הרגשת שאתה צריך לפצות? "הייתי חייב סוג של כפרה, לא הייתי מסוגל לחיות עם מה שקרה בעין זחלתא"

אלבום המלחמה של אבא, האלבום הלבן עם אות המלחמה, עם תמונות ישנות ודפים מצהיבים, תמיד הסתובב בבית. מידי פעם אחותי יובל ואנוכי היינו מסתכלות בו. תמיד ידענו שאבא שלנו היה לוחם בצנחנים, לחם במלחמת שלום הגליל (מלחמת הלבנון הראשונה). ידענו שארבעה חברים שלו נהרגו כאשר ניסו לחלץ חייל מטנק, ושאבא שלי חילץ חייל תחת אש מטנק אחר, חייל שלימים הפך להיות קובי – השכן שלנו מהקומה השלישית. אבל פרטים ממשיים על הקרבות, על הקושי והכאב האישי אותו הוא נשא במשך 34 שנים, לא שמענו. עד שלפני שנתיים, לקראת חגיגות הבת/בר מצווה של אחיי, משהו נפתח לפתע אצל אבא, ומאז הוא משמיע לעיתים תכופות את סיפורו, בהרצאה מרתקת ובמצגת תמונות ערוכים היטב, שכותרתם: "על פחד וגבורה בסערת הקרב ומה שביניהם". הוא עושה זאת בחוגי בית פרטיים, בבתי כנסת ובבתי ספר, זאת על מנת שדורות נוספים יכירו את סיפור הקרב, ואת ערכי האמת עליהם הוקמה מדינתנו.
לאבא שלי קוראים מנדי (מנחם) יעקובוביץ. הוא בן 59, אדריכל ומעצב פנים במקצועו. לו ולאמי אורלי יש ארבעה ילדים, אני, טל, בת 28 ונשואה + שניים; יובל בת 26; והתאומים יותם ורותם בני 14.5. לקראת יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ויום העצמאות, בשיתוף עיתון "מלאבס", נפגשתי עם אבא לשיחה אישית על הקרב והמלחמה, על מנת שנוכל להעביר ולהנחיל את הסיפור שלו לדורות הבאים.

תמונות מהמלחמה של מנדי יעקובוביץ

# # #
"מסלול החיים שלי הינו מסלול רגיל של חובש כיפה סרוגה. נולדתי בבני ברק להורים ניצולי שואה ומעוררי השראה. אמא – פליטת אקסודוס, אבא – פליט אושוויץ, עם מספר על היד. למדתי בכל המסגרות הדתיות הציוניות ובהמשך למדתי בישיבת הסדר באפרת אשר בגוש עציון. משם יצאנו, בשנת 1979, למסלול של צנחנים – המחזור הראשון בהסדר, בגדוד 50 של הנח"ל, שהיווה גדוד סדיר בחטיבה 35 של הצנחנים והמלחמה תפסה אותנו חודשיים לפני השחרור".
הייתם מוכנים?
"כן, הרגשנו מלאי עזוז וגיבורים. היינו קרוב לשלוש שנים בצבא. הייתי סמל מחלקה, והתאמנו לקראת המלחמה. היו יעדים מאוד מוגדרים למלחמה, הגעה לכביש ביירות – דמשק וכניסה לביירות. המלחמה תפסה אותי בשבת. התקשרו אלי הביתה ואמרו שהתחילה המלחמה. לעצמי אמרתי, שסוף סוף, אחרי חצי שנה של אימונים והכנה, נכנסים ללבנון. נסענו לצפון בשבת, עלינו ל'גבעת האם', ו'משער העגל' יצאנו למלחמה. ההורים שלי נסעו לטיול בארצות הברית באותו יום ראשון, דבר שלא עשו מעולם. אמרתי להם שזהו מבצע מוגבל, והכל בסדר….. המבצע המוגבל התפתח למלחמת שלום הגליל, שנמשכה עד שנת 2000. אבל עיקרה של המלחמה היה בשלושה שבועות, החל מיום ראשון ה-6 ביוני 1982 ועד 26 ביוני. שלושה שבועות, ששינו את חיי לבלי היכר. הייתי בסך הכל בן 22. מנדי שלפני המלחמה, ומנדי שלאחריה, הם שני אנשים שונים בתכלית השינוי".
ספר את השתלשלות הדברים.
"נכנסנו ללבנון, והיינו מלאי בטחון וחדורי מוטיבציה. הרגשנו טוב עד ההתקלות הראשונה. אז אתה מתחיל לשאול את עצמך: מה קורה? האם הביטחון המופרז הוא אמיתי? ביום השלישי הגענו לג'בע וג'רג'וע והחלו היתקלויות עם כוחות הצבא הסורי. חבר'ה התחילו להיפצע, ואתה מתחיל להבין איפה אתה נמצא. ביום שלישי בלילה, 22:00, הגענו לכפר עין זחלתא – כפר קטן בגזרה המרכזית, שהפך בעקבות הקרבות למוטו של כל הלחימה בגזרה המרכזית. הייתי סמל מחלקה ומפקד נגמ"ש, והבנו שאין ידיעות מודיעיניות לכוח אויב חריג במקום. מי שהוביל את הכוח היה אוריה בר שלום ז"ל – סגן צעיר בשריון. מה שייחודי בלבנון הוא, שיש ציר אחד, והתנועה בו חד סיטרית. אין אפשרות לפריסת טנקים. יש טנק אחד, המוביל את הכוח, וברגע שהטנק הראשון נפגע כל הטור נעצר. בשעה 22:00 הטנק של אוריה חטף פגז מטנק סורי שלא ראינו. אוריה נתן הוראה לנהג לחלץ לאחור. הטנק הדרדר לתהום. אוריה נרמס תחת השרשראות ונהרג. ידענו שיש לפנינו כוח, אבל לא ידענו מה גודלו. האלוף דורון רובין ז"ל, אז אלוף משנה, שהיה מפקד החטיבה, נתן הוראה שלא מתקדמים אלא מחלצים לאחור, למרכז הכפר, ומחכים לעלות השחר על מנת לאמוד את גודלו של כוח האויב הניצב מולנו. כך עשינו. היינו לאחר שלושה לילות ללא שינה, וכל אחד תפס תנומה טרופה. בשעה 05:00 לפנות בוקר החלה מהומת אלוהים. הסתבר, שהיו במקום מספר חטיבות רגלים ושריון סוריות, שהתמקמו בטרסות בכפר וחיכו לבואנו. כנראה, שהמודיעין טעה בהערכותיו ולא זיהה את כוח האויב הגדול. אש תופת נפתחה מכל הכיוונים ולא היה לאן לסגת".
הייתם בתוך הכלים?
"כן. הכלי שהיה לידי, פרש את הזחל וחסם את הציר. אמרתי לחבר'ה בנגמ"ש לקפוץ החוצה, כי זו מלכודת אש, ולתפוש מחסה לצד הכביש. בעלות השחר זיהינו בית צהוב וממנו נורתה אש מדויקת על הטנקים והנגמ"שים".
מה זה אומר?
"מהבית הצהוב נפתחה אש לעבר אחד הטנקים, של הסמ"פ דודי קרסנר ז"ל. אתה לא רואה את חיילי האויב, רק יציאות של האר.פי.ג'י. וטילי הנ"ט, ולא יכול לעשות דבר. בשלב כלשהו, חברי הטוב, סמל יגאל דהן ז"ל, ראה את הפגיעה ורץ לכיוון הטנק. הוא עולה על הטנק, דוחף את הראש פנימה וצועק: "יש פצועים". ואז הוא סופג פגיעה ישירה מהבית הצהוב ונופל על הצריח. אחריו רצים עוד שני חבר'ה – גדעון ברי המגיסט ז"ל ושי לנדרר החובש ז"ל, על מנת להציל את יגאל, וגם אותם קצרו והם נפלו במקום. אני נמצא במחפורת כעשרה מטרים מהם ולא מסוגל לזוז. הרגליים מאובנות. החיילים שלי מסתכלים עלי בציפייה, וכלום … לא מסוגל. משותק לחלוטין. ואז רץ אליהם המ"פ סרן איציק קֵלִי ז"ל על מנת להציל את כל השלושה וגם הוא נהרג. ארבעה חברי אמת קרובים, נקטלים תוך דקות, ואני לא מסוגל להושיעם".

"משפט זה של דורון רובין הינו נר לרגלי לאורך כל חיי. הקונפליקט התמידי בין הפחד לגבורה ילווה אותי תמיד, ויוותר בלתי רציונאלי וחסר הסבר הגיוני. ואולי מוטב שיישאר כך"

תמונות מהמלחמה של מנדי יעקובוביץ

# # #
מה עובר בראש?
"פחד מוות. לא הכרתי את עצמי כך. יצאנו למלחמה חדורי בטחון, ומבחינתי היה זה כישלון חרוץ, שחברי, בעוצמת רעות שאין לה אח ורֵע, מסוגלים לרוץ במלוא אמונתם ונחישותם, ואני לא. אמרתי לעצמי: אנשים זקוקים לעזרה, ואתה אפילו לא מנסה. אתה, הצנחן הגיבור, שכל החיילים שלך מסתכלים עליך, לא עושה דבר! חשתי ייסורי מצפון כבדים, שרק גברו מיום ליום. לא ידעתי את נפשי מרוב צער וכאב, שליוו אותי בכל יום ויום במהלך המלחמה".
ואיך בסוף הצלחתם לצאת משם?
"ניתנה פקודה של דורון רובין להפסיק לנסות לחלץ את הפגועים בטנק, ולאורך כל הציר המוליך לכפר, זאת בעקבות האבדות שנגרמו לכוחותינו לאורך שעות רבות. היינו נצורים בכפר במשך כיומיים. הצלחנו לכבוש את הכפר לאחר שחיל האוויר הגיע ביום חמישי. בסוף השבוע הסתיים החלק הראשון של המלחמה, ובשבת הוכרזה הפסקת אש".
אבל הפסקת האש לא הצליחה.
"נכון. בשבוע השלישי, ביום ראשון 20.6.82, המשכנו בתנועה לכיוון כביש ביירות – דמשק, היום הראשון והשני היו שקטים יחסית, ואז הגענו לאזור מאוד הררי מאוד שנקרא 'המסולעת'. הייתה ידיעה מודיעינית, שכוחות פיג' קומנדו סוריים (יחידות העלית של הסורים) מתחפרים במקום ואורבים לכוחות צה"ל. חיל האוויר הטיל פצצות במשך חמש שעות, החל מן השעה 8:00 ועד 13:00. היינו בטוחים, שחיל האוויר חיסל את כל מי שהיה שם, והשטח פנוי. מי שהוביל את הטור היה סמג"ד 430, רס"ן דני סבוראי. התותחן היה קובי קינר, רמי מזרחי ז"ל היה הטען – קשר, ושמואל דגניה היה נהג הטנק. הנגמ"ש שלי היה הרביעי בטור … אני רואה טיל סאגר יוצא מבין הסלעים ופוגע בטנק של דני. הוא נעצר במקום. נפתחת אש תופת וכאוס נוראי. נתתי לחבר'ה שלי הוראה לקפוץ לשולי הדרך. לפתע מישהו רץ מולי, מוכה אמוק, אוחז בי בחוזקה וצורח: "יש פצועים והרוגים בתוך הטנק, תציל אותם, הם נשרפים".
זיהית מי היה מולך?
"זיהיתי שהוא היה טנקיסט, על פי כובע ה-וי.אר.סי. לא הכרתי אותו, והוא צועק שוב ושוב שאציל אותם. צריך להבין, שבמשך שלושת השבועות הללו הלכתי בתחושת אשם, על כך שלא ניסיתי להציל את החברים שלי בעין זחלתא".
הרגשת שאתה צריך לפצות?
"הייתי חייב סוג של קתרזיס, כפרה, הכאה על חטא. תמיד אמרתי, שאם האירוע השני במסולעת לא היה קורה, היו חייבים להמציא אותו, כי לא הייתי מסוגל לחיות עם הדבר הזה, עם מה שקרה בעין זחלתא. אני משחרר את אחיזתו, ורץ כמו טיל. לא רואה אף אחד ממטר. עולה על הטנק. הסורים יורים בטירוף. שומע את צליל הקליעים המתכתי, הפוגעים בצריח, ולא חושב על כלום. הייתי ממוקד מטרה, בטירוף חושים … טיל סאגר חולף כחצי מטר מעל ראשי … במשך 36 שנים, שאלתי את עצמי מה השוני בין האירוע הראשון בעין זחלתא לארוע השני במסולעת, ועד היום אין לי תשובות לדברים. אז עליתי על הטנק, נכנסתי פנימה, ראיתי את הטען, שחטף פגיעה ישירה, והבנתי שאין מה לעשות איתו. ראיתי את התותחן שוכב על הגב והבנתי שהוא חי. תפסתי אותו והצלחתי להעלות אותו למעלה".
לא חשבת שתחטפו פגיעה?
"לא חשבתי ולא פחדתי. הייתי זומבי, נטול רגשות. אל מול עיני עמדו רק ארבעת חברי מעין זחלתא, וזהו. העליתי אותו למעלה. מאלוהים לא פגעו בנו. הוא נפצע קשה. לפתע אני מזהה את השם הרשום על הדיסקית 'יעקב קינר'. לא ידעתי מהיכן השם הזה מוכר לי ולא היה לי זמן לחשוב על כך. בהמשך הסתבר, שקובי היה אחיה של חברתי, צילה … בהמשך השנים, בצרוף מיקרים נוסף, הפך קובי להיות שכן שלנו בבניין. ואז שב ורץ אלי נהג הטנק שמואל דגניה, צועק, 'אבל יש עוד שניים בפנים'. שבתי ועליתי חזרה אל הטנק בפעם השנייה. אש התופת עלי לא דעכה לרגע. ראיתי שוב את הטען המת, אך לא זיהיתי את מפקד הטנק. בדיעבד מסתבר שמעוצמת הפגיעה הועף המפקד דני סבוראי ממנו, וחילץ את עצמו פצוע. רק לאחר אירוע המסולעת מצאתי מזור לנפשי ולנשמתי המיוסרת".

מנדי יעקובוביץ צילום זאב שטרן

"זיהיתי שהוא היה טנקיסט, על פי כובע ה-וי.אר.סי. לא הכרתי אותו, והוא צועק שוב ושוב שאציל אותם. צריך להבין, שבמשך שלושת השבועות הללו הלכתי בתחושת אשם, על כך שלא ניסיתי להציל את החברים שלי בעין זחלתא"

# # #
למה החלטת לתת ליותם את השם יותם-יוסף- שגיא?
"התאומים יותם ורותם נולדו לפני 14.5 שנים. תמיד אמרתי לעצמי, שאם יוולד לי בן, אני חייב לתת לו שם שיזכיר את החברים שנהרגו. שגיא הוא ראשי תיבות של: שי לנדרר החובש, גדעון ברי המגיסט, יגאל דהן הסמל ואיציק קֵלִי המ"פ. לא הייתי מסוגל לתת לו זאת כשם ראשון. זה היה קשה מידי עבורי. החלטתי, שאצרף את השם שגיא לשם יותם, שהוא שם יפה שבחרנו, וליוסף – על שם אבא של אורלי. הברית של יותם הייתה הפעם הראשונה בה דיברתי בקצרה על האירוע, והסברתי את השם "שגיא". זה היה עוצמתי ומרגש, ורבים הזילו דמעה".
איך זה היה לקבל תזכורת חיה ולראות את קובי במעלית ובסעודות שבת? כשעלינו איתו במעלית, אני תמיד הרגשתי, שהוא מובך מהסיטואציה.
"זה לא פשוט. זה היה צירוף מקרים נדיר שקנינו דירה באותו בניין. אף פעם לא פתחנו את זה. שנינו אנשים די סגורים ומופנמים. במשך שנים היינו צועדים ברגל יחדיו במוצאי שבתות, ומעולם לא שוחחנו על כך".
ורק לפני שנתיים נחשפת. למה?
"לא הייתי מסוגל לספר את הסיפור לאורך כל אותן 34 שנים. בקושי אשתי אורלי ידעה. זו הייתה שתיקה רועמת, מתוך חוסר יכולת להביע הדברים, מפאת עוצמתם וכאבם הבלתי רגילים, הייתי צריך תעצומות נפש על מנת לספר סיפור שכזה. עד שרותם הגיעה לגיל מצוות והייתה צריכה להכין עבודה על המשפחה והתחילו השאלות. בנוסף, בבית הכנסת "נצח שלמה" בכפר גנים, בו התפללתי בעבר, ביקשו שאספר את הסיפור. בעבר סירבתי, ובפעם האחרונה הסכמתי, לפתוח את סגור ליבי ולפרוק משא כבד מנשוא. ואז קיבלתי פנייה גם מבית הכנסת "רננים", בו אני מתפלל היום. אז הסתבר, שבמקום היה נוכח אבישי ארז, חבר של שמואל דגניה, נהג הטנק מהקרב ב"מסולעת". שמואל נזכר באיש שהציל את הטנק. נוצר בינינו הקשר. נפגשנו לפגישה פרטית מרגשת, ואז בצענו "סגירת מעגל" בביתו של שמואל, שלושתנו, כולל קובי קינר".
# # #
ורגע השיא היה בר המצווה של יותם. בדרך כלל בר מצווה זה דבר שמח, זו של יותם הייתה משהו שונה. מצד אחד הייתה שמחה, ומצד שני היה באוויר מתח גדול, סגירת מעגל שאבא צריך לעשות. אבא הזמין לאירוע את המשפחות של ארבעת החברים, שעל שמם קרוי יותם, את קובי קינר ושמואל דגניה, וכן את דורון רובין ומפקדים מהקרב, כשברקע שר ומנגן שלמה גרוניך. זה היה מבחינתו איחוד מחדש של כל השותפים.
"זה היה שונה, מיוחד מאוד וחשוב עבורי", אומר אבא. "בר המצווה סגרה עבורי את המעגל. השברים אוחו. הגיע כל מי שרציתי שיגיע, וכל מי שהשתתף אמר שזה היה שונה ומרגש ברמות. מספר חודשים לאחר מכן, נפטר דורון רובין, דמות הרואית ומודל לחיקוי ולהערצה, ממחלה. בליבי הוא יישאר חקוק לעד".
ואיזה מסר תרצה להעביר לסיום הראיון?
"אני רוצה לצטט מתוך דברים שאמר לנו האלוף דורון רובין ז"ל, מפקד חטיבה 500, בשיחת מוטיבציה בעיצומו של הקרב, רגע לפני שירדנו לכבוש את הכפר עין זחלתא. הוא שאל מי פחד במהלך הקרבות, וכולנו שתקנו. 'לא בושה לפחד, החוכמה לדעת איך להתמודד עם הפחד, כיצד להשתמש בו כך שיחדד את דריכותנו ולא ישתק אותנו', הוא אמר לנו. זוהי מבחינתי תשובה חלקית למה שקרה לי. בפעם הראשונה בעין זחלתא, פחדתי, ולא ידעתי כיצד להתמודד עם הפחד. ובפעם השנייה, ב'מסולעת', תיעלתי את הפחד לאפיק חיובי. משפט זה הינו נר לרגלי לאורך כל חיי. הקונפליקט התמידי בין הפחד לגבורה ילווה אותי תמיד, ויוותר בלתי רציונאלי וחסר הסבר הגיוני. ואולי מוטב שיישאר כך".

מנדי יעקובוביץ וטל דה-האן צילום זאב שטרן