מסאי דגו והכחולה: מחשבות בדרך חזרה מנצרת עילית

1. הקבוצה של דגו

חשוב לי להדגיש כבר בתחילת הטור הזה: אין לי אפילו פסיק של ספק בנוגע למינויו של מסאי דגו למאמן הפועל. אני משוכנע שהמינוי שלו היה נכון, אני חושב גם שהוא מאמן טוב. אני חושב שהוא באמת יכול להביא את הפועל למקומות טובים.

אני לא חושב שיש מאמן שהיה עושה יותר עם הפועל פתח תקוה בתנאי העבודה שקיבל דגו.

אבל, היכולת במשחקים האחרונים, ובייחוד זו בנצרת עילית בשישי האחרון, שמה להפועל ולדגו מראה גדולה מול הפנים, שחשוב להסתכל עליה כדי להשתפר בדחיפות.

הסגל של הפועל בהתאמה לתקציב הוא סגל בינוני במקרה הטוב. מה שיכול לשדרג קבוצה במצב הזה הוא המאמן וההשפעה שלו על הקבוצה. במשחקים הראשונים דגו הורגש חזק על המגרש. בשיטה ובסגנון המשחק, במשמעת הטקטית של הקבוצה, ובכך שהפועל שיחקה כמו קבוצה שמודעת לעצמה: עם המון סדר וקומפקטיות כקבוצה במשחק ההגנה, עם יציאות מדודות קדימה וניצול מצבים.

אבל מסאי דגו קצת נעלם. כלומר הוא נוכח פיזית במשחקים, אבל על המגרש רואים פחות ופחות את טביעת היד שלו, למרות שהוא בהחלט מנסה, משנה מערכים ושיטות בכל משחק כמעט. בניגוד לתחילת העונה, הפועל לא נראית קבוצה מספיק מאומנת, לא מביאה את מה שבלט אצלה לטובה במשחקים הראשונים.

מסאי דגו. צילום: ספי מגריזו

לפי כל חוקי ההיגיון הפועל, שלא עשתה הכנה ראויה לעונה, ונבנתה תוך כדי תנועה באמצעים מאוד מוגבלים, הייתה צריכה להיות בתהליך של שיפור ביכולת הקבוצתית ובתיאום בין השחקנים. זה גם היה הבסיס לאופטימיות לאחר שני המחזורים הראשונים. אבל משום מה קרה ההיפך.

אז הפועל צריכה לחזור מהר להיות הקבוצה של מסאי דגו. מתואמת במשחק ההגנה, מדוייקת ביציאות קדימה. קומפקטית מאוד על המגרש בלי להשאיר ליריבה מרחבים גדולים מידי בין השחקנים והחוליות.

אני לא נמצא באימונים, ולא יודע מה השיקולים, אבל כשאני מסתכל על השחקנים שמקבלים אצל דגו דקות משחק רבות כל כך, מבלי לזלזל חלילה באף אחד, אני חושב שרוי רונן ואיתי לוי צריכים לשחק יותר, בטח להיות בסגל ולא לשבת ביציע. אני גם משוכנע שסימון פאמבו צריך להשתתף יותר בהנעת הכדור, ולא להיות הקשר האחורי שמתופקד הכי קרוב לבלמים. אני גם משוכנע שהגיע הזמן לנסות משהו אחר בעמדת המגן השמאלי.

אני משוכנע שגם דגו מבין שטימור רודוסלסקי הוא לא ממש בינגו וחבל. כי עם תקציב נמוך אסור ליפול, בטח לא בעמדה קריטית כמו בלם. בכלל, פרט לרם לוי שכיף לראות אותו על המגרש, אף שחקן הגנה לא מספק את הסחורה. אבל כדורגל זה לא רק טניס וזו לא רק היכולת האישית, אלא גם משחק ההגנה של הקבוצה כקבוצה.

יש גם עניין מנטלי: הפועל כובשת אבל סופגת מהר, ואחרי שהיא סופגת היא מתפרקת, גם מבחינת המערך על המגרש וגם מנטלית. לצד עבודה מנטלית, צריך אולי לשנות טקטיקה בדקות הראשונות אחרי שהפועל עולה ליתרון.

השחקנים חוגגים את השער הראשון

  2. הכחולה הגדולה

יש חלק בהפועל שתמיד היה טוב, ומגמת השיפור בו נמשכת כל שבוע. אוהדי הפועל, האווירה והאנרגיות החיוביות שיש סביב הקבוצה. אלו שתמיד היו ותמיד יהיו הם כמובן החבר'ה מהחזית שממשיכים להגיע ולעודד (רק בלי שירי שואה, אני מבקש שוב, ממש מתחנן). אבל העונה הם לא לבד. מכאן אני מצדיע לעמותת כחולה, לפעילות המדהימה במשחקי הבית, ומצטרף לאלו שמבקשים להסביר למפרק, עו"ד יצחק יונגר, שהכחולה היא הסיכוי היחיד של הפועל פתח תקוה לעתיד טוב יותר בפרט, ולעתיד בכלל.

שינו זוארץ. צילום זאב שטרן

3. השכונה הכי גדולה

ברכות לשינו זוארץ, בהחלט איש ראוי, על מינויו ליו"ר ההתאחדות לכדורגל. אבל המינוי הזה מוכיח שוב שהכדורגל הישראלי הוא השכונה הכי גדולה וימשיך להיות כזה. זה מתחיל בכך שרוב חברי ההנהלה, פרט לצדיק אחד (עו"ד מורן מאירי) לא נשמעים ממש מוטרדים ממיליוני שקלים חסרים בקדנציה של אבי לוזון. אחר כך ממנים לתפקיד את יו"ר ההסתדרות שלדעתי התרומה שלו לכדורגל הייתה אפסית. ואחר כך רוצים למנות את שינו זוארץ, שוב, איש ראוי לתפקיד, אבל מה לעשות, יש סעיף זיקה והבנאדם עד לפני רגע היה מעורב חזק בניהול ובמימון של שתי קבוצות. אז מה עושים? משנים את התקנון. פניו העלובות והמביכות של הכדורגל הישראלי כפני ההתאחדות לכדורגל ועסקני הענף.