"אני חי את זה כל יום. מספיק שיש לי כאב קטן אני נזכר בפיגוע"

זה קרה בינואר 2017, בארמון הנציב בירושלים. בפיגוע דריסה קטלני נהרגו שלושה צוערים וקצינה ו-13 חיילים נפצעו, בהם שלושה באורח קשה ואחד באורח בינוני-קשה. עידן לוי, תושב העיר, היה אחד הפצועים הקשים בפיגוע. "אני לא זוכר שום דבר מאותו אירוע, אלא רק מדברים שסיפרו לי", הוא מספר השבוע. "הייתה לי פגיעת ראש ואיבדתי את ההכרה. אני זוכר את הבוקר עד הפיגוע. זה היה יום ראשון, אחרי סופ"ש בבית, הגענו לסדרת חינוך בירושלים. היא התחילה בבניני האומה, שמענו הרצאה, אכלנו ארוחת צהריים ונסענו לטייל בארמון הנציב. בגלל שכל האוטובוסים חנו בחנייה, לא היה מקום והאוטובוס שלנו נעמד בצדי הכביש. ירדנו מהאוטובוס, עמדנו במעגל והיינו אמורים לקבל את קצינת החינוך שנהרגה בפיגוע".
את השלב הבא לוי כבר לא זוכר, אלא מסיפורים ששמע ומהסרטון שראה. "אני זוכר עד השלב שירדנו מהאוטובוס. אני הבנתי שהמשאית הגיעה במהירות ונכנסה לתוך הדשא, אני עפתי מהמכה כמעט ארבעה מטרים. בצוות היה לנו רופא בשם סאלח והוא טיפל בי. לפי מה שהבנתי מהאחרים הוא הציל לי את החיים, הייתה לי חסימת נתיב אוויר והוא פתח אותו. זה היה עניין של דקות ספורות ואולי אף פחות בין חיים ומוות".

"הייתי בטוח שזה חלום"

כאמור, פיגוע הדריסה בטיילת ארמון הנציב התרחש ב־8בינואר 2017 על ידי המחבל הרוצח פאדי אל-קנבר, ערבי תושב שכונת ג'בל מוכאבר שבמזרח ירושלים, באמצעות משאית שבה נהג. הוא נסע לאורך הטיילת וכשהבחין בקבוצת חיילים יורדת מהאוטובוס שעצר בצד הדרך, הגביר את המהירות ופגע בהם. לאחר מכן נסע לאחור, הסתובב ונסע שוב לעבר קבוצת החיילים. בפיגוע נהרגו שלושה צוערים וקצינה: ארז אורבך בן 20 מאלון שבות, סג"מ יעל יקותיאל מגבעתיים, שהועלתה לדרגת סגן לאחר מותה, הצוערות שיר חג'אג' ממעלה אדומה ושירה צור מחיפה. מלבד לוי, בפיגוע נכחה גם תושבת העיר עופרי בירן, שכמה שניות לפני שהמשאית הגיעה, זזה הצידה וכך חייה ניצלו.
עידן לוי הובהל מזירת הפיגוע לבית החולים הדסה עין כרם כשהוא מחוסר הכרה והועבר ישירות לחדר הניתוח כשהוא מורדם ומונשם. השלב הבא שהוא זוכר הוא הרגע בו התעורר מההרדמה, למחרת. "אני מתעורר ורואה מעלי פלורסנט. הייתי בטוח שזה חלום ואז אני רואה את ההורים שלי מצד שמאל ואת האחות הראשית מצד ימין, שמספרת לי שהיה אירוע דריסה ואני נפצעתי. לאט לאט אנשים מתחילים להגיע ולספר לי פרטים".
בהדסה היה לוי כשבועיים ואז עבר לתל השומר לשיקום. הוא התחיל ללמוד ללכת מחדש, לבצע תרגילים עם הקביים ולנסות לשחזר את ההליכה. "הפגיעה העיקרית הייתה אורתופדית, שבר מרוסק בירך. הכניסו לי מסמר תוך שלדי לתוך העצם ואני מטופל עד היום".
זה הטיפול הגופני, ומה עם הנפשי?
"מבחינה נפשית, אני אף פעם לא הרגשתי נפגע טראומה, כי אני לא זוכר כלום. אבל אני חי את זה כל יום. מספיק שיש לי כאב קטן או שאני מרגיש משהו לא במקום, אני נזכר בזה ויודע שהיה לי מזל גדול. יצא לי להעריך את כל הדברים האלה, כשהייתי בשיקום בתל השומר, ראיתי לידי אנשים בלי רגליים ובלי ידיים, נפגעי ראש ועמוד שדרה ואתה מבין שיש לך מזל שאתה הולך על שתי רגליים וזה לא מובן מאליו. קיבלתי הרבה פרופורציה לחיים, אני חי בצורה שאני מעריך כל דבר, שמח ונהנה מכל רגע כולל הדברים הכי קטנים שיש וזה לא מובן מאליו, יצאתי מזה במזל".

עידו לוי צילום דובר צהל

תהליך השיקום של לוי נמשך חמישה חודשים. בסיום השיקום קיבל הודעה כי הוא זכאי לפטור מהמשך השרות הצבאי, אבל החליט בכל זאת להמשיך בשרות. "בגלל שהייתה לי פציעה באזור הצוואר שמסכנת חיים, בשיקום בתל השומר אמרו לי שאני אמור להשתחרר מהצבא. הייתי במהלך קורס קצינים ורציתי להמשיך במסלול. הפטור שהייתי אמור לקבל הוא רפואי. הקצינה של ר"מ 2 מסרה לי שאני אמור לצאת לחופשת מחלה ארוכה שבסופה בדרך כלל משתחררים. אם הייתי יוצא לחופשת המחלה זה היה מקשה על תהליך החזרה אם בכלל זה היה אפשרי. לכן העדפתי להיות בהחלמה של ארבעה חודשים ולהמשיך במסלול הרגיל לאחר מכן. הפרופיל שלי כיום הוא 24, פרופיל של מתנדב, אבל אני לא מתנדב ובחודש שעבר אף נכנסתי לקבע".
לוי חזר להשלמה של קציני שלישות לאחר שסיים את השיקום במאי 2017. את ההשלמה עשה כמובן כבר עם מחזור אחר. "בהתחלה היה לי קצת מוזר לעשות השלמה עם אנשים שאתה לא מכיר, אתה מגיע לקורס ואתה לא מכיר אף אחד, אנשים לא יודעים מי אתה, אבל זה בה"ד 11, מקום קטן ומהר מאוד אנשים שמעו על הסיפור שלי וקיבלו אותי בזרועות פתוחות ולא הרגשתי שונה ומיוחד. נתנו לי להרגיש חלק מכולם ולהמשיך את המסלול כמו שאני".
עם מי אתה בקשר?
"עם הפלוגה עצמה אני עדיין בקשר. יש לנו קבוצת וואטסאפ ויש לנו מפגשים. יש לי קשר קרוב עם דנה ואביב שנפגעו בפיגוע ועם עפרי. אני הולך לבית הלוחם ויש הרגשה שאנחנו לא לבד. אני פחות הכרתי את שלושת ההרוגים, הכרתי רק את ארז שנהרג בפיגוע. בלוויה לא הייתי, אבל שנה לאחר מכן ובימי הזיכרון אני נפגש עם המשפחה, עליתי לקבר. אני מרגיש שהוא כמו חתיכה שהלכה ממני זה מאוד קשה".
הוא מספר שגם הקשר עם המשפחה שלו ובעיקר עם אמא שלו התחזק בעקבות הפיגוע: "אני בן יחיד לאמא שלי והיה לה מאוד קשה. כשנפצעתי, היא לא ידעה איך לאכול את זה. כבר בצו הראשון היה לה מאוד קשה לחתום על כך שאהיה לוחם. הפציעה הייתה עבורה טראומה גדולה. היום יכולים להיות רגעים שהיא באה ומחבקת אותי בלי שום סיבה. זה חיזק את הקשר שלנו ואני מאוד נהנה מרגעים משפחתיים ומעריך כל דבר וזה לא מובן מאליו".
כיום משרת לוי באגף כוח אדם. החל מיולי 2018 הוא ע. רמ"ד תחת ראש מדור תכנון באגף כוח אדם. במסגרת התפקיד שלו הוא אחראי בין היתר על שיבוץ חיילים מסדיר למילואים, מתן פטורים וסיום שירות מילואים, עבודה מול משרד הביטחון, מקצועות מוחרגים ועוד. "הכל נעשה ברמה המטכ"לית, אני מסתכל על כל הזרועות בצבא מחיל האוויר, חיל מודיעין, חיל הים וזרוע היבשה ומוודא שמכירים את התכנון ושהכל רץ ומתפקד בצורה המיטבית", הוא מסביר.

סגן עידן לוי דובר צהל

יש מחשבות להמשיך בצבא?
"החתימה שלי היא עד אוקטובר 19 ואני לא יודע מה יהיה לאחר מכן. בינתיים טוב לי, אני מרגיש שהמקום שבו אני נמצא הוא מקום טוב ונוח".

"תמיד מרחפת עננה"

לוי, בן ה־21 נולד וגדל בפתח תקוה. הוא למד בבית הספר ביאליק, בחטיבת בן גוריון והמשיך לרב תחומי ב' במגמת הנדסה, תעשייה וניהול. הוא היה בשבט הצופים, שיחק פוטבול ושחמט ואוהב מאוד את פתח תקוה. "אני מרגיש מאוד גאה בפתח תקוה, אני הולך לפסטיבלים ואירועים ומאוד מחובר לעיר ומרגיש חלק ממנה. אני מאוד אוהב את פתח תקוה. מבחינתי היא מקום מדהים ואני מתכנן, לפחות כרגע, להמשיך את חיי בפתח תקוה".
חזרת לארמון הנציב, למקום הפציעה שלך?
"שנה אחרי הפציעה הייתי במקום. בנו שם מחסומים ויש מחסום בטון ואנדרטה. הייתי בטקס חנוכת האנדרטה, פגשתי הרבה אנשים מהפלוגה ומהגדוד, לא זכרתי יותר מידי ולא עלו לי יותר מידי דברים. הייתה לי תמונה שהצלחתי לשחזר בראש, אבל לא מהפיגוע עצמו, אלא מהבוקר שלפני".
אתה חושש מהשפעות עתידיות?
"אני לא יודע מה יהיה בעתיד ולא יצא לי לחוות דברים טראומתיים או זיעה קרה, אבל תמיד מרחפת העננה. הייתי בבדיקה אצל קצין בריאות הנפש שאמר שאני נראה לכיוון של תמיכת טראומה. מהרגע שהגעתי למצב מסכן חיים אני רק בעד לקדם את החיים שלי ולשפר אותם ולהגיע למצב הכי טוב וזה גם מוריד את הסיכון להגיע לפגיעה טראומתית. אבל אי אפשר לדעת ואתה לא יכול להיות מוכן לזה. אני לא מנסה בכוח להיזכר בדברים האלה, אבל אני לא יודע אם זה יגיע באיזשהו בוקר, אם אני אחלום על זה, אבל לפחות כרגע אני מוכן".