המהפך של אמיר בן שמאי: "אמרתי לעצמי שאם זה לא יקרה עכשיו, זה כבר לא יקרה"

במשך למעלה מ-15 שנה היה אמיר בן שמאי משכונת הדר גנים מנהל חשבונות, מתוכן עשר שנים במחלקת הכספים של חברה גדולה בתחום התעשייה. לפני כעשר שנים, לאחר תהליך ארוך של חיפוש עצמי, עזב הכל ועבר לעסוק בחינוך. כיום הוא מחנך בחטיבת ביניים בישיבת בני עקיבא. "מאוד אהבתי להיות רואה חשבון וזה עניין אותי, אבל בשלב מסוים התחלתי להרגיש חוסר סיפוק בעבודה. הייתי עובד מוערך והייתי עובד טוב, אבל הרגשתי שבפנים אין לי שום סיפוק, אני מגיע הביתה אחרי יום עבודה ואין לי סיפוק מכך, אני הולך לעבודה כי צריך לעבוד", הוא נזכר. "הייתי בן 37, נשוי עם ארבעה ילדים בשלב הזה, והתחלתי לחפש עם עצמי. בהתחלה חשבתי שאולי אני צריך להמשיך בתחום שלי אבל לעבור למקום אחר, והתחלתי לבדוק מקומות אחרים. אבל מה שקרה בפועל, בכל פעם הייתי מגיע לפגישות ברמות הגבוהות ביותר לקראת תפקידים בכירים שהציעו לי עם סמנכ"לי כספים, ורגע לפני שזה היה נסגר, זה היה נופל על משהו אחר. פעם תשובה שעניתי לא נכון, התרשמות לא טובה וזה לא התקדם. הבנתי שכנראה אני נמצא במקום הלא נכון".
בן שמאי התחיל להתייעץ עם אנשים, חברים ובני משפחה, להבין מה הוא עושה לא נכון. "הבנתי שאני צריך לשנות מקצוע והתחלתי לחשוב על מה. באותה תקופה התחלתי לעסוק בהדרכה של חתני בר מצווה ודרך זה הגעתי להחלטה שאני רוצה לעסוק בחינוך. זה תהליך שלקח לי שלוש שנים והגעתי אליו בגיל 40. אמרתי לעצמי שזה מעשה שאם אני לא עושה עכשיו, זה כבר לא יקרה, ואני אמשיך לשבת על הכיסא במקום שאני לא רוצה להיות בו. בגיל 40, הגעתי עם עצמי לשלמות והחלטתי שאני עוזב הכל ומתחיל ללמוד".
לבן שמאי לא הייתה הכשרה בתחום והוא התחיל לעבוד בתור מורה מחליף במשרה חלקית בבית הספר מורשה בהדר גנים. במקביל התחיל ללימוד הוראה במכון אחיה בבני ברק. אחרי שנה של לימודי הוראה עבר ללמד בגבעת שמואל, שם הוא מלמד עד היום. "במשך שלוש שנים למדתי לימודי ערב ובסיום הלימודים עשיתי תואר ראשון בחינוך מיוחד בתלפיות ותואר שני בתלמוד בבר אילן. בסך הכל למדתי שבע שנים לצד זה שהמשכתי לעבוד. אני כבר מלמד תשע שנים בגבעת שמואל ואני שמח ומאושר".
מה אמרה אשתך על הרצון לעשות שינוי?
"אשתי בעצמה אשת חינוך. בהתחלה היא הייתה מאוד מסויגת, כי צריך להביא פרנסה הביתה ולהיות איש חינוך זה לא פשוט בכלל. בינתיים נולד לנו גם ילד נוסף וזה לא היה פשוט בכלל, אבל כשהיא ראתה שאני מאוד שלם עם התהליך וזה מה שאני רוצה, אז בסופו של דבר היא השלימה והבינה את הצורך שלי. היום כשהיא רואה שמצאתי את מקומי ואת הייעוד שלי ושטוב לי בחיים, היא מאוד שמחה, לשמחתי גם הילדים מאוד תמכו וחזקו אותי בכך".
במה אתה מרגיש הבדל בין העבודות?
"יש המון הבדלים. אני הגעתי לחינוך מתוך תחושה של שליחות, כי חינוך זה באמת שליחות. המנהלת הראשונה שקיבלה אותי לעבודה אמרה לי שפה לא עושים כסף ואמרתי לה שאני יודע. זה מקום שהפרנסה בו מאוד קשה ועושים זאת בשביל השליחות. ודבר שני, פה אני מתעסק עם נפשות, עם אנשים, עם ילדים, אני מרגיש שאני שותף בבניין שלהם, בבניה הנפשית והרוחנית שלהם. בעבודה הקודמת התעסקתי עם ניירות ומספרים וזה משהו אחר לגמרי, פה אני מרגיש שאני בונה אנשים ובני אדם".
היית ממליץ לילדים שלך לעסוק בהוראה?
"כן, אני מאוד הייתי ממליץ להם, כי אני חושב שזה דבר גדול. זו עבודה הרבה יותר קשה ממה שעבדתי לפני כן ולא חיפשתי לעצמי הנחות וחיים קלים, זה לעבוד 24/7. בעבודה הקודמת הייתי מגיע הביתה בשעה שש אחרי הצהריים וסיימתי לעבוד עד למחרת בבוקר, פה זה התעסקות לאורך כל שעות היום. טלפונים להורים, להכין חומרים ליום אחרי, ההתלבטויות מה לעשות עם הילד הזה וכו'. חינוך זה לא עבודה, אלא זו דרך חיים".
לצד השינוי וציון עשור למהפך שלו, הוא החליט לקחת את סיפור החיים שלו ולהעביר אותו הלאה. "יש לי תחושה אחרי שחקרתי את הנושא, שיש הרבה אנשים שחיים מסביבנו ובתוכנו והחיים שלהם הם לא באמת חיים טובים, למרות שיש להם משכורות, מעמד ומשפחה, אבל הם חיים בתוך תבניות שלא תמיד מתאימות להם ומפחדים לעשות מהפך. דרך הסיפור חיים שלי, אני נותן לאנשים כלים איך לעשות מהפך בחיים, לשנות, לחשוב אחרת, והמטרה שלי להעביר את זה לכמה שיותר אנשים, להראות להם שאפשר לחלום ואפשר להגשים חלומות ולא להישאר תקועים במקום שלא טוב".