פרידה מארנה ורנר, הגננת שנתנה לי תקווה לעתיד טוב

מאירה

בשבוע שעבר התבשרתי שאשת החינוך, הגננת ארנה ורנר, הלכה לעולמה לאחר מאבק במחלה קשה. ארנה הייתה אחת הגננות האהובות בעיר פתח תקוה וחינכה עשרות שנים דורות של ילדים וילדות. הורים רבים לילדים שלמדו אצלה בגן קיבלו את הבשורה בעצב גדול ותדהמה. ארנה נשארה אופטימית ושמרה על מצב רוח טוב לאורך כל השנים האחרונות ונראה היה שתצליח להתגבר על כל הקשיים, אבל בסוף גופה נכנע.

אני רוצה לספר לכם על ארנה שאני הכרתי, ארנה שלי.

לפני שש שנים הגיע הזמן לרשום את הבן שלי לגן חובה. לכל הורה לילד מדובר לרוב במשימה די פשוטה, אבל כאמא לילד אוטיסט היו לי חששות רבים. לצערי שמעתי סיפורים איומים על שילוב ילדים אוטיסטים בגנים עירוניים בעיר וידעתי שהשילוב של הבן שלי תלוי במידה רבה בגננת. שמתי לי למטרה למצוא עבור הבן שלי את הגננת הכי טובה שיש באזור.

יצאתי למסע ברחבי פתח תקוה והתחלתי לשוחח עם גננות, לבדוק למי יש ניסיון מוצלח בשילוב ילדים על הספקטרום האוטיסטי, מי מוכנה ורוצה לקחת על עצמה את המשימה הזו בלב שלם ולא רק בגלל העובדה שהיא נקלעה לסיטואציה בעל כורחה, מישהי שלא נבהלת מעבודה מאתגרת יותר מהרגיל.

חלק מהגננות שפגשתי לא הסכימו לשוחח איתי. "אסור לנו לדבר איתך, תפני לעירייה", הן אמרו לי. חלקן הסכימו להיפגש איתי ועשו מאמץ אדיר לאורך כל השיחה להסביר לי שזה לא יעבוד, שהגן שלהן לא מתאים לשילוב ילדים עם צרכים מיוחדים. חלקן היו נחמדות, אמרו לי שהן ישמחו שהבן שלי ילמד בגן שלהן אבל הזהירו מראש שאין להן ניסיון.

די מיואשת הגעתי לאחד הגנים האחרונים ברשימה הארוכה שהכנתי. הגן של ארנה ורנר, גן שובל ברחוב ליסין.

המתנתי לשעת סיום הלימודים ושאלתי את ארנה אם היא יכולה לפנות לי מספר דקות מזמנה. ארנה הכניסה אותי במאור פנים אל תוך הגן. סיפרתי לה שאני מפחדת כל כך מהעתיד ושיש לי ילד מקסים ורגיש ו… אוטיסט ואני מחפשת גננת שתסכים לשלב אותו אצלה בגן.

מיד כשארנה שמעה על כך היא עשתה הכל כדי שארצה שהבן שלי ילמד אצלה בגן. "תקשיבי", היא הניחה יד על כתפי, "הבן שלך יפרח אצלי בגן. יש לי כל כך הרבה ניסיון בשילוב. אני יודעת בדיוק מה לעשות ואיך לעזור וילדים מיוחדים פורחים אצלי בגן. אני רוצה שהיא ילמד אצלי בגן. אני רוצה להיות הגננת של הבן שלך. תביאי אותו לכאן, שיתחיל להכיר את הגן, שיכיר את הילדים שנשארים כאן בשנה הבאה, תתחילי להרגיל אותו. אני אפילו מוכנה להגיע לגן פעם בשבוע בחופש הגדול שהוא יבלה איתי שעה או שעתיים בשבוע ונלמד להכיר זה את זה, ככה כשהוא יגיע ביום הראשון לגן הוא כבר יהיה בעניינים".

ברור לכם שבכיתי לה בפרצוף ככה, בלי בושה. היא לא נבהלה מהדמעות. הגישה לי טישו וחיבקה אותי חזק. למחרת הבאתי לגן את אבישי. ארנה הכירה לו את דליה הסייעת והוא התחבר לשתיהן תוך שניות.

אבישי התחיל לשחק עם הילדים הגדולים בגן, ארנה עזרה לי להכין עבורו חוברת עם תמונות של כל הפינות שיש בגן והצטלמה עם העוזרת דליה. ההכנה מאוד חשובה לילדים אוטיסטים וארנה עזרה לי להכין את הבן שלי לגן בצורה הטובה ביותר.

כמו שהבטיחה היא הגיעה מספר פעמים לגן בזמנה הפרטי ודאגה להכיר את הבן שלי ואת האופי המיוחד שלו, היא רשמה פרטים חשובים שסיפרתי לה אודותיו וסיפרה לי עשרות סיפורים על שילובים שהצליחו, על ילדים אוטיסטים שהשתלבו היטב, רכשו חברים, למדו לקרוא ולכתוב והפכו למובילים בגן בכל מיני תחומים, סיפורים שעד לאותו רגע איש לא סיפר לי עליהם. ארנה נתנה לי מה שאף אחד אחר לא נתן לי עד לאותו הרגע – תקוה לעתיד טוב.

כשבוע לפני פתיחת שנת הלימודים קבלנו מכתב שמזמין אותנו ההורים למפגש עם הגננת. הופתעתי מאד לגלות שארנה לא הייתה חתומה על המכתב, אלא גננת אחרת. לאחר כמה בירורים, גיליתי שארנה באמת לא תהיה הגננת מאחר שחלתה. "כשסיפרו לי שאני חולה ולא יכולה להמשיך לעבוד כגננת בגן, בכיתי כי נזכרתי בך", היא כתבה לי, "לא ידעתי איך לספר לך את זה. לא רציתי לאכזב אותך. חשבתי עד הרגע האחרון שהדברים יסתדרו ואני אחזור לגן. אני מצטערת כל כך". כזו היא ארנה, חושבת על כולם גם כשהיא צריכה לחשוב על עצמה.

"אחד הדברים שאפיינו אותה, הייתה האופטימיות שלה", אמרה לי השבוע בשיחה אירית עציון שעבדה בעבר 12 שנה בצמוד לארנה, כמפקחת גני ילדים מטעם משרד החינוך. "לא רק אופטימיות בתקופת המחלה אלא אופטימיות כאשת חינוך. היא תמיד קיבלה כל ילד כמו שהוא ולא משנה מה היה הקושי שלו, היא ידעה שהיא תצליח להתמודד עם כל הבעיות, בעזרת אהבה וחוש הומור, תקוה ואכפתיות".

אבישי לא זכה להכיר את ארנה כגננת. לשמחתנו, הגננת שהחליפה אותה המשיכה את המורשת של ארנה לחינוך שוויוני וקבלת האחר.
תנוחי על משכבך בשלום ארנה היקרה, לעולם לא אשכח אותך. היית עוגן עבורי בתקופה קשה. לנצח תישארי בליבנו.

רגע לשלושים / שירי צוק, הוצאת ידיעות אחרונות

רגע לשלושים

התעוררתי באמצע הלילה ולא משנה כמה ניסיתי, לא משנה מה עשיתי, לא הצלחתי לחזור לישון. קמתי לסלון מתוסכלת. הכריכה היפה והבוהקת של הספר קרצה לי מהשולחן. חשבתי שאשב לקרוא חמש דקות לפני שאחפש משהו בטלוויזיה אבל לאחר ארבע שעות מצחיקות במיוחד הגעתי לסוף הספר.
אם אתם מחפשים ספר קליל, מהנה, שיעביר לכם את הזמן בכיף זה בדיוק הספר שלכם.
רגע לפני גיל 30 נועה מוצאת את רשימת הדברים שתכננה להספיק עד לגיל 30. בארוחת ערב עם חברים ואחותה היא משתכרת, עולה על השולחן ומצהירה שיש בכוונתה להספיק לבצע את כולה.
הבעיה: ההצהרה מצולמת על ידי צוות טלוויזיה … היא מקבלת הצעה שאי אפשר לסרב לה. תמורת סכום כספי גדול היא תצטרך לתעד את עצמה מבצעת את אשר התחייבה, גם את הדברים המביכים ביותר (ותאמינו לי, יש הרבה דברים מביכים).
החיים של נועה מסובכים גם ככה, היא חסרת עבודה, יוצאת עם גבר נשוי, מתאהבת בגבר אחר, מתמודדת עם מערכת יחסים מורכבת עם אמה ועם אבא שנטש אותה כשהייתה קטנה, יש לה חבר הומו, שותף שאוהב לבשל ומערכת יחסים תלותית עם הבן הקטן של השכנה.
האם נועה תמצא אהבת אמת? האם תשרוד את החיים רגע לפני גיל 30 ותצליח למלא אחר כל המשימות? עשר משימות בחמישה שבועות … תיק, תק, תיק, תק, השעון מתקתק.
מצחיק כבר אמרתי?

סטטוס לשבת: מי רצח אותו?

אבישי (בן 9): אמא, מי רצח את ארלוזורוב?
אני: אני לא יודעת, אף אחד לא יודע מי רצח אותו.
אבישי: אז למה לא בודקים בגוגל?