ככה זה בקולנוע: הגיבור צריך להיות מושלם ולנצח

אני אוהב להיכנס אל הסרט, ולהרגיש את המתח בעלילה והציפיה לראות מה יקרה בסוף? מי ינצח? מי ייקח את השלל? מי יאהב? מי יפסיד? למי ישבר הלב? בהרבה סרטים צפיתי ובדבר אחד אני בטוח, כבר לא באמת ניתן לראות את הדמות "הרעה" מנצחת בסרט, רוב הסרטים בנויים לפי אותה תבנית שבה הטוב מנצח וכולם שמחים. אבל למה זה קורה?
לדעתי, "גיבורי" הסרט הם אלו שתמיד מנצחים כי הם דמויות שמסמלות את האנשים החזקים, החכמים, המתוחכמים, אלה שתמיד יהיו שם למען האחר, אלה שיעזרו לדמויות המוחלשות בסרט, ואלה שישדרו ערכים כמו כבוד, סובלנות, אהבה ונתינה.
לשם כך, הרשע תמיד יפסיד. כמעט אף אחד לא מנסה להפיח חיים ברשע, לתת לו מניעים, לתת לו רגשות, להראות שהוא לא מפלצת. הרשע תמיד יהיה ה"חסר לב" שכולם ישנאו. אבל למה? למה לא לתת לרשע לנצח? הרי בחיים האמיתיים לא תמיד הסוף טוב.
מצד אחד: אני יכול להבין את הצד של כותבי הסרט. הם רוצים למכור כמה שיותר כרטיסים ואם הסרט "יותאם" לצפייה משפחתית – היוצרים יצליחו למכור יותר כרטיסים. ומה זה אומר צפייה משפחתית? תמיד הטוב ינצח. תמיד הגיבור יהיה חזק, חכם, ערמומי ו"מושלם". אחד שטוב בהכל, ללא פגם פנימי או חיצוני. אחד מובחר, אחד שכולם אוהבים.

הנוקמים צילום AP

אבל מנגד: לא כולם אוהבים את הסוף הטוב וצפוי. אני הייתי מעריך סרט שבו המנצח הוא לאו דווקא הטוב, אלא הרע. סרט שיראה לי שיכולים לקרות מצבים שבהם הרע הוא החזק למרות רשעותו הוא גובר על הדמות האהובה ומנצח.
אני הייתי רוצה לראות סרט שבו הרשע יודע שמה שהוא עושה הוא לא בהכרח הדבר הנכון והטוב הטהור אך הוא ממשיך לעשות הכל על מנת להשיג את מטרתו. אחד שלדעתו המטרה מקדשת את האמצעים, אחד אשר לא מפחד "ללכלך את הידיים" אלא לא מוותר וממשיך. אולי הצופה יבין ויתחבר אל האידאולוגיה של הרשע. סרט שבו הקהל מעודד את הרשע, סרט שבו הטוב והרע מתערבלים. אין רק שחור ולבן – יש גם אפור. כמו בחיים האמיתיים.
אני הייתי רוצה שיהיה סרט שבו שום דבר לא צפוי. סרט שבו אתה יוצא פעור פה. לא מאמין למה שקרה. סרט שבו "הקלפים נטרפו". סרט שבו אתה במתח ואפילו לא מתקרב לניחוש הסוף המפתיע שיהיה לו.
ובעודי מעלה מילים אלו על הנייר. אני מבין שישנם סרטים כאלה לא הרבה אבל בהחלט קיימים, רובם פחות מוכרים אבל חלקם שוברי קופות עולמיים.
לדוגמא הסרט החם ביותר כרגע "הנוקמים: מלחמת האינסוף" של אולפני "מארוול". הסרט הזה הצליח לטלטל את היקום הקולנועי של "מארוול" והביא תפנית אשר אף אחד לא ציפה לה. אך חשוב מכך – הצליח להציג את האידיאולוגיה של הנבל. הצליח להציג אותו כ-״אנושי״ וכבעל רגשות. הצליח להראות שיש סיבה למעשים של הנבל. והצליח להשאיר פיות פעורים ועננת מתח על כל אולמות הצופים. הרי זהו קולנוע משובח ולא צפוי. אם נשווה את ההכנסות של שני סרטים של אולפני "מארוול", סרט אחד עם סוף מפתיע וסרט שבו הטוב מנצח, נקבל פער של כ-188 מיליון דולרים לטובת הסרט בעל הסוף המפתיע רק לשבוע הראשון בו הסרט יצא.
בסופו של דבר אולי יש משהו שהצופים יכולים להתחבר אליו בסרט שבו הרע הוא המנצח, אולי נקודת מבט קצת פחות נאיבית על החיים. אני מאוד מקווה שאולפני הסרטים יבינו שלא הכל צריך להיות ורוד, יפה וחד משמעי. בזמננו אפשר לתעתע בצופים, אפשר להוסיף עומק, אפשר לתת עוד רובד ואפשר להעלות שאלות פילוסופיות על מה זה טוב ומה זה רע. שאלות כמו מה זה טוב ומה זה רע? מה קובע שדבר הוא טוב? מה קובע שהוא רע? ואיפה צריך לעצור? אם יום אחד דבר כזה ייעלה לאקרנים – צפויים לנו כמה סרטים מעניינים מאוד ועולם הקולנוע לא יהיה כפי שהוא היום.
אבל עד אז – נסתפק בסרטים שמוקרנים לנו היום.