המדבקות, הסוכריות, הסלוגן והנאום: מסע הבחירות של אבישי

השנה היא 1988, רגע אחרי הבחירות לראשות הממשלה. המורה מכריזה שגם אנחנו נעבור מערכת בחירות בבית ספר. תלמידים המעוניינים להגיש את מועמדותם למועצת התלמידים מתבקשים להצביע. אין לי מושג למה עשיתי את זה, אבל מצאתי את עצמי מצביעה. מאותו רגע נתבקשו להמציא שם למפלגה, מצע בחירות, סיסמה, זמריר, ולהתחיל לנסות לשכנע את הילדים בכתה שאנחנו המתאימים ביותר לתפקיד.
ככל שאני זוכרת, לא הייתה לי אפילו טיפת הבנה לגבי מהות התפקיד, אבל רציתי להיות הנציגה של הכיתה. הבעיה: מעולם לא הייתי בין הילדות המקובלות. היו לנו לפחות 12 בנות שהיו בעיני עצמן מלכות הכיתה, מישהי אחת לפחות הייתה אמורה להיות 'סתם ילדה' ואני שגרתי רחוק מבית הספר, בהחלט עניתי להגדרה הזו.

היינו עשרה תלמידים שרצו להיבחר. אני זוכרת איך ישבתי שעות בחדרי, כתבתי וגזרתי ניירות עם סיסמאות, הקלטתי את עצמי שרה בקול צרחני את שיר הבחירות שלי לפי הלחן של זמריר הבחירות של מפלגת 'מפ"ם', איבדתי את עשתונותיי מול ההורים שלי ששכחו לקנות לי חבילה ענקית של סוכריות טופי, שאותן תכננתי לחלק לתלמידי הכיתה.

עשיתי ככל יכולתי כדי להיבחר. דיברתי עם ילדים, שמתי בצד את פחד הקהל שממנו סבלתי וגמגמתי מול כולם בשעת חברה את הרעיונות שהיו לי.
ביום הבחירות הגענו אל אולם ההתעמלות, הייתה לנו ת"ז מאולתרת וקלפי כחולה כמו לגדולים. לאחר ספירת הקולות, בעצב רב גיליתי שלא נבחרתי. הגעתי למקום השני והמכובד. חמש דקות מאוחר יותר התברר לי שנציגת הכתה למועצה צריכה להישאר פעם בשבוע בסוף יום הלימודים לשעה נוספת. אני זוכרת שברגע ששמעתי על כך, הרגשתי שניצלתי. שמחתי כל כך על ההפסד. מיותר לציין שכל הבטחות הבחירות נשכחו מיד. התלמידה שזכתה לא ביטלה את התלבושת האחידה, לא הגדילה את זמן ההפסקות ולמיטב ידיעתי לא שמענו עליה יותר אבל עובדה שגם היום, שלושים שנה אחרי, אני זוכרת את החוויה הזו כמשהו טוב. למדנו על התהליך הדמוקרטי ממקור ראשון, הרגשנו שמה שאנחנו עושים חשוב והמורים התייחסו אלינו ברצינות.

לפני שבועיים הבן שלי הודיע לי שהוא מעוניין להתמודד למועצת התלמידים. מי שקורא את הטורים שלי בקביעות יודע שמדובר בילד בן 9, הנמצא על הרצף האוטיסטי, משולב בכיתה רגילה. סיפרתי לו את הסיפור שלי וכמה שמחתי שלא נבחרתי, אבל הוא לא התחבר לעניין: "מה הבעיה להישאר עוד שעה אם זה עוזר ותורם לבית הספר?" (השפלתי מבט בבושה).

אחר כך הרהרתי בעובדה שאוטיסטים נוטים לקבל הפסדים בצורה דרמטית מאוד. כל קשת הרגשות שלהם נמצאת בפעילות יתר, אז באופן אוטומטי חשתי צורך להגן עליו ולנסות לשכנע אותו להסיר את המועמדות.

כמעט כל התלמידים בכיתה של הבן שלי רצו להתמודד בבחירות. אבישי חזר הביתה נחוש – אמא, צריך למצוא סיסמה טובה שתציג אותי, אבל כולם גנבו את המילה פצצה ואני לא יודע איזה עוד חרוז יש למילה מועצה".

לאחר חשיבה ממושכת נבחר הסלוגן "הכתה מרוצה עם אבישי במועצה". בדיוק כמוני, גם אבישי רצה לחלק סוכריות טופי לצד מדבקות שעליהן סיסמת הבחירות שלו ואני ראיתי מול עיני את ההיסטוריה חוזרת. לאחר כמה ימים של מדבקות, סוכריות, נאומים והבטחות בחירות הזויות יותר (קרנבל פורים פעם בחודש), והזויות פחות (כתיבת תקנון בית ספר מחדש במילים ברורות יותר), הגיע השלב הראשון, שממנו עולים רק ארבעה תלמידים לשלב הסופי. בעלי ואני לא ישנו בלילה מרוב מתח. בבוקר לפני שאלתי את אבישי איך הוא מרגיש. התחלנו לשוחח מעט על אכזבות ואיך מתמודדים עם אכזבה. אבישי הרגיע אותי: "אל דאגה אמא, את לא תהיי מאוכזבת. הילדים אוהבים אותי ואני אעלה שלב". ואכן הוא חזר הביתה שמח וטוב לבב, לאחר שעלה עם עוד שלוש בנות לשלב הבא.

הסוכריות והמדבקות

אנשים חושבים שאני עובדת, כותבת ספרים, מנחת קבוצות כתיבה וכותבת טורים אבל לא! בשבוע האחרון הפכתי למנהלת מטה הבחירות של אבישי ברנע "אוהב את כולם – דואג לכולם".

עברתי על נאום הבחירות, קניתי דיו למדפסת כי מסתבר שבהפסקה יש דוכנים ומחלקים מדבקות לכל בית הספר ולא רק לכתה ואם בתחילת התהליך הוא הגיע לבית ספר עם שלושים מדבקות שהדפסנו במדפסת הביתית, בימים האחרונים המספר גדל פי שלושה.

מועמד אוטיסט למועצה זה דבר מסובך לאור העובדה שלפעמים הוא מבין אחרת סיטואציות חברתיות. בכל יום חזרנו על הכללים: "אם המתמודדות האחרות לא רוצות להדביק את המדבקה שלך על החולצה שלהן זה בסדר. הן מתחרות שלך. אבל את הסוכרייה אתה יכול לתת להן, כי אתם עדיין חברים". וגם "אם הן נותנות לך מדבקה, אפשר לקחת אבל לא חייבים להדביק על החולצה". וגם "אם ילד מהכיתה אומר לך שהוא לא מצביע עבורך, זאת זכותו, חשוב מאד לא להתעצבן". וגם "כן, ברור שאתה יכול להצביע לעצמך ולא לחברה שלך. גם בנימין נתניהו מצביע לעצמו". (אבישי היה המום מהאפשרות שהוא יכול להצביע לעצמו. "אבל זו חברה שלי? למה לא להצביע עבורה?").

נכון לרגע פרסום הכתבה, הבחירות התקיימו אך אין עדיין תוצאות. אבישי נראה רגוע ובטוח בעצמו ואני סקרנית לדעת איך הוא יתמודד במקרה של ניצחון או הפסד וכמובן ממתינה לקבל תשובה לשאלת השאלות: האם מישהו יצליח לבטל את התלבושת האחידה ביום שישי, להגדיל את זמן ההפסקות בשעתיים ולקצר שיעורים משעממים במיוחד? ימים יגידו.

ארץ, עיר, ילדה / אביגיל קנטורוביץ', הוצאת מודן

ארץ עיר ילדה

במבט ראשון הכריכה של הספר משדרת צבעוניות נעימה, אך פסי רכבת הצעצוע שיוצרים את הספרה שמונה מרמזים על רבדים אחרים: על האין סוף והעל טבעי. העמוד הראשון בספר מבהיר שקל לא יהיה, יהיה רעש, נבלה בבית חולים, קצת כמו התחלה של סרט אימה: קודם פרסומות ואז מנגינת הפתיחה לופתת אותך בגרון ומבשרת שלא באת לכאן בשביל להירגע.
קוראות יקרות, קוראים יקרים: הכינו את הממחטה.
המספרת, שמה כליל, לחוצה. לחוצה מהחיים. היא בהריון מתקדם, משקל עודף, מטופלת בילדה ובבעל מרוחק שיחסיה עמו מתוחים. יש לה דד – ליין להגיש מאמר, החנות שהיא מנהלת נמצאת בקשיים. נסיעה לבית חולים לבדיקה מסתיימת באשפוז לשמירת הריון בסיכון גבוה. רעלת הריון. היא "נתקעת" שם בבית חולים, עד הלידה, עם הרעשים והבדיקות והאוכל המגעיל וחוסר הפרטיות וכל הרע הזה. אביה, עמו הקשר נותק בילדותה, אביה שנעלם וזכרונו הותיר בה משקעים עגומים, עומד להגיע לביקור בארץ בדיוק בתאריך המתוכנן ללידה. הדבר מעורר בה געגועים וזיכרונות, בעיקר זיכרונות שואה שגדשה את הבית בו גדלה, ביתו של חוקר שואה אובססיבי שניתק עצמו ממשפחתו לפני שני עשורים. אביה מגיע, אך לא למענה, אלא כדי לתת הרצאה בכנס ארכיאולוגי. והיא גם יתומה מאם.
בבית החולים הגיבורה מאושפזת, ומנותקת מחייה "בחוץ". החיים מחוץ לבית החולים ממשיכים בלעדיה. היא מתוסכלת ומפוחדת. הניתוק יוצר וואקום שבאופן טבעי שואב אותה להרהר בחייה, באביה, במשפחתה, בבחירות שעשתה, ברגשותיה. הכתיבה רהוטה ומעניינת ולא הכול עצוב ומדכא. ההפך הוא הנכון! השיחות שהמספרת מנהלת בראשה, עם עצמה, עם ספרים שהיא קוראת, עם נשים אחרות, אפילו בדיחות השואה שפזורות פה ושם, משעשעות ביותר ונותנות הפוגה מהסיפור העיקרי.
המספרת משחקת ברגשותינו: השמחה מורגשת, הסיטואציות כאוטיות ודרמטיות אך גם משעשעות להפליא, הקוראים מאמינים שהנה, תיכף מגיע סוף טוב.
לא להאמין שמדובר בספר ביכורים. פשוט לרוץ ולקנות.

סטטוס לשבת: בית הספר? היה טעים

כל מועמד צריך היה להביא משהו מיוחד ליום התעמולה האחרון. אבישי הגיע עם עוגות שוקולד אישיות ששמו היה רשום עליהן.
אני: איך היה היום בבית ספר?
אבישי: טעים.

ליצירת קשר כנסו לאתר של מאירה: http://meirabarnea.co.il/