דיירי הבית הביטו בי ולא הבינו מדוע אני מנגב דמעה

נזלה לי דמעה. הקלפי שבה בחרתי את ראש העיר עמדה מעבר לנהר הסמבטיון ומתחת לגורדי השחקים החדשים שנבנו על שדות המעברה, בואכה הדר גנים. והאמת היא שכבר שנים רבות שלא הייתי בגזרה הזאת, ולכן לא שמתי ליבי למהפכה הארכיטקטונית שהתרחשה באזור ומחקה כמעט כל זכר לימים ההם ולהיסטוריה ההיא. הקלפי "שלי" הייתה בבית ספר "עמיטל" אשר מצוי ממש בקצה השכונה, ובכניסתי אליה לא שמתי ליבי כי בסמוך עומד אחד המונומנטים החשובים בתולדות ימי המעברה: בית הכנסת של חכם אליעזר!!. רק כאשר יצאתי מבית הספר ראיתי את מבנה האבן החזק והעוצמתי ועיני החלו לדמוע מעצמן. התקרבתי בחיל ורעדה לבית הכנסת ונגעתי בקירות הבית כאילו נגעתי באבני הכותל המערבי. עשיתי גימל הקפות מסביב לבית הכנסת ובכל הקפה החסרתי פעימה. בהקפה הראשונה ראיתי את הבליטה של ארון הקודש ונזכרתי בברכת הכוהנים הלירית המיוחדת של חכם אליעזר וכוהניו. ניגון כוהנים מיוחד היה לו. מסביב לבית הכנסת עמדו גורדי שחקים אימתניים והמון אבני אקרשטיין שכיסו את מרבית דרך הכורכר שהובילה מבית הכנסת של חכם נקאש לכביש 40. זאת הייתה דרך האבות ההיסטורית. רק בהקפה השלישית הבחנתי שנותרו רק עוד שני מטרים מרובעים של דרך כורכר מאותה דרך אבות. מיד זחלתי על ברכי, חפנתי שני כדים של חול כורכר ושני אבני חצץ ולקחתי עימי למזכרת עולם. חשבתי שאולי יבוא מנין מתפללים לתפילת מנחה כדי שאוכל לראות את בית הכנסת מבפנים, אבל איש לא הגיע לתפילה. עצבתי מאוד.

שלמה צדוק צילום זאב שטרן

צדיקותו של הרב משורר. בית הכנסת של חכם אליעזר מצוי בקצהו של רחוב הרב משורר. איני בקי כל כך בתולדות חייו של האדמו"ר משורר אבל נראה כי צדיק גדול היה. עובדה: הרחוב שלו מתחיל בבית כנסת ונגמר בבית כנסת. הראשון היה בית הכנסת של חכם נקאש והשני של חכם אליעזר. אמה מה: באמצע היו כל מיני תחנות חילוניות למהדרין שספק גדול אם דיירי הרחוב יודעים בכלל על איזו פיסת היסטוריה בנוי גורד השחקים שלהם. ואם ידעו אולי לא היו מגיעים עד הנה…

מסלול דרך האבות. בית הכנסת הוציא ממני דמעות והבכי הוביל אותי לצעוד בדרך האבות כדי להיזכר בתחנות עליהם גדלנו. כאמור, בית הספר "עמיטל" עומד בסמוך לבית הכנסת של חכם אליעזר, אלא שהוא עומד על חורבות שני צריפים אגדיים מימי המעברה. שני צריפים שאין להם שום קשר לענייני חינוך ולימודים של דתיים. הראשון – צריף בית המרזח של האדון גנגינה והשני צריף בית הקפה של אבא של חיקמאת. בית המרזח ובית הקפה עמדו כמו תחנות מכס אחרונות לפני חו"ל. יעני לפני שעריה. שני הצריפים היו חילוניים כמעט עד כדי כפירה. מדוע כמעט? כיוון שהקפידו שלא להיות פתוחים ביום השבת קודש. צדיקים היו.

גורד השחקים שמעל מערת חנניו. מעט מערבה מעמיטל, ברחוב הרב משורר מספר 14 , עומד גורד שחקים ארכיטקטוני מעוצב לעילא ולעילא. 12 קומות של מרפסות עגולות יפות. אבל הבניין עומד מעל למערה של חנניו. האיש שהטיל אימה על כל שוכני המעברה. סוג של "ביג פוט" מודרני. רק מעטים ראו את חנניו על באמת כי את רוב ימיו ולילותיו עשה במערה שלו. האגדה מספרת שיום אחד, לאחר שחנניו נכנס למערתו, הגיע מערבל בטון וסתם את פתח המערה. יש שמוכנים להישבע שנהג הבטון לא חשב שמישהו נמצא במערה ולכן חנניו נשאר שם עד היום. אאוז ביללא.

גורד השחקים מעל הצריף של נורי גנרטור. שטוף זיעה ודמעות המשכתי מערבה לכיוון גורד מספר 16. עמד שם גורד שחקים נטוי על צידו בצורה אדריכלית חמודה. ההורים והילדים שהלכו ובאו בו אינם יודעים שהגורד שלהם מצוי מעל צריף המגורים של נורי גנרטור. וכי מדוע קראנו לו נורי גנרטור?! יען כי לצריף שלו היה גנרטור מודרני שסיפק להם חשמל. קינאנו בהם קינאה גדולה אבל הייתה שם בעיה אחת: הגנרטור טירטר והרעיש 24 שעות ביממה והטריף את השכל לכולם. עשיתי סיבוב מסביב לגורד לראות אולי נותרו שם שאריות של סולר גנרטורים, או שארית של צריף, אבל לצערי האקרשטיין כבר כיסה הכל. דיירי הבית הביטו בי ולא הבינו מדוע אני מנגב דמעות. שאלו אם איבדתי משהו. עניתי להם: "את הצריף של נורי גנרטור אני מחפש..". אבל הם הביטו בי כאילו אני חייזר. הלכתי משם חפוי ראש.

השוק העיראקי. השוק העיראקי הקטן עמד במקום שבו עומדים היום גורדי השחקים של מספר 18 עד 22. הדיירים והמכוניות נכנסים, יוצאים ונוהגים על כביש אספלט מודרני, ולא מבינים מדוע אני מחפש כביש כורכר באזור הזה. השוק העיראקי היה הקניון של הימים ההם. היה בו כמעט הכל אבל המותגים הכי חשובים שם היו הבאסטה של חזקאל אופניים, חנות הירקות של נאג'י והקצביה של דעבול. שם ליד הקצביה נולדה הפרנסה הכי מקורית בעולם: מריטת נוצות של תרנגולות תמורת חצי לירה. חתיכת מיתולוגיה.

נשברתי. מסלול דרך האבות נמשך עוד ועוד אבל כבר לא יכולתי לעמוד בפני הזיכרונות. אולי פעם נשוב ונספר על הכל.

הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו