אז מה עדיף? "כשאבא ואמא בני דודים", או "עושים חשבון פשוט?"

לפני זמן מה התפתח דיון בקבוצת הפייסבוק ההומוריסטית והמתנשאת "כשאבא ואמא בני דודים" בעקבות שאלה תמימה שמישהו הדליף החוצה מקבוצה סגורה אחרת. מה שעורר גיחוך רב הייתה השאלה הבאה: "לא הייתי תלמידה מי יודע משהו בבית הספר, תמיד עניין אותי דבר אחד, מי החליט ששתיים כפול אפס שווה אפס? הרי אם אני אשים שני תפוחים על השולחן ואכפיל אותם באפס הם לא ייעלמו. עדיין יישארו שני תפוחים. מה אני מפספסת פה?"
יותר מאלפיים איש צחקו על השאלה, גרמו לשואלת להיראות מטומטמת עד שמישהו לקח את העניינים לידיים. בקבוצה המומלצת "עושה חשבון פשוט", קבוצה עם הסברים ומידע להורים, למורים ולכל מי אוהב חשבון, שיתפו את השאלה וענו עליה בלי לזלזל, בלי לשפוט. תשובה יפה, ארוכה ומנומקת. היו שם מושגים מתמטיים כמו "חוק החילוף", היו שם הדגמות:
במקום לכתוב 2+2+2+2+2 , כותבים 52X, והתוצאה אותה תוצאה. כלומר 0+0+0+0+0 שווה 0, לכן גם 5X0 זה אפס, וכל מה שנכפיל באפס יהיה לנצח נצחים, עולמי עולמים שווה לאפס. הכל היה כל כך הגיוני אבל יש רק דבר אחד שאוהבי חשבון לא מבינים בקשר אלי ובקשר לכל מי שהמוח שלו לא מצליח לתפוס דברים בסיסיים בחשבון. אנחנו לא באמת מבינים את ההיגיון שלכם.
כבר בכתה ג' הבנתי שהמוח שלי פועל אחרת, כי לא הצלחתי להתרכז בדברים שהיו חשובים למורה שלי. אם סיפרו לי על שתי רכבות שיוצאות מחיפה לתל אביב, אותי עניינו הנוסעים שבתוך הרכבת, על מה הם חשבו תוך כדי הנסיעה? למה הם נסעו מחיפה לתל אביב? למה זה בכלל חשוב לדעת מי תגיע ראשונה? כשסיפרו לי על דני שקיבל עשרה תפוחים ונתן שניים לאחיו, לא הבנתי מי נותן לילד עשרה תפוחים? מה הוא אמור לעשות איתם בכלל? ולמה הוא נותן לאחיו רק שני תפוחים? ידעתי שאם אספר למורים מה עובר לי בראש יחשבו שאני חצופה ויעיפו אותי מהכיתה אז שתקתי, אבל כשנתנו לי לחבר שאלות מילוליות בשיעורי הבית, השאלות תמיד היו ארוכות, נתתי דגש מוגזם לעולם הרגש של הדמויות. בשאלות שלי אם חילקו תפוחים, הייתה סיבה! אם רכבות לא הגיעו בזמן היה סיפור מאחורי האיחור. פעם קבלנו מטלה לשיעורי בית לחבר שתי שאלות מילוליות, ואני הגשתי מחברת שלמה למורה. סיפור מעניין עם התחלה, אמצע וסוף. המורה החזירה לי את המחברת עם איקס אחד גדול, לא הייתה לה את הסבלנות הנדרשת לזהות את הבעיות המילוליות שהסתתרו בין הדפים.
ועכשיו נחזור לעניין האפס.
על מנת שלא יצחקו עלי, למדתי בע"פ שכל מה שמכפילים באפס שווה אפס. ברמה הבסיסית אני מבינה את ההסבר שנכתב למעלה אבל ההיגיון שלי לא עובד בהתאם. אני דומה לאישה שצחקו עליה.

מאירה ברנע גולדברג

לי יש שני תפוחים ביד. ירוקים, אם שאלתם את עצמכם. הם מוחשיים מאוד. ועכשיו מישהו אומר לי להכפיל אותם באפס. מבחינתי אם מכפילים אפס בשתיים, זה אפס, אבל אם מכפילים שתיים באפס, התשובה היא שתיים, כי אני נשארתי עם התפוחים הירוקים ביד כשהכפלתי אותם בכלום. מבחינתי זו לא שאלה מתמטית, אלא פילוסופית. אתם יכולים לצחוק עלי, לחשוב שאני סתומה, לפרסם את הטור בקבוצות שמשפילות בני אדם, חמשת אלפים איש יכולים מבחינתי לכתוב בתגובות "פחחח" אבל אני אהיה במטבח עם שני התפוחים ביד. כנראה שבשלב מסוים אחזיר אותם למקרר. הידיים שלי יהיו ריקות, אבל זה עדין לא יגרום לי להבין שהתשובה היא אפס.
וזו הסיבה שאף מורה בבית ספר לא הצליח ללמד אותי חשבון. בסוף, אחרי הצבא, הלכתי ללמוד בבית הספר של זיו כספי בקורס קיץ קצר, קיבלתי ציון גבוה בבגרות שלוש יחידות, ולמחרת המבחן שכחתי את כל מה שלמדתי.
היום כשאני אישה מבוגרת, מתפרנסת בכבוד מהיצירתיות שלי, אני שואלת את עצמי האם הסבל שסבלתי כל השנים ממקצוע המתמטיקה היה שווה את זה? כל הבכי כשקבלתי שוב 32 במבחן ולא ידעתי איך אוכל להסביר את זה להורים שלי. תחושת הכישלון הייתה כל כך דרמטית כשבפועל אפשר היה לעשות את זה אחרת. אני חושבת שזה מאד מסוכן לגרום לילדים בבית ספר לחשוב שלימודי מתמטיקה הם הדבר הכי חשוב בחיים שלהם.
בכל מקרה, הלוואי ומי שאחראי על לימודי המתמטיקה בבתי הספר בארץ, ישכיל להבין שלכל אחד יש דרך אחרת ללמוד, גם מי שעל פניו אין לו גישה מתמטית, וכל מי שמתנשא על אחרים רק כי מצחיק אותו שהם לא מבינים דברים באותה המהירות כמוהו , צריך להתבייש בעצמו. להתנשא ולזלזל באחרים זה מביש. אתם יודעים מה לא מביש? להגיד בקול רם "לא הבנתי ואני רוצה לשאול כדי לדעת". לא רק שזה לא בושה לשאול, אפילו נדרש לזה אומץ. אז אישה יקרה, אין לי מושג מי את, אבל תדעי לך שאת בחברה טובה. אני בטוחה שאת ואני לא היחידות שנתקענו עם שני תפוחים ביד אחרי שהכפלנו אותם באפס.

כולם פה עכשיו

כולם פה עכשיו / מירי רוזובסקי, כנרת זמורה ביתן

כל הורה שיש לו ילד בגן מכיר את הרגע בו הוא מקבל מייל בו הגננת מבקשת להביא לגן תמונה משפחתית. פעם הייתה תשובה מאד מוגדרת לשאלה "מה זו משפחה" אבל היום חוקי המשחק השתנו, יש בעולם כל כך הרבה סוגי משפחות כך שהשאלה הפכה להרבה יותר מורכבת. אז עידו חזר הביתה עם פתק מהגן, המשפחה צריכה להצטלם, אבא, אמא, שני ילדים ואז רגע לפני הצילום אח של עידו עוצר את הכל "רגע, רגע! התמונה הזו לא שלמה! לא כל המשפחה פה אתנו עכשיו. מה עם דנה ויעל ויואב?"
מסתבר שדנה, יעל ויואב הם אחים מאמא אחרת, מנישואים קודמים, אבל גם אז כשהאחים מגיעים עדיין התמונה לא שלמה. בכל פעם חסר מישהו שנראה לכולם חשוב מאד לשלמות התמונה והמשפחה, אפילו האוגר מצטרף לחגיגה. בסופו של דבר המסר הוא שאין חוקיות, משפחה היא מה שאתה מרגיש.
אני חייבת לתת דגש על האיורים הנהדרים של דניאל פלג, מעבר לעובדה שהם יפים כל כך, יש כאן מסר גדול שעובר דרך איור הדמויות. המסר של קבלת האחר. לא כולם יפים, בהירי עור ושיער, ולא כל הנשים דקיקות. ישנו מגוון רחב של אנשים במשפחה ועדיין מרגישים את האהבה באוויר.
ספר מעולה מכל בחינה אפשרית. לבני 3 עד 7.

סטטוס לשבת: אוף אמא!!

אבישי

אבישי (בן תשע וחצי): אמא נכון את מאוד מאוד מאוד אוהבת אותי?
אני: כן, ואני עדיין לא מסכימה לבטל את חסימת התוכן מהאינטרנט בפלאפון שלך.
אבישי: אוף אמא!!