המדריך, הגישה והאם הנחושה. מכתב פתוח למדריך בקייטנה. המדור של מאירה ברנע גודלברג

בפעם הראשונה ראיתי אותך בסוף חודש יולי. הגעתי לבריכה עם הבן שלי. היית עם הטלפון ביד ובקושי הרמת את העיניים מהמסך. אחד החניכים הגיע אליך בוכה לאחר שהמציל הוציא אותו מהמים. הוא טען שזה לא היה בצדק ואתה אפילו לא ביררת את העניין. נראה שזה לא נוגע בך. "לך, לך לדשא, תשב שם חצי שעה ואז תחזור", צעקת. כשהחניך עדיין לא זז, הואלת בטובך להביט בו: "טוס מכאן עכשיו אחרת אני מעלה את הזמן לארבעים דקות".

הילד עזב את שפת הבריכה במבט מובס ונעלב אבל אתה אפילו לא ראית. המשכת להתעסק עם הטלפון. גם כששני ילדים הציקו לילד שלישי מתחת לאף שלך והקניטו אותו בשמות גנאי מעליבים במיוחד נראה שזה לא מטריד אותך. לבסוף, כשהכריזו על הפסקת צהריים וכל ילדי הקייטנה נתבקשו לצאת מהמים, התעוררת ועודדת אותם לעשות זאת במהירות: "יאללה! יאללה", צרחת. "צאו כבר! יותר מהר". כאילו שלא מדובר ביום כיף לילדים, אלא באסירים בבית כלא.

הלב שלי נצבט אבל חשבתי שאולי עובר עליך יום קשה ולא אמרתי מילה.

שבוע לאחר מכן, הגעתי שוב עם בני לבריכה והפעם שמעתי את קולך מרחוק: "סתום ת'פה שלך", צעקת על ילד בן 9. אין לי מושג מה אותו ילד עשה, אבל אני בטוחה שלפני שההורים שלו רשמו אותו לקייטנה הם הביטו בדף הפרסום וקראו על כל ימי הכיף שיהיו לו, הם לא תיארו לעצמם שמישהו ידבר אל ילדם בגסות רוח. ניגשתי אליך ושאלתי איך קוראים לקייטנה. ציינת את השם וזה הצחיק אותי, כי כבר בשם יש הבטחה להנאה ושמחה. לא ברור לי איך אתה לא הבנת את זה.

פעמיים בשבוע בבריכה ראיתי אותך צווח, צועק, מרים את קולך. אני יכולה להגיד לך מה לא ראיתי. אהבה. לא שלך את החניכים ולא שלהם אותך. וזה לא שלא ראיתי קייטנות אחרות פועלות באותה בריכה, בהן הילדים חיבקו את המדרכים, וזה לא שלא ראיתי מדריכים אחרים של קייטנות אחרות מעירים בנימוס לילדים.

הבן שלי, ילד בן 7 וחצי על הספקטרום האוטיסטי, כזה שלא מבין סיטואציות חברתיות ניגש מיוזמתו, מבלי להתייעץ איתי קודם, אל הבעלים של הבריכה להתלונן ולספר לו שיש מישהו שתמיד צועק על הילדים ולא מתייחס אליהם בכבוד. מנהל הבריכה, שלא היה נוכח בסיטואציות האלו, הסביר לבן שלי שלפעמים קשה לשמור על כל כך הרבה ילדים יחד, אז אולי ישנה סיבה שלפעמים צריך קצת להרים את הקול, כדי שלא יפגעו אחד בשני או בעצמם. אבל הבן שלי לא קיבל את ההסבר והמשיך להתלונן "הוא סתם צועק. באמת. אני אומר לך. אפשר לדבר אל הילדים בצורה יפה והם גם יבינו".

אני באמת לא מבינה מדוע בחרת לעבוד עם ילדים אם אין לי באמת כוח וחשק לבצע את העבודה הזו כמו שצריך.

כשאני הייתי ילדה קטנה בקייטנה של "אגד", המדריכים שלי היו מנהיגים. חלמתי להיות כמותם. אהבתי ללכת לקייטנה ואהבתי את הצוות אהבת נפש. כשנכנסנו לבריכה, כולם עמדו במחוץ לבריכה והסתכלו רק עלינו, שמרו עלינו למרות שיש מציל. למרות שהם היו תלמידי כתה י"א-י"ב, הם נתנו לנו הרגשה טובה. אני זוכרת את היום בו הציעו לי להיות מדריכה בקייטנה. כל כך שמחתי והתרגשתי, אבל בשבוע הראשון בהדרכה, הבנתי שזה ממש לא בשבילי ופרשתי. זאת לא בושה לדעת שהעבודה שבחרת היא לא בשבילך.

אתה יודע, תקופת הילדות עוברת מאד מהר, וכל מה שנשאר ממנה בסופו של דבר אלו תמונות וזיכרונות. אתה ושכמותך, אחראים בין היתר על הזיכרונות והחוויות של הילדים מהחופש הגדול, אותה תקופה קסומה שלא תחזור על עצמה. במקום להתייחס לילדים כאל מטרד, תחשוב שהם הלקוחות שלך, הם הסיבה לכך שיש לך עבודה. ולא אני לא תמימה, אני יודעת שלפעמים להיות במחיצתם של 20 ילדים בגיל בית ספר יסודי זה לא קל, אבל מי שהולך לעבוד בקייטנה צריך לבוא עם הלב לעבודה, ולי נראה שאת שלך השארת בבית.
ועכשיו לכם הורים, שוחחו עם הילדים שלכם על הנעשה בקייטנות ובצהרונים. תשאלו שאלות על היחס של אנשי הצוות והמדריכים. אין שום סיבה שהילדים שלנו יזכו ליחס מזלזל רק כי הם ילדים.

המריונטה / שמרית הלל, הוצאת אהבות

מאיה היא נכדתו של שר הביטחון לשעבר, בעקבות כך מהרגע הראשון אור הזרקורים בשירותה הצבאי מופנה כלפיה ואיש לא מופתע כשלאחר השירות היא מתחילה לעבוד במשלחת של משרד הביטחון במנהטן. יום אחד, ביום שאמור להיות יום שגרתי, היא פותחת הודעת מייל שהגיע אליה, בה נכתב שיש לה 24 שעות להעביר את הכסף שגנבה (שבעה מיליון דולר) אל חשבון בנק מסוים ושאסור לה לפנות למשטרה. מהמיילים המאיימים שממשיכים להגיע אליה לא ניתן להתעלם. היא מבינה שהיא נמצאת במעקב והדבר הכי מטריד הוא שלמרות שהיא לא גנבה אפילו לא דולר, כל הסימנים מובילים אליה. בשלב מסוים היא נלחצת ובורחת מהמשרד אל דירת מסתור שמסדר לה סבא שלה המבקש ממנה להתחבא שם עד שהוא יפתור עבורה את הבעיות. העניינים ממשיכים להסתבך כשמתברר שדירת המסתור ממש לא בטוחה, שכוחות גדולים יותר מעורבים בעניין ושהיא בעצם משמשת ככלי משחק. השאלה היא בידי מי ולמה?
ספר מתח קליל ונחמד להעביר אתו את הקיץ.

ילדג / עדי זליכוב-רלוי, אייר אביאל בסיל, הוצאת ידיעות אחרונות

עוד לפני שישבתי עם בני לקרוא בספר, הוא פתח ודפדף בו. ראיתי כיצד הצבעוניות והעושר של עולם המים משך אותו והוא נראה נלהב, ואכן לא ניתן להתעלם מהנוכחות של הספר, מבחינת העיצוב השמח שהוא משדר.

לאחר שארזו כריך, בקבוק גזוז, שתי מחצלות, פירות קרים, דליים וכף ושלושה ספרים, אמא, אבא וילדה הולכים יחדיו לים. לילדה יש סוד כמוס – היא חולמת להיות דג, יותר נכון ילדג וברגע שהיא צוללת אל המעמקים, הקסם מתחולל…

הידידות הנרקמת בין הילדה לכוכב הים שחולם על יבשה חמימה, התמנונים רבי הזרועות המרקדים, הספינות הטרופות, הכל מסופר בשפה יפה כל כך וציורית, שגורמת לך להתאהב בספר בדיוק כפי שקרה לנו בספרה הראשון של זליכוב-רלוי "מעשיה לנר ראשון", שראה אור בהוצאת עם עובד והפך בצדק לרב מכר. מומלץ לבני 3-6.

שינוי מפתיע

סטטוס לשבת:

אבישי לספרית: תספרי אותי לא יפה. שאני אראה קצת מפחיד.
הספרית: למה?
אבישי: כי נמאס לי שכל הזמן אנשים ברחוב עוצרים את אמא שלי ואומרים לה שאני חמוד.