בחזרה לבית הספר: המורים, החברים והסודות

"היינו נשארים בבית הספר אחרי שעות הלימודים"

 אודליה אייזנברג, חטיבת אחד העם רמת ורבר

אודליה אייזנברג צילום לשכת הדובר

אודליה אייזנברג היא מנהלת אגף השכלה בעירייה ומנהלת מכללת העיר. "אני למדתי בבית הספר היסודי פיק"א, חטיבת אחד העם רמת ורבר ותיכון אחד העם, אבל התקופה הכי יפה שלי הייתה בחטיבת אחד העם. היינו מחזור ד' והיינו מאוד מגובשים. מי שניהל את החטיבה היה ישראל גלבוע שהיה מאוד אהוב על כולם וזו הייתה תקופה מדהימה ומאוד חברתית. היינו נשארים בבית הספר אחרי שעות הלימודים ועושים הופעות ומופעים. הייתה לנו מסעדה שבה היינו אוכלים ארוחת צהריים, היו ריקודי עם ושיעורי קרב מגע ובעיקר היה כבוד לבית הספר ולמנהל. אני זוכרת שכאשר ישראל גלבוע היה נכנס לאולם הספורט, 700 התלמידים היו תוך שניה בשקט. ממש הערצנו אותו ולא רצינו ללכת הביתה, ולבית הספר הגענו בעיקר בגלל החברה. בתור תלמידה, תמיד הייתי תלמידה חרשנית ומשקיענית. בתיכון למדתי במגמת ספרות ואני זוכרת שבמקום לקרוא את כל הספר היינו קוראים רק תקציר והייתי מרחיבה קצת ותמיד הייתי מקבלת 100 על כך. זה משהו שגם לקחתי לחיים, שתמיד צריך לבטוח באינטואיציות האישיות שלך. כן ללמוד ולהשקיע, אבל להסתמך על היכולות האישיות שלך.
"בתור ילדה, הייתי ילדה מאוד פחדנית, תמיד חיכיתי למורים ליד חדר המורים ואין לי מבית הספר היסודי יותר מידי זיכרונות מיוחדים, בית הספר היה המוני ותמיד נבלעתי, להבדיל מהחטיבה שאלו השנים שעיצבו אותי ואת היכולות שלי. החטיבה נתנה לי את היכולת לגרום לשינוי, להגיע למקבלי החלטות ולהשפיע, תמיד כשהיה לי משהו להגיד ולשנות, הייתי מגיעה למנהל או ליועצת ולשמחתי תמיד היה שיתוף פעולה בין המנהל לבין התלמידים. כאשר חזרתי לנהל את מכללת העיר והכיתות שלנו היו בתיכון, זה היה מבחינתי סוג של סגירת מעגל, ללמד באותם כיתות שאני למדתי בהם".

"ואז המנהל נכנס לכיתה ושאל מי שרה"
אופירה גלוסקא, בית ספר נווה כיבוש

אופירה גלוסקא – צלם – ראובן חיון

"אני למדתי בבית הספר נווה כיבוש מכיתה א' ועד ח' ולאחר מכן עברתי לתיכון 'אבוקה' בעיר", מספרת הזמרת אופירה גלוסקא. "מבית הספר היסודי אני זוכרת בעיקר את החלק החברתי. אני הייתי תלמידה בינונית ומעלה ויותר עניין אותי התחום של אומנויות מאשר חשבון. בבית הספר היו לנו הרבה חוגים, ספורט ותחרויות, וכמובן הייתי בנוער העובד והלומד שהיה מאוד מגבש. מנהל בית הספר הוא בעצם מי שגילה אותי, במהלך השיעורים הוא היה עושה סיורים ומקשיב מבחוץ מה קורה בכיתות, מה הלך הרוח ובאחת הפעמים הוא שמע שמהכיתה שלנו בוקע קול שירה וזה משך את האוזן שלו. הוא פתח את הדלת ונכנס לכיתה. כולנו קמנו והוא ביקש שנשב ואמר שהוא שמע משהו שמשך את האוזן שלו ורצה לדעת מי שרה. אני הצבעתי ואמרתי שזו אני ומאותו רגע הייתי הסולנית במקהלה. בהתחלה קצת שיחקתי עם המורה למוסיקה ואמרתי שאני לא רוצה ועשיתי תנאים שאני מוכנה לבוא למקהלה בתנאי שהמורה שלימד חלילית ילמד אותי בחינם, כי זה עלה המון כסף.
"אני הייתי מאוד שובבה בהפסקות ותמיד הלכתי מכות עם הבנים וניצחתי אותם. אהבתי לשחק בחבל וכשהבאתי את החבל מהבית היו צריכים לשחק לפי החוקים שלי. אני זוכרת שהיה לנו חוג לתפירה ותמיד עשיתי למורה שרירים, בסוף השנה היינו צריכים לתפור חליפה למסיבת הסיום והתעצלתי לתפור לבד ואמרתי למורה שאני לא תופרת. בסוף חברה טובה שלי תפרה לי את החליפה, אבל המורה הייתה בטוחה עד הרגע שעלינו לבמה שאין לי חליפה. בכלל הייתי עושה כל הזמן מעשי קונדס. כשהגעתי לתיכון כבר יותר התמסדתי, התחלתי ללמוד פיתוח קול והייתי ילדה טובה. את התיכון עזבתי בגיל 16 והתחלתי לעבוד ולחסוך כסף לפיתוח הקול ואז התגייסתי ללהקה צבאית".

"הייתי רשום בבית ספר, אבל ישבנו בפלאפל ציונה"
אייל טייבי, עמל א'

אייל טייבי

אייל טייבי, פעיל בשכונת קריית אלון וחבר ועד הנהגת הורים לשעבר, מספר: "אני למדתי בבית הספר היסודי קיבוץ גלויות, ולאחר מכן בחטיבת ברנר. בכיתה ז' פיצלו את ברנר ועברתי לבית הספר שלימים נקרא בית הספר פיינשטיין. בתיכון למדתי בעמל א', למדתי באותה כיתה עם שי הס ומוטי קקון, שלימים היו שחקני כדורגל בהפועל פתח תקווה. בתיכון אני יכול לומר שהייתי רשום בבית הספר, אך היינו יושבים בפלאפל ציונה, זו הייתה הפינה שלנו שם. לא באמת נכנסנו לכיתה. הינו מחכים לשעה עשר בבוקר כדי ללכת לים. בבית ספר היינו עושים רק צחוקים, והיינו יושבים בפינת העישון למרות שאני מעולם לא עישנתי ועד היום אני לא מעשן.
"מוקדם יותר, כילד, הייתי ילד שובב. הייתי הקונדסון של הכיתה, תמיד הייתי יושב בסוף ומתנדנד על הכיסא עד שהייתי עף אחורה וכל הכיתה הייתה צוחקת. בכל הזדמנות שהייתה לי הייתי מודיע הודעות מצחיקות בכיתה. תמיד היה את המשפט של המורים באספות הורים שהילד לא מנצל את הפוטנציאל שבו. הייתי הילד שלא למד ולא השקיע. כשהיינו ילדים החברה הייתה שונה, ולא היה פלאפונים ואפליקציות. כדי לדבר עם חבר הייתה צריך לשבת איתו בהפסקה. היום החברים מדברים ביניהם בוואצאפ. אם הייתי היום בבית ספר הייתי צריך לקחת ריטלין, כי בתקופה שלי זה לא היה מקובל. הכבוד לצוות בית הספר היה כבוד, ולא היינו קוראים למורה בשמה. כשהמורה מגיע כולם היו נעמדים ואומרים למורה בוקר טוב. היינו מתלבשים בחולצות מכופתרות בצורה אחידה, והיום הכל מותר.
"אני מאוד מתגעגע לתקופה הזאת של בית ספר, כולם היו שווים ולא היו הבדלי מעמדות, כולם היו לבושים אותו דבר, בכל בתי הספר שהייתי. עיקר הגעגועים שלי זה לתקופות של היסודי ושל החטיבה. זו הייתה תקופה יפה. בתקופה שלנו אני לא זוכר בכלל שהיה אלכוהול ונרגילות כמו שיש היום במפגשים חברתיים. הייתי חבר הנהגת הורים הרבה שנים ואני חושב שמערכת החינוך הגזימה עם המתירנות שיש היום. נראה שהכל מותר וחבל".

"יש משהו תמים ויפה במסגרת שהיא רק של בנות"
לירז אסייג, נצח ישראל

לירז אסייג- נעמי ים סוף

"אני למדתי בבית הספר יסודי נצח ישראל, בית ספר ממלכתי דתי לבנות וכל כך אהבתי להיות תלמידה", מספרת לירז אסייג, דוגמנית מצליחה. "הייתי ילדה מאוד אקטיבית. הייתי מאוהבת בטקסים ותמיד הנחתי, שרתי, רקדתי וכל הזמן הייתי בפרונט. ותמיד, עוד מהיסודי ועד התיכון, הייתי חביבת המורות. אחרי היסודי המשכתי בחטיבת הביניים ובתיכון ללמוד באולפנת ישורון. החטיבה זכורה לי כתקופה פחות קלה והיא הייתה מאוד מורכבת לי, בתיכון כבר היה לי יותר כיף. מבחינת תלמידה, הייתי תלמידה מאוד חרשנית ומאוד נהניתי מהלימודים. השילוב המדהים בין עשייה חברתית מגוונת למסגרת הלימודית השבלונית היה שילוב מושלם של ערכים וידע ועל זה חתום הרב שי פירון שהיה המנהל שלי. בכלל, יש משהו תמים ויפה במסגרת שהיא רק של בנות וההתעסקות שלנו היא בעיקר ולא בשטויות.
"המורות שלימדו אותי היו השראה מהלכת והייתה מורה אחת במיוחד, שגרמה לי לאהוב כל כך ספרים, שזה מבחינתי נכס לחיים. מבחינת המקצועות, הייתי פריקית של מתמטיקה והרגשתי כאילו עושים לי עיסוי למוח כל שיעור מחדש. טריגונומטריה הייתה החולשה שלי. מקצוע נוסף שאהבתי זה היסטוריה, כל כך אהבתי היסטוריה שאני חושבת על המקצוע וכבר מתגעגעת לכיתה. היה לנו גם את מגמת מוסיקה ותיאטרון וכל מה שהנשמה צריכה כדי לפרוח. בכלל, אין לתאר את האהבה שלי ללימודים ומבחינתי זו הזדמנות להודות לכל המורות שלי ולרב שי פירון שהם חלק שעיצב אותי למי שאני היום".

"הכל היה יותר פשוט"
דולב פרנקל, תיכון בן גוריון

דולב פרנקל- תרבות צילום יניב כהן

דולב פרנקל הוא מורה לתקשורת ומחנך בתיכון בן גוריון, וזמר בלהקה דולב פרנקל והמייסדים. "למדתי בבית ספר הס, ואחרי זה בחטיבת בן צבי ותיכון בן גוריון, שם אני מלמד היום", מספר דולב. "נראה שבתיכון הייתי תלמיד די מופנם ושקט, תלמיד טוב בסף הכל, במהלך הלימודים שלי בתיכון נפתחתי לחיבור למגמת תקשורת והתחלתי להופיע ו'לפתוח את הפה'. לא הייתי עושה צרות למורים והם די אהבו אותי. הייתי נחמד עם כולם, ואפשר להגדיר אותי כלא תלמיד טוב מידי ולא גרוע, די באמצע. האמת שתמיד, ולא משנה מתי, היום ראשון לבית הספר היה יום חג אצלנו בבית. הייתי מאוד מתרגש, גם כי החופש מאוד ארוך, וכתלמיד הייתי מתגעגע לבית הספר, גם לחברים ולמורים ולסביבה. גם היום יש תלמידים ששמחים לחזור מהחופש, אמנם רוב התלמידים לא שמחים מכך, אבל יש כאלו, שכמוני, כן שמחים לחזור לבית ספר".
"מכל התקופות, לדעתי התיכון, זו הייתה התקופה שיותר אהבתי מהאחרות. חברתית היה לי ממש כיף, והכל היה יותר פשוט. הגיל של הלימודים בתיכון זה גם גיל שיוצאים ביחד, יותר כיף, ובגילאים האלו גם מרגישים את סוף הלימודים וזה משפיע על האווירה. היום כמובן יש השפעות אחרות של הטכנולוגיה שלא היו בתקופתי. זה די טריקי, כי כאילו הוואצאפ גורם לכך שיש פחות מפגשים ואפשר לדבר גם בלי לראות אחד את השני, אך מצד שני אפשר לתקשר עם אנשים מכל העולם ומכל בתי הספר, ולתלמידים היום יש הרבה ידע, שלפעמים יוצר להם קצת בלאגן בראש, אבל אני חושב שזה משהו מאוד יפה. נכון שיש פחות מפגשים פנים אל פנים שהם צריכים לעבוד עליהם, אבל הם טובים בדברים אחרים. היום אפשר להיות בקשר עם התלמידים במהלך החופש, בעוד שבתקופה שלי בלימודים היה צריך להיפגש בעיקר".