתי שם חמש פעמים וגם ליוויתי אחרים. זה היה כאמור המרתון הראשון שלי ולכן הוא זכור לי במיוחד. מעבר לכך, הייחוד הוא גם הנוף של הכינרת והשקט והשלווה של האזור הנמוך של הכינרת וכל הקיבוצים שמסביב והאווירה הפסטורלית. אין שם את האורבניות של תל אביב וירושלים, לטוב ולרע. השקט זה האפיון של המרתון בטבריה. רואים את הכינרת כל הדרך. זה יוצא דופן, ולכן גם כיף גדול. הילדים מהקיבוצים תמיד יוצאים החוצה לעודד. יש שם גם אתגר של מזג האוויר שהוא משתנה כל שנה".
אם אנשים שואלים אותך למה כדאי להתחיל לרוץ, מה אתה אומר?
"אני חושב שזה ספורט שמעבר לבריאות הגופנית, ומעבר לחיזוק השלד והשרירים וסיבולת לב ריאה, זו פעילות ספורטיבית שהיא גם סוג של מדיטציה. נכנסים לתוך עצמנו למשך זמן מסוים, זה רק אנחנו, לפעמים גם בלי חברים והפרעות. זה זמן איכות שלך עם עצמך".

הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו